נתן גרוס היה מחלוצי הקולנוע הישראלי – במאי, תסריטאי, עיתונאי, מבקר קולנוע ומשורר. גרוס נולד בקראקוב, פולין, וניצל מהשואה בעזרת מסמכים מזויפים. בתום מלחמת העולם השנייה ביים בפולין כמה סרטים דוברי יידיש שנחלו הצלחה, בהם "אונדזערע קינדער" ("הילדים שלנו", 1948) בכיכובם של דז'יגן ושומאכר.
ב-1950 עלה גרוס לישראל. הוא עבד כמרכז מערכת החדשות של יומני גבע, ובמסגרת זו גם ביים סרטי תעודה ויומנים. בשנות ה-60 פנה לקריירה עצמאית והחל לביים סרטים תיעודיים עבור גופים שונים דוגמת מרכז ההסברה (שירות הסרטים הישראלי) ומשרד החוץ. ב-1991 היה גרוס ליוצר הראשון שזכה בפרס אופיר למפעל חיים.
גרוס ביים למעלה ממאה סרטים תיעודיים ויומני חדשות קצרים. בין סרטיו התיעודיים: "מחנה בערבה" (1953), "עמק החולה" (1954), "דיג בישראל" (1954), "היי דרומה לאילת" (1954), "דרך בורמה" (1962), "דימונה" (1962), "חבל ערד" (1963) ו"יום הולדת 85 לבן־גוריון" (1971).
ב-1962 כתב גרוס את התסריט לסרט האנימציה "בעל החלומות" שביים אחיו, יורם גרוס. הסרט השתתף בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן. ב-1963 ביים את הסרט "המרתף" בכיכובו של שמעון ישראלי, שעסק בזכרון השואה באופן שלא היה מוכר אז בישראל. הסרט זכה בפרס בפסטיבל ברלין, אך נחל כישלון מסחרי וחירב את סיכוייו של גרוס לביים סרטים עלילתיים נוספים.
במקביל לעבודתו הקולנועית, גרוס כתב וערך ספרים בנושאי אמנות, קולנוע וזכרון השואה, בהם "הסרט העברי – פרקים בתולדות הראינוע והקולנוע הישראלי" (1991). במקביל שימש כמבקר הקולנוע של העיתון "על המשמר".
