מיכל אביעד

ראיון עם היוצרת מיכל אביעד על סרטה “החלוצות”

ריאיינה וערכה: רותם פסחוביץ’־פ”ז

מיכל אביעד, במאית, מפיקה ויזמית פורצת דרך, יוצרת סרטים עתירי משמעות לחברה האנושית ולחברה הישראלית בפרט כבר 35 שנה. בשיחה עם רותם פסחוביץ’־פ”ז, אביעד מספרת על סרטה “החלוצות” (2013), שעוסק בחייהן של נשים ישראליות מהעלייה השנייה והשלישית – ודרכן במאבק לשוויון בין המינים בארץ. הסרט מורכב כולו מחומרי ארכיון.

מתי לראשונה נחשפת לרעיון של יצירת סיפור קולנועי על בסיס חומרי ארכיון?

מיכל אביעד: “החשיפה הראשונית לחומרי ארכיון היתה בתחילת דרכי הקולנועית, בהיותי סטודנטית לספרות ופילוסופיה, כשעבדתי כתחקירנית בערוץ 1 והגעתי לתחקירים בארכיונים שונים בארץ. אבל הגילוי היצירתי של חומרי הארכיון החל סביב יצירת הסרט ‘לילדים שלי’, שיצא בשנת 2002, ובו השתמשתי בחומרי ארכיון ביתיים שצילמתי במצלמת וידיאו במהלך שנות ה-80 וה-90. זו היתה תקופה שבה החלו להיערם אצלי בארכיון המשפחתי חומרים רבים, כמו בהרבה בתים אחרים.

“הבנתי שיש משהו ב’פח האשפה’ הענק של חומרים שכבר צולמו, ורציתי לעשות בהם שימוש. היתה בי סקרנות קולנועית, ועניין אותי מאוד החיבור של חומרים ביתיים וחומרים ציבוריים קאנוניים. עשיתי שימוש בשני סוגי החומרים בסרט – לדוגמה, השוט של מוסוליני נכנס לטרייסטה בשנת 1938, שמתחבר עם החומרים הביתיים שצילמתי, של אמא שלי, שנכחה באירוע ההיסטורי הזה כילדה. החיבור בין חומרים קאנוניים לחומרים אישיים עניין אותי, ורציתי לייצר ממנו משמעות חדשה”.

גם “החלוצות” מורכב כולו מחומרי ארכיון בעלי אופי נרטיבי לאומי מובהק, וגם בסרט הזה את משלבת בין החומרים הללו לווידויים אינטימיים.

“ב’החלוצות’ רציתי לשאול שאלה גדולה שעוסקת בנשים. הסרט התחיל כרעיון לסדרה, ולבסוף החלטתי להתמקד בשאלת תרומתן של הנשים בציונות לבניית הבית הלאומי. הלכתי למקום הכי אידיאליסטי, להתחלה של הציונות והיישוב החדש בארץ, והתמקדתי בשנות ה-20 של המאה הקודמת. יישוב ציוני תמיד מורכב מנשים וגברים, בניגוד לאתוס האמריקאי למשל, שבו הגברים נוסעים מערבה והנשים מגיעות אחר כך. כאן, כשאין נשים זה לא יישוב אלא מחנה צבאי.

“התמקדתי בתקופה הזו, ושאלתי מה נשים עשו שם בעצם. התחלתי תהליך ארוך של מחקר במטרה למצוא כתבים של נשים מאותה תקופה, ולמרות שכבר היה קיים מחקר אקדמי משנות ה-90 שעסק בנשות העלייה השנייה והעלייה השלישית, בציבור הרחב היו אלה סיפורים שנשכחו או כאלה שזכורים כמיתוסים שרחוקים מהמציאות ההיסטורית”.

ספרי לנו קצת על תהליך העבודה. האם עבודת התחקיר מתחילה מחומרים כתובים, או מהחומרים המצולמים?

“התחלנו את הסרט מהתחקיר הכתוב. התחקירנית תמר כץ התחילה להביא חומרים כתובים, ולאט־לאט התחלנו לגלות סיפורים שלאורך הזמן נשכחו. מצאנו בין השאר את הספר ‘נשים בקיבוץ’ בעריכת יוכבד בת־רחל וליליה בסביץ’, שיצא לאור בשנות ה-40 ומכיל ראיונות עם כ-15 נשים מאותה תקופה שמספרות את הסיפור האישי שלהן. נחשפנו לסיפורים מסמרי שיער של אותן נשים, כמו גם כאלה שהגיעו לארץ לאחר שישבו בכלא על מעשים פוליטיים־סוציאליסטיים.

“מצאנו ספרים שנשים כתבו, מכתבים, את היומן של סבתה של העורכת תמר ירון ואת היומן של נחמה אברונין, שנמצא בעליית הגג של בתה שכבר נפטרה. זה היה תהליך של גילוי ותחקיר מעמיק וארוך, ובמהלכו התחלתי גם עקב בצד אגודל לכתוב את התסריט ולבנות מעין שלד שהוא גם כרונולוגי וגם נושאי”.

מתוך הסרט “החלוצות”, במאית: מיכל אביעד

ממה מורכב השלד הכרונולוגי של התסריט?

“אני מבססת את התסריט גם על הכרונולוגיה ההיסטורית, משנות ה-20 לשנות ה-40 של המאה ה-20, אבל בעיקר על הכרונולוגיה של הנשים, שהיא זהה בעיני ונכונה לנשים אז והיום. היא עוסקת בכך שבראשית הנשים עובדות בשדה, והן חזקות ונאבקות על שוויון עם גברים, אחר כך הן מתאהבות ואז מתחילים להיוולד הילדים. בשלב זה ברור להן וברור לגברים מסביבן שהן אחראיות על גידול הילדים. וכך הן בעצם נדחקות שוב לאותו מקום שממנו הן נאבקו לצאת.

“כשהבנתי את הכרונולוגיה הזו הבנתי גם כמה זה דומה למה שאני חוויתי כאמא צעירה, ודומה בטח גם למה שאת חווית. מעבר לכך, חלק משמעותי מהכרונולוגיה הזו היא האמונה שלהן באהבה חופשית – אגב, בדיוק כמו זאת שגם אני האמנתי בה – אבל מהרגע שמגיעים הילדים מגיעה ההבנה שאהבה חופשית, ככל שתהיה, היא זו שהגברים מרוויחים ממנה הרבה יותר ומפסידים הרבה פחות. אז פתאום הבנתי שיש כאן משהו מאוד רלבנטי לעכשיו, וזה מה שהוביל אותי בהמשך הדרך.

“חיפשתי את הנשים בתוך ההיסטוריה של הציונות, ורציתי לבדוק על מה הן נאבקו וכיצד הובסו. לצערי, בתום הדור הראשון של ‘החלוצות’ התרומה העיקרית של נשים בישראל הסתכמה בסופו של דבר בנכונותן להקריב את הבנים שלהן”.

באילו קשיים נתקלת במהלך חיפוש החומר הארכיוני?

“החלטתי להרכיב את הסרט מחומרים ארכיוניים בלבד, ומהסיפורים האישיים. כשהתחלנו בחיפוש המסיבי של החומר המצולם נתקלנו כמובן בקשיים ובהרבה בלגן. במהלך הצפייה למדתי המון על תיעוד, ועל כך שכל צילום נעשה מהפרספקטיבה של המצלם. התחלתי להבין יותר שהדמיון בין חומרים שצילמו חובבים שהגיעו מאירופה ומארצות־הברית, חומרים שצילם שלטון המנדט הבריטי וחומרים של צלמי הציונות, הוא בכך שכולם מסתכלים על המרחב במבט קולוניאליסטי. אין תיעוד של השגרה של ערבים או של היישוב הישן, אלא רק פולקלור ואקזוטיזציה. לא הצלחתי למצא בחומרים איך אנשים באמת חיו באותה תקופה.

“מצאתי הרבה חומרים ציוניים שלכולם מכנה משותף אחד: הקיבוץ זה דבר מדהים, הערבים או היהודים האחרים שלא הגיעו הנה מתוך אידיאולוגיה יוקדת פשוט לא מעניינים. ידעתי שהחומרים צולמו על ידי גברים בלבד, ונוכחתי שהמצולמים בהם הם גם גברים. כמובן, גם בגלל בעיות תאורה – רוב הצילומים הם צילומי חוץ ופחות מצלמים את הנשים, שנמצאות בפנים – אבל גם משום שגברים ועבודתם נראים מעניינים יותר למצלמים.

“אגב, גם בחיפוש הארכיוני לטובת הסרט שלי ‘דימונה טוויסט’ מצאתי בערך פי שבעה יותר גברים מנשים בארכיון, וזאת למרות שמדובר בסרט שעוסק בשנים שיש בהן יותר חומר ארכיוני. אז בעצם בכל תהליך העבודה הבנתי שלא הרבה נשים צולמו. לעתים צולמו קצת אחיות רחמניות, מטפלות ובהמשך גם קצת מורות. לגבי מעט הצילומים שכן מצאתי, של נשים עובדות בשדה, גיליתי לאחרונה שבאחד היומנים קיימת עדות של אשה שכותבת שהיום לקחו אותן לצילומים כי בא צלם, ולכן הן עבדו בשדה. זאת אומרת שייתכן שגם מה שמצאתי בארכיון הוא בכלל לא האמת, ונעשה במיוחד לצילומים. כך שזה באמת סבוך”.

היום החומרים הארכיוניים זמינים לחיפוש חופשי, אפילו מהבית. מה לדעתך השינוי הזה יעשה, וכיצד הוא ישפיע על היוצרות והיוצרים של הדורות הבאים?

“אני חושבת שעדיין יש חשיבות לחיפוש הפיזי בארכיון, לחוויית הנבירה ואפילו לשיחות הקצרות והנהדרות עם אנשי הארכיון, שהם הרי המאהבים של הארכיונים ותמיד יכולים להוסיף עוד מידע שלא כתוב בשום מקום. כך שמצד אחד ההיעדרות של בני האדם עושה דברים נהדרים, אבל לעתים לצערי גם דברים מתפספסים. לכו לבקר בארכיונים”.