רחל מיכאלי

ראיון עם הבמאית רחל מיכאלי על סרטה האחרון של מונה זילברשטיין

ריאיינה וערכה: רותם פסחוביץ’־פ”ז

רחל מיכאלי יצרה את הסרט “גוף זר” ב-1985. היה זה הסרט הראשון שיצרה במסגרת לימודי הקולנוע שלה, ובדיעבד גם הסרט האחרון שבו השתתפה השחקנית מונה זילברשטיין. לרגל יום האשה ולציון 34 שנים למותה של זילברשטיין שוחחנו עם מיכאלי על הסרט, על תהליך העבודה ועל היכרותה הקרובה עם זילברשטיין.

אשמח שתספרי לנו על “גוף זר” ועל הבחירה ללהק אליו את מונה זילברשטיין.

מיכאלי: “‘גוף זר” הוא סרט קצר, בלי דיאלוגים, על אשה שלא חיה בשלום עם הגוף שלה. היא חווה את זה דרך קשר של אהבה ובגידה עם החבר שלה, ובינה לבין הגוף שלה. רציתי מאוד את מונה לתפקיד. היא סִקרנה אותי. זה התחיל מזה שחלקנו את אותו חבר באותו גיל, רק בהפרש של 20 שנה. הסרט התבסס על הקשר שלי איתו, והיא מיד הסכימה. היא בדיוק חזרה לישראל אחרי שיצאה מהסם והקימה כאן את קבוצות התמיכה הראשונות, כך שפניתי אליה בדיוק בזמן – כשהיא יוצאת לחיים חדשים, ובעיקר מתגעגעת למצלמה אחרי כל השנים שבהן לא שיחקה”.

ליהקת אשה בת 40 לתפקיד של בחורה צעירה, לא חששת מזה?

“גם המורים בחוג לקולנוע שאלו אותי איך אסתדר עם פער הגילים. לי זה פחות הפריע. כשנפגשנו בפעם הראשונה כדי לדבר על הסרט היתה תחושה ששתינו נמצאות בשלב דומה. אני הייתי בגיל היציאה לחיים הבוגרים, עדיין עסוקה בשאלות הזהות שהטרידו אותי בגיל ההתבגרות; מונה, שיצאה בדיוק מהסם, נתנה לי להבין שהיא במקום דומה. היא דיברה על עצמה במונחים של לידה מחדש.

“כנראה חלקנו תחושה של דף חדש, כשהכל פתוח ומלהיב ורק תקטוף ותמציא את עצמך מחדש – ומצד שני הכל עוד מבולבל ובוסרי. בסדרת כתבות שעשיתי איתה יותר מאוחר היא המחישה את זה בדוגמה יפה: היא אמרה משהו כמו ‘אוקיי, אז עכשיו כשאני נקייה הייתי צריכה ללמוד שצריך ללכת לסופר כדי לקנות חלב. אבל אז הגעתי לשם, ועמדתי מול כל כך הרבה סוגים של חלב, ולא ידעתי מה לבחור'”.

באיזה מקום נמצאת זילברשטיין בשלב שבו את מגייסת אותה לצילומי הסרט?

“הסרט מתעסק בשאלות של דימוי גוף. רוצים אותי, לא רוצים, ואם רוצים – אז מה בדיוק רוצים. ומונה, שהגיעה לסט אחרי שנים שלא הצטלמה ובאופן טבעי כבר לא נראתה כמו פעם, ניגשה לסרט עם פגיעוּת דומה. היא דיברה איתי ועם חגי שריר, צלם הסרט, על זה שהיא מביאה איתה חוסר ביטחון, על איך זה נראה ואיך זה מצטלם.

“מונה למדה משחק אצל לי סטרסברג בניו־יורק. היא אמרה תמיד שלמדה ממנו – בזכות שיטת המשחק הידועה שלו, ובעצם עוד קודם מאורי זהר – איך לתעל את המציאות שלך לתוך המשחק. יצא שהעבודה על הסרט היתה בשביל שתינו סוג של תהליך מרפא. לי כבמאית היה הלוקסוס לשחזר ולעבד את חוויית חוסר הביטחון שלי מאחורי המצלמה, ומונה השתמשה בחוסר הביטחון שהיא הביאה לצורך בניית הדמות”.

דיברתן ביניכן על החוויה של פגיעוּת בדימוי גוף?

“יש סצנה בסרט שבה מונה צוחקת את הצחוק המשוחרר המיוחד שלה. בזמן הצילום, היא בחרה לכסות את הצחוק עם כף היד. היא אמרה שזה משום שבתור נקייה טרייה מהסם היא עוד לא הספיקה לתקן את השן. נזכרתי אז בסצנה מ’מציצים’, על החוף, כשהיא נפרדת מאריק איינשטיין, ואז מסתובבת כדי להיכנס לים ומפנה את הגב למצלמה. רואים שם שהיא משלבת ידיים על הישבן. היא אישרה שעשתה את התנועה הזאת כי לא הרגישה בטוחה וחטובה מספיק.

מצד שני, היה ברור שמונה מודעת לגמרי לזה שהיא אשה יפה, ושהיא שמחה בזה. לדוגמה, בסצנה שבה היא משחקת מודל עירום ב’גוף זר’, צילומי הגוף הם לא שלה. כשצילמנו, היא העירה בצחוק שצריך להוסיף לקרדיטים משפט שהשדיים הם לא של מונה, כי שלה היו יותר ייצוגיים, והיא אהבה אותם. המשפט הזה נאמר כמובן כהלצה על הסט – אבל הנה, זאת הזדמנות לעשות צדק ולסגור מעגל”.

מתוך הסרט “גוף זר” בבימויה של רחל מיכאלי

רגע, אז הגוף בסצנת מודל הערום הוא לא שלה?

“הוא לא שלה, כפי שהיה מקובל בדרך כלל, לפחות אז, בצילומי שחקניות. באופן טבעי תיארתי לעצמי שמונה לא תרצה לחשוף את הגוף, ועוד בסרט סטודנטים, וצדקתי. וגם היה לנו פתרון טוב. כך שבסרט יש מונטאז’ בין הפנים של מונה לגוף שהוא לא שלה.

“בסצנה הזאת, שצילמנו בסטודיו של יאיר גרבוז, וגם בשאר ימי הצילום, החוויה שהכי נצרבה לי ממנה היא שמונה התייחסה לעבודה, לעשיית הסרט בכלל ולעבודה שלה בפרט, בחרדת קודש. היא היתה מאוד מסורה ומדויקת, פרטנרית רגישה בעבודה עם דני שגב ואריאל פורמן, ששיחקו לצדה, ונתנה לנו כבוד כיוצרים למרות שהיא היתה שחקנית מנוסה ואנחנו רק בתחילת הדרך”.

במהלך יצירת הסרט מישהו מכם חזה את הסוף המר, או שבזמן אמת קיבלתם רושם שהיא מצליחה לצאת מזה?

“קשה לחזות סוף מר כשרואים מישהו בשיא פריחתו, כשהוא אופטימי ומלא כוח ותקווה כמו שהיא היתה אז. לכולם נראה אז שזה לתמיד. היא מתה שלוש שנים אחר כך, ובתקופה האחרונה לחייה אי אפשר היה שלא לראות שזה הולך למקום לא טוב. שהיא מתרחקת, שהיא מבקשת שיניחו לה ולא יתערבו לה, מכחישה שיש בעיה וחוסמת את הנסיונות לקבל עזרה. מה שכן, גם בזמנים טובים היה אצלה איזשהו חוסר שקט תמידי – ואולי זה משהו שיכול לנבא למה יש אנשים שמצליחים לנצח את הסם לאורך שנים ולמה אצלה זה היה כרוך בהרבה יותר מאבקים”.

לנוכח חייה הקצרים בבוהמה התל־אביבית וההתמכרות לסמים בגיל כל כך צעיר, אפשר להגיד שמונה זילברשטיין היא קורבן?

“לא הכרתי אותה באותן שנים. מההיכרות שלי איתה, לא תפסתי אותה כקורבן של אחרים. אני לא חושבת שהיא תפסה את עצמה אי פעם כקורבן, אולי רק קורבן של עצמה ושל נסיבות חייה. לא הצלחתי גם להשתכנע שמדובר בהרס עצמי, כפי שנטו לראות אצלה. היא שידרה אופטימיות וחשיבה חיובית ואהבה גדולה לחיים ולמצלמה – לא חשוב איזו, מצלמת קולנוע או מצלמת פפראצי.

“כעיתונאית ידעו אז שאנחנו בקשר, וכשביקשו ממני את מספר הטלפון שלה היא תמיד אמרה לי: ‘תני לכולם, את לא צריכה לבקש ממני רשות’. אני נותנת את זה בתור דוגמה לנטייה שלה לחוות את החיים כל הזמן בתנועה, בלי חשבון. למה לבקש רשות? ברור שהיא רוצה שיתקשרו ושיצלמו. ואם לא יתאים, היא תסרב ברוח טובה.

“בעיני, היה לה יותר דחף לחיות ולמצות את הרגע מאשר הרס עצמי. במובן הזה, העידן שלתוכו היא גדלה, של סקס, סמים, מצלמה ורוקנרול, התאים לה בול. והיה לזה מחיר כבד. היא דיברה הרבה על הכאב, הריק והבדידות שמאפיינים דווקא את מי שלוקח את החיים בביסים כאלה גדולים”.

זילברשטיין מגלמת לרוב תפקידים שתומכים בגברים – למשל ב”מציצים”, ב”הבלש האמיץ שוורץ” וב”שתי דפיקות לב”. יש איזושהי דמות שהיית רוצה לראות אותה מגלמת, אולי לראשונה בתפקיד ראשי?

“פעם אמרתי לה שהיא היתה צריכה לשחק את התפקיד הנשי הראשי ב’ג’ורג’יה’ של ארתור פן, שהיה תפור עליה. בכללי, פספסנו את מונה בתור קומיקאית. לא אני אמרתי את זה, אלא לי סטרסברג. היא סיפרה שהוא אמר לה אז באמצע שנות ה-70, ‘לא מעניין אותי כמה סרטים עשית, את צריכה לעמוד על הבמה, ואת צריכה להצחיק’. הוא זיהה את יכולות האלתור שלה, הג’סטות הפיזיות, הדיוק הקומי, התענוג שלה דווקא בתור אשה יפה לכער את עצמה.

“היא סיפרה איך פעם על הבמה בסטודיו בניו־יורק הפרטנר שלה התבלבל. היא אילתרה משהו כדי לחלץ אותו, ובנתה מתוך זה קטע קומי שלם שהחזיק את ההצגה, והקהל נשפך מצחוק. מאחר שהיא אהבה את המצלמה יותר מאשר את הבמה, ומאחר שהיא התעלתה על עצמה כקומיקאית בעיקר בעבודה עם פרטנרים, ייתכן שהיא היתה צריכה להיות גילדה רדנר או לוסיל בול הישראלית, ולהשתלב באנסמבל קומי בטלוויזיה בסגנון ‘סאטרדיי נייט לייב’. בתוכניות ‘לול’ לא ניצלו את זה. לא הרבה זמן אחרי מותה עלה לאוויר ערוץ 2. אולי אם מונה היתה נשארת בחיים, היא היתה מתגלה והחיים היו לוקחים אותה למקומות אחרים לגמרי”.