ראיון עם נעמה אקסלרוד

נתן ולאה אקסלרוד. התמונה באדיבות המשפחה

מראיינת: רותם פסחוביץ’ פ”ז

נעמה אקסלרוד היא נכדתם של נתן ולאה אקסלרוד, מחלוצי הקולנוע הישראלי, שהפיקו, צילמו וערכו יומני חדשות המתעדים את הקמת היישוב היהודי בארץ ישראל והתפתחותו. אוסף יומני החדשות הנדירים מכיל 450 יומנים שנוצרו מ-1927 ועד 1951. הם כוללים את יומני מולדת ויומני כרמל, שמספקים יחד תמונה רחבה של ההתיישבות היהודית בארץ מימי המנדט הבריטי ועד שנותיה הראשונות של מדינת ישראל. נתן אקסלרוד תיעד דמויות ציבוריות ואנשים מן היישוב, את חיי התרבות והאמנות ואת שגרת היומיום – פסיפס מרתק המתאר את שנותיה הסוערות של התנועה הציונית בארץ. האוסף עבר דיגיטציה ותחקיר היסטורי בארכיון הסרטים הישראלי, בתמיכה ובמימון משרד ירושלים ומורשת, והוא זמין לראשונה לצפייה ומחקר כאן.

נעמה, אני מתרגשת לראיין אותך. היום לפני חמש שנים התחלתי לחקור את אוסף היומנים לטובת פרויקט הדיגיטציה של ארכיון הסרטים הישראלי, כך שמבחינתי זה כבוד גדול לדבר איתך היום. יש מעט מאוד מידע על החיים של נתן ולאה, משפחת אקסלרוד. ספרי לי עליהם.

“לנתן ולאה היו ארבעה בנים: משה, אהרון ואלי, שעודם בחיים, וישעיהו (שייקה) – אבא שלי, שכבר איננו. אבא שלי נפטר חמישה שבועות לפני סבא נתן. זאת היתה טראומה משפחתית גדולה מאוד, כי הוא נפטר צעיר, בן 46, מסרטן. אבא שלו, נתן, נפטר מיד אחריו מצער בגיל 82.

“כבר מילדות גדלתי עם ההבנה שאנחנו חלק ממשהו מאוד גדול, עוד לפני שידעתי במה בדיוק מדובר. כשסבא וסבתא רצו לקחת אותי איתם לבלות, הם לקחו אותי לאיזשהו טקס. לא הבנתי עד הסוף למה. אני זוכרת למשל שהיה לי יום חופש ולקחו אותי ל’יום כיף’ – טקס לכבוד מרגוט קלאוזנר במלון דן. זיכרון נוסף: חגגו לסבא וסבתא 50 שנות נישואים, ומישהו נתן להם איזשהו מקום בחיפה, וחנה מרון הגיעה לחגיגה. הם אמנם לא היו ברנז’איים, לא נתן ולא לאה, אבל הם היו מאוד מוערכים בברנז’ה”.

איך התנהל היומיום בבית של נתן ולאה, שהיה למעשה גם האולפן, חדר העריכה ובית ההפקה?

“סבתי וסבי היו שניהם אנשים שחיו בפשטות ובצמצום. הם עשו מה שעשו מתוך תחושת שליחות ומעולם לא ראו מזה הרבה כסף. לדוגמה, הילדים, בבגרותם, עזרו בפרנסת המשפחה הרבה שנים לפני שמכרו את הארכיון למדינה. מצד שני, כל מי שנכנס אליהם הביתה מעולם לא חש מחסור. הם תמיד אִרגנו אירועים ומסיבות, ותמיד היה שמח. בכל יום שישי התקיימה ארוחת ערב בבית המשפחה בפרדס־כץ, ליתר דיוק בין פרדס־כץ לבני־ברק, בווילה נוטה ליפול – אבל היה לה גג. ובגג הם אִרגנו אירועים כאילו היו צוות הפקה עשיר מאוד. סבתא היתה נכנסת למטבח ביום ראשון ומכינה הכל עד יום חמישי בערב. הם נתנו תחושה שיש הכל. עושר רוחני ונפשי שקשה לתאר”.

ספרי קצת על סבתא לאה, אשתו של נתן אקסלרוד.

“סבתא עד ימיה האחרונים שלטה ביומני החדשות ביד רמה. אנשים היו מתקשרים אליה כדי לשאול היכן נמצאים קטעים מסוימים, והיא היתה שולפת מהזיכרון את מספר הגלגל ולפעמים גם את הדקה. היא נפטרה חודש לפני שהיתה בת 98 והיתה צלולה כמעט עד הסוף. היא תמיד דאגה שיהיו לה בתיק סוכריות, כדי שאם היא תפגוש מישהו עצבני וכועס היא תיתן לו סוכריה והוא ייתן לה חיוך. היא היתה אשה מאוד מכילה ומכבדת. היא קודם כל הקשיבה, קודם כל נתנה מקום לאחרים. ולא היו לה חיים פשוטים. לא היה קל לחיות בצל של סבא שלי. הוא היה יזם וחלוץ, אבל גם איש קשה. כי לעשות כאלה דברים באין, באין נורא גדול, כמו לעשות קולנוע ללא חשמל – הסביבה משלמת מחיר. את הילדים הגדולים, למשל, היא בכלל לא גידלה. מי שגידלה אותם היתה אמא שלה”.

לאה אקסלרוד בגיל 14. התמונה באדיבות המשפחה

איך לאה ונתן נפגשו?

“הסיפור שלהם מתחיל בשנת 1927, כשלאה היתה בת 14. היא היתה עולה חדשה מברזיל, בקושי דיברה עברית. סבא פגש אותה בארץ, הוא הגיע קצת לפניה. הוא היה אסיר ציון שקיבל סרטיפיקט מזויף דרך תנועת החלוץ והצליח לעלות לארץ בדרך לא דרך. אגב, יש לנו ביד את חתיכת הבד שהיתה תפורה בתוך המעיל שלו שבה היה כתוב שהוא חבר בתנועת החלוץ ושיתנו לו להיכנס לארץ. כשהוא הגיע לארץ הוא הצטרף לקבוצת הכשרה ברחובות שבה הם היו קוטפים תפוזים בבוקר, ובערב עושים פעילויות תרבות. אלכסנדר פן היה חבר נעורים שלו, וכשהוא עלה לארץ הוא היה בטוח שיש פה תעשיית קולנוע משגשגת. חלום ילדותו היה לעסוק בקולנוע, למרות שהוא למד אופטיקה ורוקחות. סבא נתן היה פנטזיונר כזה. באמת, הוא היה פנטזיונר.

“בכל אופן, במהלך ההכשרה ברחובות הוא החליט להגיע לשכונת מונטיפיורי בתל־אביב. זה קרה אחרי ששמע על ירושלים סגל, התלהב, ותִכנן להקים איתו תעשיית קולנוע בארץ. אחרי שהגיע למונטיפיורי, ובינתיים לא קרה כלום, אמא של סבתא שלי, בתיה וקסלר, שהיתה מעין עובדת סוציאלית של הקהילה בשכונה, החליטה לארגן נשף לגיוס כסף עבור אשה שחלתה בשחפת ולסדר לה בית הבראה. היא חיפשה מסכת עבור הנשף, ומישהו אמר לה שיש איזה בחור צעיר בוואדי – כמעט בתוך האיילון – שחולם לעשות פה תרבות. אז היא אמרה, ‘תגידו לו שיבוא אלי ונדבר’. וכך בעצם סבא נתן הגיע בפעם הראשונה לבית של לאה. לפי הסיפורים, הוא התאהב בה בשנייה הראשונה וניסה לחזר אחריה למרות שאמא שלה שלחה אותו לבת הדודה, כי לאה היתה רק בת 14”.

ממש סיפור רחל ולאה.

“נכון, זה מה שעלה בדמיונו כשזה קרה. בסופו של דבר נתן ולאה נפגשו ויצאו לטיול בירושלים, ושם הוא הציע לה נישואים ליד הכותל. כמובן שבפועל הוא חיכה עד שהיתה בת 17 וחצי, ורק אז הם התחתנו. כשהיתה בת 19 נולד הבן הבכור, משה”.

ומתי הם מתחילים את העבודה המשותפת על היומנים?

“סבתא לאה לא למדה בבית הספר. בית הספר היה משותף לבנים ובנות, ואבא שלה חשב שזה יוציא אותה לתרבות רעה. לכן הוא לימד אותה בבית, והביא לה ספרים מהספרייה. בינתיים היא פגשה את סבא, ובגיל 16 התחילה לעבוד ביומני מולדת. בהתחלה היא רק הדביקה את הכתוביות, ובהמשך התעסקה בעריכה בעיקר, כשסבא תִפקד בתור הצלם, המפיק והבמאי. היא המשיכה לערוך גם אחרי שהם סגרו את החברה, ועבדה באולפני הרצליה הרבה שנים”.

איך כל העסק המשותף שלהם תִפקד עם הקמת משפחה?

“כשנולד הבן הראשון, מי שגידלה אותו כתינוק היתה אמא של לאה, הסבתא בתיה, הבובע. אחרי שלוש שנים נולד הבן השני, אהרון, וגם אותו גידלה הסבתא בובע. ובינתיים פורצת מלחמה באירופה. הבובע עסוקה בדברים אחרים, וכשנולד הבן השלישי, ישעיהו – אבא שלי – אז לאה לראשונה צריכה ללמוד להיות אמא. היא הולכת למה שהיה אז טיפת חלב והאחות אומרת לה: ‘טוב, אני לא צריכה להסביר לך, בילד שלישי…’. אז לאה אמרה לה: ‘לא, איזה ילד שלישי ואיזה נעליים, אני לא יודעת לעשות כלום, תלמדי אותי הכל'”.

תארי את חיי המשפחה בביתו של צלם חדשות בשנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת.

“בעצם, הילדים גדלים לתוך התעשייה הזו והם משלמים מחיר מאוד כבד. כי הם נשארים בצד, הם לא חשובים. אז מה אם הם הילדים, עכשיו צריך לעשות סרט. עכשיו צריך לצלם. זה חדשות, זה לא יחזור חזרה. אז מצד אחד יש להם חיים נורא מיוחדים, אבל מצד שני זה גובה מחיר, כי ההורים לא פנויים והילדים מגדלים את עצמם”.

נתן אקסלרוד (משמאל) בעבודה

ביומן משנת 1936 מצאנו תיעוד נדיר של מעבדת הייצור של יומני כרמל. איך מספיקים לצלם, לפתח, לערוך, לשכפל ולהעביר את החומר בזמן לבית הקולנוע?

“היומן היה צריך להיות מוכן להצגה ראשונה בשבת בשש בערב, אז הלחץ היה גדול. בנוסף, נתן היה איש מאמין. הוא שמר כשרות והלך לבית כנסת בשבת. אבל הוא אמר תמיד שהאוטו לא יודע אם זה שבת או ראשון, והוא צריך לעבוד, כי זו העבודה שלו. אז אם הם היו מצלמים את משחק הכדורגל של שישי אחר הצהריים, הפיתוח, העריכה והכנת העותקים התבצעו בשבת. ואז כל אחד מהילדים והסבתא היו הולכים לבית קולנוע אחר בתל־אביב כדי למסור את עותקי היומן. בקיצור, מפעל שלם”.

ואיך הם ידעו לתעד את האירועים החדשותיים? קיבלו מברק? טלפון? היה טלפון בבית?

“המדינה היתה קטנה, מעט תושבים, מעט עניינים, הולכים להקים את חומה ומגדל, וכל הארגונים יודעים שהולכים להקים את חומה ומגדל – אז מודיעים לנתן שיבוא לצלם. וכן, הם קיבלו קו טלפון מהר יחסית, אבל נתן בעיקר היה מקושר. אל תשכחי, הם גרו בשכונת מונטיפיורי, היום זה תל־אביב, אז הם היו מאוד מקושרים. בן־גוריון למשל, יום לפני הכרזת המדינה, הודיע לנתן שהולך להיות כך וכך במקום הזה והזה. אז נתן אומר לבן־גוריון: ‘אין לי מספיק פילם’. אנחנו מדברים על אחרי תחילת המלחמה, ולא מגיעים ארצה חומרי גלם. אז הם עשו הסכם ביניהם, שבן־גוריון יסמן מתי מתחילים, מתי מפסיקים ואיפה הנקודות החשובות שאותן צריך לתעד בכל מקרה. לכן גם אין תיעוד ויזואלי מלא של כל ההכרזה, כי לא היה לנתן מספיק חומר גלם”.

אז איך הוא הצליח בכל זאת להשיג חומרי גלם?

“הוא היה עושה טריקים, כי באמת לא היו חומרי גלם והיה מאוד קשה להשיג, והרי על חדשות אף אחד לא שילם. אז הוא היה מוכר פרסומות. היו שואלים אותו ‘כמה יעלה’, והוא היה מחשב שצריך 50 פיט – והיה אומר שצריך 500 פיט [מידת אורך של סלילי פילם]. כך שהיו נשארים לו ביד 450 פיט, ומזה הוא היה מצלם את היומנים. לא היה לו כסף, ועל היומנים הוא לא קיבל כסף משמעותי. אבל הוא היה מוכן לעשות הכל כדי להמשיך בעשייה ולקבל את חומרי הגלם”.

מבחינת ציוד, מה היה לו בבית? איך זה נראה?

“פעם לנסוע לצלם היה כרוך בהצטיידות באיזה עשר מזוודות. מצלמה לא היתה משהו קטן, והוא לא יכול היה לעשות את זה לבד, אז תמיד היו לו כל מיני עוזרים. היה להם בית פרטי על עמודים, למטה היה מחסן ושם הם איפסנו את הציוד. ודרך אגב, שם היה גם הארכיון. הם חיו על חבית חומר נפץ” (הכוונה לפילם, שבעבר היה עשוי מחומר דליק מאוד: ניטראט; ר”פ).

הם היו מודעים לכך שזו חבית חומר נפץ?

“ברור שהם היו מודעים. בקומת הקרקע היו יחידת דיור וחדר שהיה בעצם המחסן של הארכיון, עד שהועבר לרשות מדינה בתחילת שנות ה-80. הם גרו בקומה העליונה. בנוסף, בחצר היה מחסן ובתוכו עמד שולחן העריכה שעליו הם ערכו את היומנים”.

משפחת אקסלרוד לדורותיה בביקור בארכיון הסרטים הישראלי, 2022

מה היה הלך הרוח בבית?

“לויאליות מטורפת. לויאליות למדינה, לעשייה, לפרויקט ולמפעל החיים הזה. לאורך כל השנים, הכאב שלהם היה שלא מספיק שיבחו ולא מספיק הזכירו. הם היו פגועים מכך. נתן חש שלא באמת מכבדים את העשייה שלו, למרות שהוא כן קיבל פרסים והוקרה. אבל כנראה בתוכו הוא לא הרגיש שזה מספיק”.

איזו תצורה היתה לדעתך מקבלת העשייה של סבא וסבתא היום?

“לסבא וסבתא היה חשוב מאוד שיהיה תיעוד, ושלישראל תהיה היסטוריה – מצולמת, מתועדת ומשמעותית. זה היה להם מאוד חשוב. היום הוא היה יכול להיות מלך הטיקטוק”.

> לאוסף יומני אקסלרוד

ראיונות עם יוצרים

Subscribe to our mailing list and stay up to date
הירשמו לרשימת התפוצה שלנו והישארו מעודכנים

This will close in 0 seconds