מסע אלונקות

ג'אד נאמן
  • דירוג

אפשר היה להניח ולקוות ש”מסע אלונקות” (ג’אד נאמן, 1977), הסרט הראשון שסדק את המסכה הגברית של החייל בעידן “הרגישות החדשה”, יציע מבט חדש גם על דמות החיילת. בתחילת הסרט נדמה שזאת אכן הכוונה. הסמלת עפרה (יעל פרל) משתתפת בישיבת המפקדים באוהל, אך מאמצת את תפקיד האם – היא מסדרת את החולצה לאחד הקצינים, מוזגת קפה לכולם וגם מביעה הבנה לקשייו של חייל שמתקשה לעמוד בדרישות ומבקשת ממפקדיו לתת לו הזדמנות נוספת. כשהחיילים יוצאים למסע אלונקות, הסרט מדגיש את הוצאתה מהחוויה הגברית בתמונה שבה היא נראית עומדת בגבה למצלמה, מביטה בגברים עוזבים את המחנה.

דימוי דומה מסיים את הסרט. בשוט הזה נראים החיילים עטויים באפוד מלא עוזבים את המחנה, ועפרה נשארת מאחור, יושבת לשתות קפה. תפקידה השני של עפרה הוא, כמובן, סיפוק צרכיו המיניים של המפקד. אחרי הישיבה המפקד קורא לה: “עפרה, בואי רגע”. בזה מסתכם החיזור הקצר ובשוט הבא הם מזדיינים במכונית שלו.

עפרה היא סמלת הגדוד, האשה היחידה בין גברים במחנה. ייעודן של הפקידות במפקדה הראשית מכובד עוד פחות. “תבוא עם הפקידה שלך”, אומר סגן לוי (מיקי ורשביאק) לסגן יאיר (גידי גוב). “למה, אתה מעוניין או משהו?”, “לא הייתי אומר לא”. וכך, במשא ומתן קצרצר, האשה הבלתי נראית מועברת מיד ליד. בהמשך, בהגיעו למפקדה, יאיר פונה לפקידה שחולפת על פניו (ג’יטה מונטה) ושואל: “תגידי, מה בעצם…?”. “מה בעצם אני עושה הערב?”, היא ממשיכה את דבריו. התשובה מגיעה בשוט הבא – השניים מתעלסים בדירתה. תחלוף כמעט שעה בטרם נראה אותה שוב, גם הפעם במיטה עם יאיר, ורק אז, כשיציג אותה בפני שותפו לדירה, נגלה מה שמה.

Subscribe to our mailing list and stay up to date
הירשמו לרשימת התפוצה שלנו והישארו מעודכנים

This will close in 0 seconds