הגננת

נדב לפיד
  • דירוג

נדב לפיד | 2014

“יש לי שיר! יש לי שיר!”, מכריז הילד יואב ודוחס את האוויר בתחושת דריכות. זהו מעמד רוחני חגיגי, מומנטום של השראה. יואב, הדרדק הפואטי, כובש את לבה של נירה, הגננת שלו, גרפומנית שוחרת שירה. בסצנה שלפניכם, בעריכה מקבילה, נירה מספרת לבעלה על התכשיט הנוצץ שסִנוור אותה בגן בזמן שהבעל זרוק בתחתונים על הספה, צופה לא צופה בטלוויזיה הדולקת בסלון האפלולי. “לאחד הילדים בגן קוראים יואב. אני יודעת שיואב גדל אצל אבא שלו, אבל אף פעם לא פגשתי אותו. המטפלת מביאה אותו בבוקר ומחזירה אותו אחר הצהריים. עד עכשיו לא שמתי לב אליו. ילד”.

חוזרים ליואב, שנע ונד בצעדים נרגשים ומעגליים על החול בחצר הגן. יש לו שיר, יש לו שיר, זה שוב ההתקף הלירי הקבוע. המטפלת שלו (אסתר ראדה) מזדרזת לאתר עט ולהנציח את הבזקי המילים בעת הפיכתם מחומרי דמיון לחומרים כתובים: “די לי! די לי! / על ביתה יורד / גשם של זהב / שמש אלוהים ממש”. עבור יואב אין זה סתם משחק של הפרחת מילים משועשעת. להפך. הוא מגלה כבוד לרגעי ההשראה שפוקדים אותו. יצירת השיר מלווה אצלו ברגש של דחיפות. מתוך אינטואיציה, הוא מכיר בכוח ובערך של השירה גם אם אינו מסוגל לעמוד על פשרם.

דמות הילד מעניקה לסרט נקודת מבט ייחודית המכשירה את השימוש בשפה האלטרנטיבית של השירה. “השירה היא דקה, גחמנית, נכתבת ברגע, נקראת ברגע, פרטית, לעתים לא מפוענחת”, הסביר יוצר הסרט, נדב לפיד. “המקום הנסתר, הכאוטי, הבלתי ניתן לפירוש שממנו נובע שיר, שממנו נובעים גם שיריו של הילד, עומד מול הניסיון של הגננת למצוא סדר, למצוא תשובה – מהיכן באות המילים?”.

במקום להשתמש בווייס־אובר ככלי לביטוי העולם הפנימי, הילד – שתכניו הנפשיים אינם מעובדים ומוסדרים אלא אקספרסיביים ואסוציאטיביים – מדבר את עולמו הפנימי המופשט באמצעות השירה. לפיד השתמש בחומרי שירה אותנטיים שהמציא בילדותו המוקדמת, במהלך טיפול פסיכולוגי; גם אז היתה זו ה”מטפלת” שהשכילה לתעד בכתב את מעמד ההשראה. השימוש בטקסטים האותנטיים האלה, היפהפיים והבתוליים, טוען את היצירה ברגש של אמת אינטימית שהופכת אותו ליותר מסתם ניסוי פורמליסטי מוצלח. את שירי הילדות שלו שותל לפיד בפיו של הילד יואב, הגיבור הפואטי שלו, במהלך שמבטא את החיבור האישי העמוק של הבמאי למדיום השירי.

ראוי לתהות מדוע הסרט נקרא “הגננת” ולא, נניח, “הילד”. אולי משום שדמותה של הגננת נושאת משמעות ייצוגית חשובה מעבר לתפקידה הנרטיבי. היא מאוהבת בקסם השירי ומכושפת ממנו, אך הכישרון שלה מוגבל ומאפשר לה להוציא תחת ידיה שירים בינוניים בלבד. תשוקתה לשירה נותרת בלתי ממומשת. כשהיא מגלה את הכישרון הלירי של יואב, דעתה נטרפת. הרצון לטפח את נפשו השירית של הילד מגיע בהמשך העלילה למקומות פומפוזיים, מטורללים, כמעט משיחיים. הגננת מזהה שיש כאן משורר אמיתי ומנסה לחמוד את כשרונו בהטילה עליו את צל חסותה. במסווה של דאגה ורצון לטפח כישרון צעיר, האשה הבוגרת מנכסת לעצמה את המילים ששייכות לילד – אף שכשרונו כלל לא זקוק לטיפוח, שכן הגיח מתוכו ובהשראתו הפרטית, וקיומו מובטח איתה או בלעדיה.

“הגננת” מעניק ביטוי קולנועי מסוגנן ורגיש לרוח האלכימית שמאפיינת את השירה. בשפתו הייחודית מצליח הסרט לגלם את מה שביאליק הגדיר כ”סוד השפעתה הגדולה של לשון השירה. יש בה מגריית היצר של האחריות, מן האימה המתוקה של העמידה בניסיון”.

באדיבות פאי סרטים.

Subscribe to our mailing list and stay up to date
הירשמו לרשימת התפוצה שלנו והישארו מעודכנים

This will close in 0 seconds