אפרים קישון (1924–2005) היה סאטיריקן, סופר, מחזאי, תסריטאי ובמאי שהיטיב לתאר ולבקר את הממסד השלטוני בישראל. שפתו המיוחדת של קישון נטמעה בשפה העברית המדוברת ובתרבות הישראלית, וכך גם כמה מהדמויות האיקוניות שיצר. השוטר אזולאי, סאלח שבתי, שולטהייס, קונשטטר, ארבינקא והג'ינג'י עם המפתח ביטאו את כל מה שיפה ומכוער בישראל בעת ובעונה אחת, והן ממשיכות להתקיים על הבמה, על המסך וברחוב גם לאחר מותו.
קישון נולד בבודפשט, הונגריה, בשם פרנץ הופמן. כבר בנעוריו התבלט בכשרון הכתיבה שלו, וב-1940 אף זכה בפרס הראשון בתחרות כתיבת נובלה לתלמידי תיכון. בתקופת מלחמת העולם השנייה והשואה נשלח קישון למחנה עבודה, אך הצליח להימלט. הוא חזר לבודפשט וחי במסתור עד תום המלחמה. ב-1948 השלים את לימודי תולדות האמנות שלו, שנקטעו מחמת חקיקה אנטי־יהודית, והחל לפרסם מאמרים בשבועון סאטירי גדול בבודפשט תחת שם העט פרנץ קישהונט.
ב-1949 עלה לישראל. כשירד מהאונייה בנמל קיבל את שמו העברי, אפרים קישון, מפקיד סוכנות שעִברת את השם פרנץ קישהונט. קישון נשלח לגור במעברת שער העלייה, ובה הכיר עולים ממרוקו שהעניקו השראה לכתיבת "סאלח שבתי". לאחר מכן עבר לקיבוץ כפר־החורש, שם התרכז בלימוד עברית. במקביל החל לכתוב לעיתון הישראלי בשפה ההונגרית "אוי קלט".
ב-1951 כבר כתב קישון טור סאטירי בעברית ב"דבר". הוא פִרסם בו בין היתר את הסיפור "אגדה על תעלה בתל־אביב", ובו הגרעין העלילתי של סרטו העתידי "תעלת בלאומילך". באותה שנה פִרסם גם את ספרו הראשון, "העולה היורד לחיינו". ב-1952 החל לכתוב טור סאטירי בשם "חד גדיא" בעיתון "מעריב". הטור התפרסם ברציפות במשך 30 שנה.
ב-1953 כתב קישון את מחזהו הראשון, "שמו הולך לפניו", שהוצג בתיאטרון הבימה וזכה להצלחה. הוא המשיך לכתוב ולביים מחזות לאורך העשורים הבאים, בהם "שחור על גבי לבן", "הו הו יוליה" ו"סאלח שבתי" בתיאטרון הבימה, "הכתובה" בתיאטרון האוהל ו"תוציא את השטקר, המים רותחים" בתיאטרון הקאמרי. כמו כן כתב ערבי בידור מצליחים דוגמת "אף מילה למורגנשטיין" של להקת בצל ירוק, "הוא והיא" של אריק לביא ושושיק שני, ומערכונים לשלישיית הגשש החיוור – בהם המערכונים הקלאסיים "אופסייד סטורי" ו"המוסך".
קישון כתב גם ספרים רבים, ואלו תורגמו לשפות רבות וזכו להצלחה אדירה בארץ וברחבי העולם. בחלקם שיתף פעולה עם חברו הקריקטוריסט דוש (קריאל גרדוש). בין ספריו: "אלף גיא וגדיא" (1954), "הכל תלוי" (1961), "באחד האמשים: הומורסקות" (1962), "סליחה שניצחנו" (1967), "הכלבו של אפרים קישון" (1972), "פרטאצ'יה אהובתי" (1974), "ספר משפחתי" (1980), "ההרפתקה הבלתי גמורה" (1981), "ספר הסאטירות הראשון" (1989), "הכיפה הסרוגה ועוד כמה סאטירות פרו־ישראליות" (1993) ו"עד המדינה, פרוטוקול" (1999).
קישון ביים חמישה סרטי קולנוע בלבד. ארבעה מהם נחשבים עד היום נכסי צאן ברזל של התרבות הישראלית. סרטיו הגדירו את הקולנוע הפופולרי שלימים יהפוך לקולנוע של "סרטי הבורקס". הם נחלו הצלחה אדירה בקופות ובקרב המבקרים, וזכו גם להכרה בינלאומית.
סרטיו:
"סאלח שבתי" (1964), שהביא לאולמות הקולנוע יותר ממיליון צופים. הסרט זכה בשני פרסי גלובוס הזהב, בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר ובקטגוריית השחקן החדש והמבטיח – חיים טופול. בנוסף היה הסרט מועמד לפרס האוסקר בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר.
"ארבינקא" (1967).
"תעלת בלאומילך" (1969), שהיה מועמד לפרס גלובוס הזהב בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר.
"השוטר אזולאי" (1971), שזכה בפרס גלובוס הזהב לסרט הזר הטוב ביותר והיה מועמד לפרס האוסקר באותה קטגוריה.
"השועל בלול התרנגולות" (1978), סרטו האחרון של קישון, שנכשל בקופות ולא זכה לאהדת המבקרים. בעקבות הכישלון פרש קישון מעשיית סרטים.
ב-1993 זכה קישון בפרס אופיר למפעל חיים. ב-2002 הוענק לו פרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.
חרף הפופולריות העצומה של גוף היצירה של קישון וההכרה שקיבל בארץ ובחו"ל, לאורך השנים הוא ספג יחס מזלזל מצד הממסד האמנותי, התרבותי והפוליטי בארץ. בעשורים האחרונים לחייו חילק את זמנו בין ביתו בתל־אביב לביתו בעיירה אפנצל בשווייץ. יש המקשרים את הקיפוח שחש קישון לכך שתמיד נתפס כעולה חדש וכמהגר שיצירתו נושאת ניחוחות אירופיים. אחרים מייחסים את היחס שקיבל לדעותיו הפוליטיות הימניות, שצרמו לאוזניה של ישראל המפא"יניקית.
