הילדים שלי, בני טיפש־עשרה ברובם, הם צרכנים כבדים של מדיה חדשה: נטפליקס, יוטיוב, פודקאסטים ורשתות חברתיות החליפו אצלם את ערוצי הטלוויזיה, הרדיו והעיתון. אבל אף שהם אינם צרכנים של אמצעי התקשורת הוותיקים, הם בהחלט מכירים אותם: הם יודעים מה זה רדיו, ואילו סוגי מידע אפשר למצוא בעיתון. אך כששאלתי אותם מהם “יומני קולנוע” קיבלתי בתשובה מבטים תמהים. באותה מידה יכולתי לשאול אותם איך מפעילים את הפונוגרף של אדיסון.
המצב הזה אינו מובן מאליו. כמה אנשים שעדיין מתהלכים בינינו זכו להאזין למוזיקה בפונוגרף? אני מניח שלא רבים. אבל יומני הקולנוע – מהדורות חדשות קצרצרות שהוקרנו בבתי הקולנוע בארץ לפני הסרט המרכזי משנות ה-30 ועד שלהי שנות ה-70 של המאה הקודמת – לא היו תופעה תרבותית שולית. ההפך הוא הנכון. על פי אחת ההערכות, 44 מיליון איש צפו ביומני הקולנוע בישראל בשנת 1965 לבדה. בהינתן שבישראל חיו אז 2.5 מיליון איש בלבד, המשמעות היא שכל אזרח צפה באותה שנה בכמעט 18 יומני קולנוע בממוצע.
בשיאם, יומני הקולנוע היו חלק מהחיים של הציבור הישראלי כולו. אם כך, מה גרם להם להידחק אל שולי ההיסטוריה ולהישכח? כדי לענות על השאלה הזו, בואו נחזור בזמן אל ראשית המאה ה-20 ואל הנוף התרבותי והטכנולוגי שבתוכו צמחו יומני הקולנוע.
את הפורמט של “יומן קולנוע” הגה איש עסקים וחלוץ קולנועי בשם שארל פתה (Pathe). פתה נולד בצרפת ב-1863, ובצעירותו ניסה את מזלו במגוון עיסוקים ועסקים: הוא מכר מכונות כביסה תעשייתיות, ניסה לסחור בתוכים אקזוטיים וניהל את הביסטרו המשפחתי – אבל אף אחת מהיוזמות שלו לא התרוממה. ב-1894, כשהוא בפתח העשור הרביעי לחייו, מצא עצמו עובד כפקיד זוטר במשרד עורכי דין.
באותה שנה פתה נתקל לראשונה בפונוגרף שהמציא תומאס אדיסון, המכשיר שברבות השנים התגלגל להיות הפטיפון המוכר. הוא הוקסם מההמצאה החדשנית, ואף שמשכורתו כפקיד היתה זעומה – הוא אסף פרוטה לפרוטה ורכש לעצמו פונוגרף שכזה. בשנה שלאחר מכן חזר ליריד שבו רכש את הפונוגרף, והפעם מכר כרטיסים לאנשים שרצו לגלות כיצד נשמעת מוזיקה הבוקעת ממכשיר חשמלי. מאות אנשים רכשו כרטיסים, והוא הרוויח סכום נאה של מאתיים פרנק.
פתה זיהה את ההזדמנות העסקית, ויחד עם שלושה מאחיו הקים את “חברת האחים פתה”, שעסקה בשיווק פונוגרפים. זמן קצר לאחר מכן הוא נחשף לעוד אמצעי תקשורת חדשני – הקולנוע – דרך סרטיהם החלוציים של האחים לומייר. חברת האחים פתה התרחבה לשיווק של ציוד צילום והסרטה, ועד מהרה החלה גם להפיק סרטים משלה. עסקי הקולנוע התבררו כהימור מוצלח מאוד: בתוך שנים אחדות הפך המיזם המשפחתי לתאגיד הקולנוע הגדול בתבל, והיה אחראי להקמה של למעלה ממאתיים בתי קולנוע בעשרות מדינות על פני הגלובוס. אפשר בהחלט לומר שפתה הוא האדם שהפך את הקולנוע מצורת אמנות איזוטרית לתעשייה חובקת עולם.
שארל פתה היה תומך נלהב של חדשנות. תחת שרביטו החדירה החברה חידושים טכנולוגיים רבים לעולם הקולנוע, כמו לדוגמה שילוב של צבע וקול בסרטים, מצלמות קטנות לחובבים ועוד. גם יומני הקולנוע היו חידוש שכזה: לחברת פתה היו סניפים במדינות רבות – ארצות־הברית ובריטניה, בין היתר – ואנשיה תיעדו כמה מהאירועים החדשותיים החשובים של תקופתם, כגון הלוויית המלכה ויקטוריה, הכתרת המלך אדוארד השביעי ורעידת האדמה הגדולה בסן־פרנסיסקו ב-1906.
פתה החל להקרין את הצילומים האלה כיומני חדשות קצרים, באורך דקות אחדות, לפני הקרנת ההצגה המרכזית. “יומן הקולנוע” (ובלעז: Newsreel) בא לעולם. הקהל הגיב בהתלהבות. הצופים נהרו לבתי הקולנוע לא רק כדי לצפות בסרטים, אלא גם בשביל היומנים. יש לזכור שבאותם הימים, הקולנוע היה המקום היחיד שבו הציבור הרחב יכול היה לחזות ב”תמונות נעות”. העיתונים אמנם הביאו מידע טרי יותר – יומני הקולנוע התעדכנו רק אחת לשבוע, בדרך כלל – אבל יש הבדל מהותי בין תיאור טקסטואלי או תצלום סטילס של תחרות ספורט, למשל, לקטע וידיאו שמציג את אותה התמודדות. ההבדל הזה התחדד כשיומני הקולנוע החלו לשלב בדיווחים פסקול וקריינות.
הפופולריות הגואה של היומנים הביאה לכך שבתוך זמן לא רב החלו לקום לאחים פתה מתחרים: מחברות הפקה זעירות ואמביציוזיות ועד גופים גדולים דוגמת אימפריית המדיה של ויליאם רנדולף הרסט האמריקאי.
שארל פתה פרש מניהול החברה שהקים בשנות ה-20 של המאה הקודמת, ועם השנים החברה ירדה מגדולתה, אבל יומני הקולנוע המשיכו לשגשג ולפרוח. עוד קודם לכן, בעת מלחמת העולם הראשונה, ניתן היה להבחין בהשפעה של יומני הקולנוע על דעת הקהל בארצות המערב; הממשלה הבריטית למשל יזמה את הפקתם של סרטי תעמולה שהוקרנו במסגרת היומנים – סרטים שעל פי הדיווחים נצפו על ידי למעלה מ-20 מיליון איש. בהמשך, בשנות ה-30, החלו יומני הקולנוע לסקר גם נושאים נוספים, מעבר לתחומים החדשותיים המסורתיים: תוכן שהותאם לנשים (כתבות על אופנה וספורט נשי, למשל) וכתבות בידור “קלאסיות” על המצאות משונות, חיות פרא וכיוצא באלו.
יומן קולנוע ממוצע ארך שבע עד עשר דקות וכלל שישה עד שמונה סיפורים שונים. בארצות־הברית לבדה צפו ביומנים האלה בשנות ה-30 לפחות 40 מיליון איש מדי שבוע. בתחילת שנות ה-50, בשיא פריחתם של יומני הקולנוע, צפו בהם לפי ההערכות 210 מיליון איש מדי שבוע – כעשירית מאוכלוסיית העולם באותם ימים.
עם הצלחה גלובלית שכזו, היה זה רק עניין של זמן עד שהיומנים יגיעו גם לארץ ישראל. מי שהביא אותם ארצה היה נתן אקסלרוד, קולנוען שעלה מרוסיה ב-1926 והחל להפיק סרטים קצרים עבור ממשלת המנדט הבריטי והסוכנות היהודית. אקסלרוד הושפע רבות מחלוצי קולנוע סובייטים דוגמת סרגיי אייזנשטיין וניסה ליצור כאן סרטי קולנוע עלילתיים באיכות גבוהה – אבל פלשתינה הנידחת והענייה לא היתה (גם) אז המקום הנוח ביותר להקים בו גרסה מזרח תיכונית של הוליווד.
הניסיון הראשון שלו לצלם סרט עלילתי באורך מלא היה כישלון מפואר. הסרט, “החלוץ” שמו, ניסה לעקוב אחר תלאותיו של עולה חדש שמבקש להיות חלוץ בארץ ישראל – אבל ויכוחים בתוך צוות ההפקה מוטטו את הפרויקט השאפתני. אחרי הכישלון של “החלוץ” פנה אקסלרוד לכיוון אחר. יחד עם אשתו לאה, שסייעה לו בעריכה והפקה, הוא הקים חברה בשם מולדת שהפיקה יומני קולנוע וסרטי פרסומת. מולדת הוחלפה בחברת סרטי כרמל שהקים אקסלרוד ב-1935, שהתרחבה מאוחר יותר גם להפקת סרטי קולנוע באורך מלא.
כמו בחו”ל, גם כאן זכו היומנים להצלחה אדירה. אקסלרוד נדד עם מצלמותיו בכל רחבי הארץ. הוא תיעד מקומות, אנשים ואירועים חשובים בתולדות העם והמדינה שכמעט לא תועדו בשום צורה אחרת: מנטיעות וחריש בקיבוצים בגליל ובנגב ועד טקסים ופסטיבלים בתל־אביב הצעירה – סרטונים שאת חלקם הגדול אתם יכולים למצוא כאן, בארכיון הזה. כמה מהסרטונים שיצר אקסלרוד תיעדו היסטוריה בעת התרחשותה: הנחת אבן הפינה למושבה נתניה, המכבייה הראשונה, וכמובן הכרזת העצמאות בבית דיזנגוף בתל־אביב, שלרוע המזל רק דקה אחת של צילום ממנה שרדה את שיני הזמן.
כמו בחו”ל, גם הקהל הארצישראלי צפה בשקיקה ביומני החדשות – וגם לנתן אקסלרוד קמו מתחרים. הראשון שבהם היה ברוך אגדתי – רקדן, כוריאוגרף וצייר, שגם הפיק את סרט האנימציה הראשון שנוצר בארץ. אגדתי (שקיבל את שמו כשהמשורר יעקב פיכמן הציג אותו בפני חיים נחמן ביאליק במילים “זה ברוך האגדתי”) הפיק יומן קולנוע בשם “יומן אגא”, שהוקרן בשנים 1931–1934. כיאה לקהילה הישראלית הזעירה שאִכלסה אז את הארץ, תחרות היתה מושג יחסי בלבד: אגדתי, לשם המחשה, היה זה שצילם את חתונתם של נתן ולאה אקסלרוד. בהמשך, עם בואם לעולם של “יומני גבע”, הזדמנה לאקסלרוד תחרות של ממש. האופן שבו זה קרה מלמד הרבה על התקופה ההיא.
הפקת סרטים היתה מאז ומתמיד עיסוק בעל היתכנות כלכלית מפוקפקת. נתן אקסלרוד הפיק סרטי תדמית וסרטים חינוכיים עבור הממשל הבריטי והקרן הקיימת לישראל, וגם שילב פרסומות ביומני הקולנוע שלו – אבל פרנסה גדולה לא היתה כאן. כתוצאה מכך, בימים שלאחר קום המדינה לא היתה ליוצרי הקולנוע ברירה אלא להישען על תמיכה ממשלתית. בתמורה שודרו ביומנים סרטוני תעמולה שהציגו את המדינה ומוסדותיה באור חיובי. רוב התמיכה הוזרמה דרך משרד הפנים, אבל בתחילת שנות ה-50 חלו בזירה הפוליטית תמורות שהובילו להשתלטות של מפלגות דתיות על המשרד. ראש הממשלה דוד בן־גוריון, שלא רצה לוותר על זרוע התעמולה לטובת הדתיים, דחף להקמתו של יומן קולנוע חדש – כזה שיהיה בשליטת מפלגתו.
חברת סרטי גבע הוקמה ב-1952 על ידי שני חלוצי קולנוע ישראלים: מרדכי נבון ויצחק אגדתי (אחיו של ברוך אגדתי). יחד עם קואופרטיב בשם קולון הם הפיקו את “יומן חדשות קולון גבע”, שהמהדורה הראשונה שלו עלתה לאקרנים באפריל 1951. “יומני גבע” קיבלו את הסובסידיה הממשלתית שלהם דרך משרד התעשייה והמסחר, ודאגו לשלב ביומנים אירועים נוצצים של המשרד. לאחר כשנתיים של פעילות משותפת סגר קואופרטיב קולון את שעריו, וזכויות הפקת היומן עברו במלואן לסרטי גבע.
חלוצה נוספת בתחום הקולנוע היתה מרגוט קלאוזנר, בת למשפחה יהודית עשירה מגרמניה, שהיתה אחת הדמויות המשפיעות ביותר על עולם התרבות הישראלי בשנותיו הראשונות. היא זו שהביאה ארצה מאירופה את תיאטרון הבימה, למשל. בארץ ישראל הקימו קלאוזנר ובעלה חברת הפקת סרטים בשם אורים ב-1933. כעבור עשור וחצי, ב-1949, הקימו את אולפני הרצליה – אחת מחברות ההפקה המובילות בישראל גם בימים אלה.
צבי שפילמן, אז אחד המנהלים הבכירים של אולפני הרצליה, פגש את נתן אקסלרוד ונתן לו טרמפ מירושלים לתל־אביב. הנסיעה הזו הובילה לשיתוף פעולה בלתי צפוי. “[נתן] סיפר לי שהם עושים שישה עותקים [של היומן] ויש לו שלושה־ארבעה אנשים, וזה מעסיק אותם שבועיים”, סיפר שפילמן. “אמרתי לו, ‘נתן, במעבדה שלנו אתה יכול לעשות את זה בחצי יום’. […] לא ידעתי אז שהוא היה על סף פשיטת רגל בלאו הכי. שכנעתי אותו, והוא הצטרף, ואז הקמנו את ‘יומן כרמל הרצליה’, שרץ פה משנות ה-50 המאוחרות עד 1968”.
“יומן כרמל הרצליה” היה אתגר טכנולוגי לא פשוט עבור אולפני הרצליה: מה שהחל כיומן בשישה עותקים התרחב עד מהרה ל-30 עותקים – יותר מכפי שציוד ההפקה של האולפנים היה מסוגל ליצור בפרק הזמן הדרוש. למרבה המזל, טכנאי בכיר של האולפנים הצליח להאיץ את קצב העתקת סרטי הפילם פי שניים, והאולפנים הצליחו לעמוד בביקוש.
אם כן, ביקוש ליומנים היה גם היה, ומיליוני ישראלים הקפידו להקדים ולהגיע לבית הקולנוע בזמן רק כדי לא לפספס את החדשות השבועיות. מדוע אפוא נשכחו יומני הקולנוע?
אפשר לציין כמה גורמים אפשריים. הראשון הוא אופיים של יומני הקולנוע. האמרה המפורסמת גורסת כי “המדיום הוא המסר”, ובמקרה הזה המדיום המדובר הוא קולנוע, שהוא מדיום בידורי ביסודו. בהתאם לכך, יומני הקולנוע מעולם לא נתפסו כדוגמה לעיתונות רצינית: הם שאפו לבדר את קהל רוכשי הכרטיסים לא פחות מאשר לחנכם לגבי מאורעות השבוע. כתוצאה מכך, כמעט בכל העולם נמנעו היומנים מעיסוק בנושאים שנויים במחלוקת והעדיפו נושאים קלילים ומבדרים יותר. על רקע זה, היסטוריונים רבים לא רואים ביומנים מקור מהימן לתיעוד היסטורי, ומעניקים משקל רב יותר לפרסומים עיתונאיים מסוגים אחרים – למשל, כתבות שראו אור בעיתונים.
בישראל, כאמור, המהימנות ההיסטורית של היומנים ירודה במיוחד לנוכח תלותם בגופים המתקצבים וההשפעה של אותם גופים על התוכן. לפני קום המדינה, הגופים המממנים ביישוב נעזרו ביומנים כדי להציג את “הפנים היפות” של ההתיישבות החלוצית בארץ ישראל – וזו הסיבה שבסרטונים אפשר למצוא בעיקר צילומים של אנשים שמחים יוצאים להפריח את השדות ולסלול כבישים, ולא פועלים רזים ומוכי מלריה.
אחרי קום המדינה, המגמה הזו רק החריפה ואף זכתה למונח מקצוע: “ריאליזם ציוני”. הריאליזם הציוני, כתבה מבקרת התרבות אריאנה מלמד, “היה מרוחק שנות אור מן הריאליה הישראלית, והוא היה מופת של טיוח. נעדרה ממנו התבוננות עצמית: דבר לא נאמר ביומנים האלה על אודות מאבקים חברתיים, ביורוקרטיה מושחתת, שלטון עריצות של מפלגות, פערים עדתיים. לא יכולתם לשמוע בו, בקריינות הפומפוזית רוויית העליצות החגיגית, אפילו מילת ביקורת אחת על השלטון”.
אבל הסיבה העיקרית לכך שיומני הקולנוע נשכחו מהתודעה הקולקטיבית, לדעתי, לא נובעת מהאופן שבו הם נתפסו בעיני הציבור או ההיסטוריונים. הסיבה ההגיונית יותר היא העובדה הפשוטה שבניגוד לעיתונים, לרדיו ולטלוויזיה, יומני הקולנוע פשוט נעלמו מן העולם – במובן המילולי של המילה.
הטלוויזיה החלה לעלות לגדולה ברחבי העולם זמן לא רב לאחר הגעתם של יומני הקולנוע – אבל רק בסוף שנות ה-40 החלו ערוצי הטלוויזיה לשדר תוכניות חדשותיות. לטלוויזיה היה יתרון ברור על פני הקולנוע: לא היה צריך לרכוש כרטיס כדי לצפות בשידוריה, וניתן היה לשדר חדשות בתכיפות גבוהה – הרבה יותר גבוהה מפעם או פעמיים בשבוע. כתוצאה מכך, ברגע שהטלוויזיה החלה לצבור פופולריות בקרב הציבור הרחב – יומני הקולנוע החלו לדעוך. פחות ופחות צופים התעניינו ביומנים, הכסף הפסיק לזרום, ומשנות ה-60 נסגרו היומנים בזה אחר זה בכל העולם.
“יומן מוביטון” (Moviton) האמריקאי למשל נסגר כבר ב-1963. יומן Metro News of the Day החזיק מעמד עוד ארבע שנים לפני שנסגר. בבריטניה הצליח ה-British Moviton לשרוד עד שנת 1979 – הישג יוצא דופן לכל הדעות. לישראל הגיעה הטלוויזיה באיחור: הטלוויזיה הישראלית החלה את שידוריה רק ב-1968. כעבור שנתיים הופסקה פעילותם של “יומני גבע”. “יומני כרמל הרצליה” החזיקו מעמד עוד שנה אחת, ואז נסגרו גם הם.
מהרגע שבו הופסקה הקרנת יומני הקולנוע על המסך הגדול, הם נעלמו כמעט לחלוטין מהנוף התרבותי בישראל. בניגוד לרדיו, שגם משתמשי ספוטיפיי הנאמנים ביותר נחשפים אליו מדי פעם כשהם נוסעים במכונית, ובניגוד לעיתון המודפס, שגם עכברי פייסבוק מושבעים מעיינים בו פה ושם כשהם עולים לרכבת – כשיומני הקולנוע נסגרו אי אפשר היה לצפות בהם יותר. איש אינו מחזיק בבית מקרן קולנוע פרטי, ובלאו הכי סרטי הפילם הרגישים אוחסנו במרתפים חשוכים ובלתי נגישים. הקלישאה הידועה אומרת ש”רחוק מהעין, רחוק מהלב” – והיא נכונה לגמרי כשמדובר ביומני הקולנוע.
מיד נשוב אל גלגלי הפילם העתיקים ואל המרתפים החשוכים, אבל לפני כן כדאי לבחון שוב את סוגיית החשיבות ההיסטורית של היומנים. האם באמת אין להם חשיבות כזאת? לדעתי, יש ויש. אין עוררין על כך שאי אפשר להתייחס ליומנים כאל תיעוד היסטורי מדויק ומהימן – אבל היו להם נקודות חוזקה אחרות. ראשית, יומני הקולנוע הם במקרים רבים התיעוד הוויזואלי היחיד של אירועים היסטוריים. בעולם זכורים לנו הצילומים הדרמטיים מההתרסקות והשריפה של הצפלין הינדנבורג, שנקלטו במצלמות יומני הקולנוע. כאן בארץ חשיבותם של היומנים כתיעוד ויזואלי גדולה שבעתיים: היומנים הם התיעוד הוויזואלי הכמעט בלעדי של היישוב היהודי והחיים בארץ ישראל בימים שלפני קום המדינה ובעשורים הראשונים לקיומה. אפשר למלא ספרים שלמים בתיאור חיי החלוצים בסְפָר – אבל אין תחליף לסרטון שמראה את אנשי קיבוץ תל־חי עובדים בשדות תחת השמש הקופחת.
ליומנים יש חשיבות נוספת עבור מי שרוצים להבין טוב יותר את רוח התקופה שבה צולמו. היומנים לא היו עיתונות במלוא מובן המילה, אבל הם בהחלט שיקפו את תחומי העניין של האנשים שצפו בהם. במובן מסוים, הם מזכירים את הסרטונים הוויראליים של ימינו. יוצרי היומנים, בארץ ובעולם, פיתחו חושים חדים לגבי מה שמעניין את קהל רוכשי הכרטיסים: האירועים, התחרויות והדמויות ששבו את דמיונם של אנשי התקופה. במובן הזה, יומני הקולנוע הם מדדים טובים לגבי מה שעִניין ולא עִניין את הצופים – בניגוד לעיתונים המודפסים, למשל, שחלק משליחותם היתה להביא ידיעות חשובות גם אם ה”רייטינג” שלהן לא היה גבוה במיוחד.
ולבסוף, ליומני הקולנוע היתה תרומה נכבדת – במיוחד בישראל הצעירה – לצמיחתה של תעשיית הקולנוע. אולפני סרטי גבע, למשל, נעזרו בהכנסות מהיומנים כדי לממן את הפקתם של סרטים עלילתיים שהפכו לאבני דרך בקולנוע הישראלי: “שמונה בעקבות אחד”, “חור בלבנה” ו”שני קוני למל”, למשל. כמה מהסרטים הללו היו עבודות הביכורים של יוצרים דוגמת מנחם גולן, שייקה אופיר ואורי זהר. זאת ועוד, רבים ממי שהפכו לבכירי הקולנוע הישראלי החלו את דרכם המקצועית ביצירת יומנים. דוד גורפינקל, לימים אחד מצלמי הקולנוע הגדולים בתולדות ישראל, תיאר את היומנים שצילם בסרטי גבע כ”בית ספר ענק לקולנוע, כי שם הצלם היה הכל: המפיק, הבמאי, הכתב, העורך וגם הצלם. […] החדות, מהירות התגובה והכוח לקבל החלטה מהירה וחד פעמית – כל אלה הפכו את היומנים האלה לבית הספר הגדול שלי לקראת הפיכתי לצלם סרטים”.
כעת הגיעה השעה לסגור את המעגל. יומני הקולנוע, מתברר, חווים קאמבק היסטורי. המילים שאתם קוראים עכשיו לא עומדות ברשות עצמן, הן מלוות את השקתו של המאגר הארכיוני הגדול ביותר של יומני הקולנוע הישראליים – ולא במקרה. המהפכה הדיגיטלית של 30 השנים האחרונות עוררה פריחה עצומה במדיה הוויזואלית. פלטפורמות וידיאו מקוונות – ובראשן יוטיוב – אחראיות לחלק עצום מפעילות הרשת של ציבור הגולשים. למעשה, יוטיוב עצמה היא מנוע החיפוש השני בפופולריות שלו, אחרי גוגל.
כיום, כל צופה יכול לבחור את התכנים המעניינים אותו, ועבור חובבי היסטוריה מושבעים אין דבר מעניין יותר מסרטונים אותנטיים מהעשורים הראשונים של המאה ה-20. בתחילה עלו ליוטיוב יומני קולנוע בודדים, טיפין־טיפין ובאופן כמעט פרטיזני, אבל בשנים האחרונות נעשים מאמצים כבירים להמיר את סרטי הפילם הישנים והמתפוררים לפורמטים דיגיטליים. והתוצאה? ארכיונים עשירים של עשרות אלפי יומני קולנוע מכל התקופות והארצות, שרובם פתוחים לציבור הרחב בחינם – כמו הארכיון שבו אתם נמצאים כעת. הזמינות ההולכת וגדלה של יומני הקולנוע הופכת אותם לרלבנטיים יותר בעידן המודרני, יותר ויותר אנשים נעשים מודעים לקיומם – והיומנים הישנים חוזרים, סוף־סוף, לתודעה הציבורית.
לסיכום, יומני הקולנוע הביאו עמם חידוש משמעותי: הם הגישו לקהל הצופים תיעוד ויזואלי חי של אירועים מכל רחבי העולם, חוויה שבזמנה היתה חדשנית ופורצת דרך, והקהל הצביע ברגליים. אך למרות ההצלחה המסחררת, מהרגע שבו ירדו היומנים מהמסכים – בעיקר בגלל חדירת הטלוויזיה – הם נעלמו גם מהתודעה הקולקטיבית שלנו. בזכות הטכנולוגיה המודרנית, קהל צעיר וסקרן יכול כעת ליהנות מהצצה מרגשת ואינטימית אל חייהם ותרבותם של אנשים שחיו לפני מאה שנה ויותר. לסרט הזה, מתברר, יש סוף טוב.