רמי דנון (1943–2019) היה מחזאי, במאי תיאטרון ושחקן תיאטרון, טלוויזיה וקולנוע. דנון נולד במרוקו ועלה לישראל עם משפחתו בגיל שש. הוא למד תיאטרון אצל נולה צ'לטון ולאחר מכן גם בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל־אביב. דנון שיחק ברוב התיאטראות הרפרטואריים בארץ, בהם הבימה, התיאטרון הקאמרי, בית ליסין, תיאטרון חיפה, תיאטרון באר־שבע ותיאטרון החאן, שהוא נמנה עם מייסדיו.
דנון כתב וביים הצגות מצליחות רבות. הוא ביים והשתתף כשחקן ב"רעולים" (1990), שאותה כתב עם אילן חצור. "רעולים" זכתה בפרס להצגה הטובה ביותר בפסטיבל עכו, ולאחר מכן הועלתה כ-200 פעמים כחלק מהרפרטואר של התיאטרון הקאמרי. בתיאטרון זה הועלו גם שתי הצגות שכתב עם אמנון לוי: "תיקון חצות" (1996) ו"הצמה של אבא" (2003).
דנון קצר שבחים על הופעתו בסרט הטלוויזיה "לחם" (רם לוי, 1986). בין שאר סרטי הקולנוע שבהם השתתף: "מאחורי הסורגים" (אורי ברבש, 1984) ו"חיוך הגדי" (שמעון דותן, 1986), שעל כל אחד מהם זכה בפרס האיכות של הקולנוע הישראלי לשחקן המשנה הטוב ביותר, "נשיקה במצ"ח" (שמואל פירסטנברג, 1990), "הדרך לעין־חרוד" (דורון ערן, 1990), "מאחורי הסורגים 2" (אורי ברבש, 1992), "ארץ חדשה" (אורנה בן־דור, 1994), "תחיה ותהיה" (ראדו מיכאיליאנו, 2005), "בוקר טוב אדון פידלמן" (יוסי מדמוני, 2011) ו"גט – המשפט של ויויאן אמסלם" (רונית אלקבץ ושלומי אלקבץ, 2014). בין סדרות הטלוויזיה שבהן השתתף: "חלומות מתוקים", "101" ו"פצועים בראש".
דנון היה נשוי לשחקנית תחיה דנון, והיה אביהן של השחקניות חן דנון־זקס והגר דנון.
