עודד תאומי (1937–2019) היה שחקן תיאטרון וקולנוע. הוא גדל כדור שני לתיאטרון – אביו היה השחקן מאיר תאומי, שנרצח ב-1947 במתקפת טרור, ודודו היה יעקב טימן, שחקן תיאטרון המטאטא. את שירותו הצבאי העביר תאומי בלהקת פיקוד מרכז, במחזור שבו שירתו גם אילי גורליצקי ועודד קוטלר. עם שחרורו החל להופיע על הבמות, בהתחלה בתיאטרון האוהל ולאחר מכן בתיאטרון הקאמרי, שעמו היה מזוהה עד מותו. בקאמרי הופיע תאומי במגוון תפקידים ראשיים, במחזות קלאסיים ומודרניים כאחד: “אותלו”, “ריצ’רד השלישי”, “בקט”, “אויב העם”, “קסטנר”, “גבירתי הנאווה”, “דמוקרטיה”, “ביקור הגברת הזקנה” ועוד.
בשנות ה-70 העלה תאומי שני מופעי ילדים: “נעמי שמר שרה לילדים ועודד תאומי עושה להם הצגות”, שבו שר עם שמר לראשונה את השיר “אל”ף־בי”ת”, ומופע משותף עם חוה אלברשטיין שנקרא “חוה ועודד בארץ הקסמים”. במקביל יצר תאומי שלושה מופעי יחיד מצליחים שעסקו בתחום העל טבעי: “מעל ומעבר”, “אותות ומופתים” ו”על החיים ועל המוות”.
בקולנוע הופיע תאומי בשורה ארוכה של סרטים, בהם “חולות לוהטים” (רפאל נוסבאום, 1960), “הם היו עשרה” (ברוך דינר, 1960), “חבורה שכזאת” (זאב חבצלת, 1963), “דליה והמלחים” (מנחם גולן, 1964), “המניע לרצח” (פיטר פריישטדט, 1966), “מרגו שלי” (מנחם גולן, 1969), “תעלת בלאומילך” (אפרים קישון, 1969), “מבצע יונתן” (מנחם גולן, 1977), “מינכן” (סטיבן ספילברג, 2005), “החוב” (אסף ברנשטיין, 2007) ו”ציפורי חול” (אמיר י’ וולף, 2015), בתפקיד שעליו היה מועמד תאומי לפרס אופיר.
