משה מזרחי (1931–2018) היה תסריטאי ובמאי. הוא נולד במצרים, התייתם מאביו וב-1946 עלה לישראל עם אמו ואחיו. ילדותו בעיר אלכסנדריה, שהיתה בירת תרבות שוקקת, וההתבגרות לצד אם יחידנית, מפרנסת ודומיננטית, עיצבו את עולמו ואת יצירתו.
בסוף שנות ה-50 נסע מזרחי לפריז כדי ללמוד קולנוע ונשאר שם למעלה מעשור. הוא עבד בצרפת כמתלמד וכעוזר במאי, ויצר עבודות לטלוויזיה. בתחילת שנות ה-70 שב ארצה, אך המשיך ליצור סרטים בצרפת לצד עבודתו הקולנועית בישראל. ב-1970 ביים את סרטו הישראלי הראשון, “אורח בעונה מתה” – קופרודוקציה ישראלית־צרפתית שהשתתפה בתחרות הרשמית של פסטיבל ברלין והיתה מועמדת לפרס גלובוס הזהב בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר.
במחצית הראשונה של שנות ה-70 ביים מזרחי בישראל שלושה סרטים העוסקים במזרחיוּת דרך סיפוריהם של גיבורים מזרחים: “אני אוהב אותך רוזה” (1972), שהשתתף בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן והיה מועמד לפרס האוסקר בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר; “אבו אל־בנאת” (1973), שהשתתף גם הוא בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן; ו”הבית ברחוב שלוש” (1973), שהניב למזרחי מועמדות נוספת לפרס האוסקר בקטגוריית הסרט הזר.
החומרים שבהם עסקו שלושת הסרטים הללו אִפיינו עד אז את ז’אנר סרטי הבורקס. אך אצל מזרחי, בזכות הבימוי הרגיש והמעודן, התוצאה היתה חקירה אמיתית ועמוקה של סיפורים, דמויות ומסורות שעד אז לא הופיעו על גבי המסכים בישראל. מעין אנטיתזה לז’אנר העממי.
ב-1977 ביים מזרחי בצרפת את הסרט “כל החיים לפניו”, עיבוד לספרו של אמיל אז’אר בכיכובה של סימון סיניורה. הסרט נחל הצלחה אדירה וזכה בפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר. בזכותו, מזרחי היה הבמאי הישראלי היחיד שזכה בפרס האמריקאי החשוב במשך יותר מ-40 שנה, עד זכייתו של גיא נתיב באוסקר ב-2019 על סרטו הקצר Skin.
בין שאר הסרטים שביים: “חרוזים לסופי” (1971), “איש רחל” (1976), “שלחתי מכתב לאהובתי” (1980), “החיים נמשכים” (1981), “אהבה גנובה” (1986), “נשים” (1996) ו”סוף שבוע בגליל” (2008).
מזרחי היה נשוי לבמאית והשחקנית מיכל בת־אדם.
