חנה מרון (1923–2014) היתה שחקנית תיאטרון וקולנוע. לאורך הקריירה הארוכה שלה זכתה מרון בפרסים רבים, בהם פרס ישראל לתיאטרון לשנת 1973. היא גדלה בברלין, שם נחשבה לילדת פלא בתחום המשחק. בגיל צעיר השתתפה בהצגות שביים הבמאי הגדול מקס ריינהרדט, ובין היתר גילמה את דמותה של פצפונת בהצגה “פצפונת ואנטון” על פי ספרו הנודע של אריך קסטנר. בקולנוע מרון גילמה ילדה בכמה סרטים. הזכור מביניהם הוא “M” של פריץ לאנג מ-1931, שבו היא מופיעה בתפקיד קטן בתחילת הסרט, מוקפת בילדים אחרים. ב-1934, בעקבות עליית הנאצים לשלטון, עלו מרון ובני משפחתה לישראל.
ב-1945 נמנתה מרון עם מייסדי התיאטרון הקאמרי לצד יוסף מילוא. מרון היתה מזוהה עם הקאמרי במשך שנים רבות, ושיחקה שורה ארוכה של תפקידים ראשיים בהצגות שהועלו בו, בהן “הוא הלך בשדות”, “פיגמליון”, “ביבר הזכוכית”, “הדה גאבלר”, “בית הבובות” ו”פונדק הרוחות”. בתיאטרון של גיורא גודיק הופיעה מרון בתפקיד הראשי במחזמר “הלו דולי”. ב-1970 מרון נפצעה באורח קשה במתקפת טרור בשדה התעופה של מינכן. בעקבות פציעתה נאלצו הרופאים לקטוע את רגלה. יותר משנה לאחר מכן חזרה לבמות כשהיא מסתייעת ברגל תותבת, וזכתה לאהבת הקהל.
מרון מוכרת לקהל הרחב בזכות הופעתה כדודה חנה בסדרה האהובה “קרובים קרובים” (1983–1986) וקריאתה “פ-ת-ו-ח”, שנעשתה למטבע לשון שנותר בשימוש עד היום. בין תפקידיה בקולנוע: “אבן על כל מיל” (אריה להולה, 1955), “הדודה קלרה” (אברהם הפנר, 1977), “העיט” (יקי יושע, 1981), “כביש ללא מוצא” (יקי יושע, 1982), “זמן אמת” (אורי ברבש, 1981), “יום יום” (עמוס גיתאי, 1998) ו”סוף שבוע בגליל” (משה מזרחי, 2008).
מרון היתה אמה של השחקנית דפנה רכטר.
