רבקה גור היא שחקנית תיאטרון וקולנוע. היא נולדה בירושלים, ובסוף שנות ה-50 עברה לתל־אביב והתקבלה לתיאטרון האוהל, שבו שיחקה במשך שבע שנים. גור שיחקה כמעט בכל תיאטרון רפרטוארי בארץ, ומ-1982 היא נמנית עם אנסמבל השחקנים של תיאטרון הבימה, ביתה האמנותי.
בין ההצגות שבהן השתתפה: "האידיוטית" (תיאטרון האוהל), "לובנגולו מלך זולו" (תיאטרון האוהל), "אשה, בעל, בית" (תיאטרון בית ליסין), "פופר" (תיאטרון חיפה), "קפריסין" (התיאטרון הקאמרי), "אורזי מזוודות" (התיאטרון הקאמרי), "קיץ ועשן" (תיאטרון באר־שבע), "סוף המירוץ" (הבימה), "יומן חוף ברייטון" (הבימה), "מירל'ה אפרת" (הבימה), "חתונת הדמים" (הבימה), "יהוא" (הבימה) ו"קח את אבא שלך ולך לעזאזל" (הבימה).
ב-2012 זכתה גור בפרס לשחקנית הראשית הטובה ביותר בפסטיבל ירושלים, עבור תפקידה בסרט "חיותה וברל" (עמיר מנור). בין שאר הסרטים שבהם השתתפה: "הרשלה" (יואל זילברג, 1977), "פנטסיה על נושא רומנטי" (ויטק טרץ', 1977), "מחבואים" (דן וולמן, 1980), "סופו של מילטון לוי" (ניסים דיין, 1981), "אהבה גנובה" (משה מזרחי, 1986), "נשים" (משה מזרחי, 1996), "חיים זה חיים" (מיכל בת־אדם, 2002), "הביוגרפיה של בן" (דן וולמן, 2003), "ריטה שם זמני" (מיכל בת־אדם, 2007), "הדקדוק הפנימי" (ניר ברגמן, 2010) ו"אלסקה" (יצחק ישורון, 2017).
