עודד קוטלר הוא שחקן קולנוע ותיאטרון ובמאי תיאטרון. קוטלר נולד בתל־אביב והחל לשחק בתיאטרון עוד בנעוריו. בגיל 17 כבר שיחק בתיאטרון האוהל, בהצגה "תה וסימפתיה". את שירותו הצבאי העביר בלהקת פיקוד מרכז. ב-1965, יחד עם חבורה של יוצרים צעירים שכללה את אמנון מסקין, לאורה ריבלין, אלכס אנסקי ואחרים, הקים קוטלר את "בימת השחקנים" – חלופה נסיונית לתיאטראות הרפרטואריים. ב-1967 ביים קוטלר את המחזה הראשון של הקבוצה שנחל הצלחה מסחרית וביקורתית, "מלקולם הקטן ומלחמתו בסריסים" מאת דייוויד האליוול.
מסוף שנות ה-60 ועד סוף שנות ה-70 כיהן קוטלר כמנהל האמנותי של תיאטרון חיפה. לאורך הקדנציה הוא שם דגש על העלאת מחזות ישראליים מקוריים דוגמת "חפץ", "פופר" ו"קרום" של חנוך לוין, ו"נמר חברבורות" של יעקב שבתאי. הוא שב לנהל את תיאטרון חיפה בשנים 1990–1998. קוטלר גם ייסד את המרכז התיאטרוני בנווה צדק, היה בין מייסדי פסטיבל עכו לתיאטרון אחר וניהל את פסטיבל ישראל. ב-2002 הוענק לו פרס ישראל לתיאטרון.
בין ההצגות הרבות שביים: "חפץ" (חנוך לוין, תיאטרון חיפה, 1972), "הצילו" (אדוארד בונד, תיאטרון חיפה, 1974), "שרגא קטן" (הלל מיטלפונקט, תיאטרון חיפה, 1975), "הפטריוט" (חנוך לוין, המרכז התיאטרוני בנווה צדק, 1982), "משחקים בחצר האחורית" (עדנה מזי"א, תיאטרון חיפה, 1993), "סינית אני מדברת אליך" (סביון ליברכט, תיאטרון בית ליסין, 2004), "תפוחים מן המדבר" (סביון ליברכט, תיאטרון בית ליסין, 2006), "הארפר ריגן" (סיימון סטיבנס, תיאטרון גשר, 2009), "פרוסט/ניקסון" (פיטר מורגן, התיאטרון הקאמרי, 2013).
ב-1967 זכה קוטלר בפרס לשחקן הטוב ביותר בפסטיבל קאן עבור משחקו ב"שלושה ימים וילד", סרטו של אורי זהר. בין שאר הסרטים שבהם השתתף כשחקן: "חולות לוהטים" (רפאל נוסבאום, 1960), "אולי תרדו שם" (פוצ'ו ואמציה חיוני, 1964), "משפחת שמחון" (יואל זילברג, 1964), "כל ממזר מלך" (אורי זהר, 1968), "הזמנה לרצח" (אסי דיין, 1973), "מיכאל שלי") דן וולמן, 1975) ו"פרשת וינשל" (אברהם הפנר, 1979).
ב-1985 ביים את סרטו היחיד באורך מלא, "רומן בהמשכים".
קוטלר היה נשוי למשוררת תרצה אתר ולשחקנית לאורה ריבלין. בתו, נינה קוטלר, היא גם שחקנית.
