אלפרד שטיינהרדט (1923–2012) היה במאי, מפיק, צלם ועורך. הוא נולד בפולין והיה נער כשפרצה מלחמת העולם השנייה. אמו נרצחה בשואה, אך שטיינהרדט הצליח לשרוד עם אחותו ואביו. לאחר המלחמה הגיע לפריז, שם למד קולנוע, ובסוף שנות ה-40 עלה לישראל. במהלך מלחמת העצמאות שירת שטיינהרדט כצלם צבאי, ולאחר המלחמה שירת כבמאי ביחידת ההסרטה של צה"ל.
לאחר שחרורו מהצבא עבד שטיינהרדט כעוזר במאי בסרט "גבעה 24 אינה עונה" (תורולד דיקנסון, 1955), ולאחר מכן הקים חברה להפקת סרטי הסברה ופרסומת. בסוף שנות ה-50 ותחילת שנות ה- 60 למד קולנוע ומשחק במוסדות שונים בקנדה ובארצות־הברית, בהם אולפן השחקנים של לי סטרסברג בניו־יורק. בעת מגוריו בניו־יורק היה שטיינהרדט אחראי על הסרטים בקונסוליה הישראלית בעיר. עם חזרתו לישראל עבד כמתאם הצילום במשפט אייכמן.
שטיינהרדט יצר סרטי תעודה, פרסומת ותדמית רבים עבור שירות הסרטים הישראלי, משרדי ממשלה שונים וצה"ל. על כמה מסרטוני הפרסומת שביים זכה בפרסים בינלאומיים.
ב-1968 ביים שטיינהרדט את הסרט התיעודי "ששת הימים", שבו צפו בבתי הקולנוע למעלה מ-750 אלף איש. ב-1972 ביים את סרטו העלילתי הראשון באורך מלא, "סלמוניקו", שנחל גם הוא הצלחה גדולה והביא לאולמות כמעט 700 אלף צופים. בין שאר הסרטים שביים: "יהיה טוב סלמוניקו" (1975), "סרט וארוחת בוקר" (1977), "מסג'יסט הצמרת" (1981) ו"כשנותנים – קח!" (1982).
