מרים גבריאלי היא שחקנית תיאטרון, קולנוע וטלוויזיה. היא נולדה בתל־אביב וגדלה במשפחה דתית, אך יצאה בשאלה בתחילת שנות ה-20 לחייה. גבריאלי למדה היסטוריה ומדע המדינה באוניברסיטה העברית, ומשחק בסטודיו של ניסן נתיב. היא החלה את דרכה המקצועית בתיאטרון חיפה, שם שיחקה תפקידים רבים – בהם דמותה של כלמנסע בגרסה המקורית (1972) של מחזהו של חנוך לוין "חפץ", בבימויו של עודד קוטלר. מאז עבדה כמעט בכל תיאטרון רפרטוארי בישראל.
בין ההצגות שבהן השתתפה: "סיפור אהבה בשלושה פרקים" ו"מקווה" בתיאטרון בית ליסין, "גן הדובדבנים", "ריצ'ארד השלישי", "נעורי ורדה'לה", "פליישר" ו"סיפור משפחתי" בתיאטרון הקאמרי, ו"אוגוסט: מחוז אוסייג'" ו"גברתי הנאווה" בתיאטרון הבימה.
בין סדרות הטלוויזיה שבהן השתתפה: "משחק החיים" (2003), "חטופים" (2010) ו"נבלות" (2010).
בין הסרטים שבהם השתתפה: "תעלת בלאומילך" (אפרים קישון, 1969), "השמלה" (ג'אד נאמן, 1969), "לאן נעלם דניאל וקס" (אברהם הפנר, 1972), "חגיגה לעיניים" (אסי דיין, 1975), "לופו בניו־יורק" (בועז דוידזון, 1976), "סרט וארוחת בוקר" (אלפרד שטיינהרדט, 1977), "סוסעץ" (יקי יושע, 1978), "אש צולבת "(גדעון גנני, 1989), "שמיכה חשמלית ושמה משה" (אסי דיין, 1994), "אחרי החגים" (אמנון רובינשטיין, 1994), "שחקנים" (רוני ניניו, 1995), "מישהו לרוץ איתו" (עודד דוידוף, 2006), "רווקה פלוס" (דובר קוסאשווילי, 2012) ו"העדות" (עמיחי גרינברג, 2018).
