- כל תכני הסינמטק פתוחים ללא הגבלת זמן
- מחיר מוזל על תכנים מתארחים
מיכה שגריר היה איש תקשורת, במאי ומפיק קולנוע מהפוריים שידעה תעשיית הקולנוע והטלוויזיה הישראלית. בחמשת העשורים שבהם היה פעיל, משנות ה-60 של המאה ה-20 ואילך, הפיק שגריר מאות סרטי תעודה, סרטים עלילתיים, סדרות דרמה, כתבות טלוויזיוניות, פרסומות ותשדירי בחירות. המכנה המשותף לכל יצירות המסך המגוונות שעברו תחת ידיו הוא עין אנושית המתבוננת באחר בעניין, בכנות ובישירות קולנועית. מכלול העבודה של שגריר נוגע בעצבים החשופים של החברה הישראלית דרך קולות שבקושי הוצגו על המסך טרם זמנו: הלומי קרב ופצועי צה”ל, עולי ארצות ערב, צפון אפריקה ואתיופיה, ניצולי שואה וערביי ישראל. לכולם הוא הקדיש זמן מסך נרחב לאורך עשורי פעילותו, לא פעם תוך מעקב מתמשך אחר דמויות שהופיעו בסדרות ובסרטים השונים, שאליהן חזר שוב ושוב כדי לתעד אותן ולעקוב אחר התפתחות סיפוריהן. שגריר עסק בסוגיות עדתיות הרבה לפני שתיבות הפנדורה הללו הפכו לטרנד עכשווי. ב”משפחת אלחדד” (1980), למשל, הוא דן בסוגיית העדתיות וגורל יהדות מרוקו בישראל באמצעות הפניית זרקור אל עיירות הפיתוח בנגב. ב-1992 הוא שב אל משפחת אלחדד לסרט המשך, והמחיש כיצד חוויות ההגירה, העלייה והזרות המשיכו ללוות את בני המשפחה גם שנים רבות לאחר ההתאקלמות בישראל, וכיצד הן חִלחלו אל הדורות הבאים. התיעוד החי של עליית יהודי אתיופיה, בהפקתו של שגריר, נחשב עד ימינו לתיעוד הארכיוני המרכזי של מבצע משה ומבצע שלמה. גם במקרה זה שגריר שב אל מושאי התיעוד עשר ועשרים שנה לאחר המגע הראשוני שלו איתם (בין היתר בסרט “שליח ושמו זימנה” מ-1993), במפגשים מרגשים שחושפים עבודה דוקומנטרית אנושית ואכפתית, הרבה מעבר לנדרש מכורח יצירת הסרטים. שגריר לא חשש לשאול שאלות ישירות ולהתבונן בכל אדם בגובה העיניים ובאנושיות רבה, לזהות כאב וחוסר צדק ולהציבם במרכז הבמה. ב”יומנו של חייל מצרי” (1979), שגריר השיב בעצמו יומן של חייל מצרי להוריו לאחר המלחמה. המפגש שלו עם ההורים השכולים מציג דיאלוג אישי נדיר בין אזרחים פרטיים משני צדי הגבול ששילמו את מחיר המלחמה. שגריר השכיל לטשטש את הגבולות שבין יצירה עלילתית לדוקומנטרית, ויצר היזון הדדי בין שני הז’אנרים. שנים אחדות לאחר הפקת “יומנו של חייל מצרי” הוא הפיק את הסרט העלילתי “אוונטי פופולו” (1986) בבימויו של רפי בוקאי, המגולל את סיפורם של חיילים מצרים שתועים במדבר בחיפוש אחר דרכם חזרה הביתה. בדיוקנאות של מקומות, רחובות וערים – “דיוקנו של רחוב עבאס בחיפה” (1970), “המלחמה לאחר המלחמה” (1969) ו”תרבות הפנאי המתפתחת בישראל” (1970), למשל – חיבר שגריר בין עבודתו כעיתונאי ושדרן למשימותיו החברתיות כבמאי קולנוע. בעבודות הללו הוא תמיד נוכח, בצניעות המיוחדת לו, בכתיבה אירונית אך מלאת חמלה ואהבה לישראלים, ובסקרנות עמוקה כלפי הזולת. נקודת המוצא שלו כמפיק היתה כזאת שאינה מוּנעת משיקולי רייטינג, אלא מניסיון להעניק לקהל הרחב מבט מעמיק, מרתק ומעשיר על החיים במדינת ישראל. קטעי הסרטים שקובצו לאסופה זו מייצגים 50 שנות עשייה העוסקת בחברה הישראלית ובדרכי ייצוגה הרבות על המסך. בין אם מדובר בתיעוד חי של מאורעות או סיפור בדיוני בסרט עלילתי, שגריר ידע לתפוס את רוח התקופה, שאותה ניסח דרך קטעי הקריינות שמלווים את הסרטים ודרך הצילום והעריכה. רבים מהסרטים שנאספו כאן עוסקים בחשיבותו של התיעוד הקולנועי, באמצעות המצלמה או הכתיבה, ותפקידו ככלי שנועד לספר את הסיפור האנושי הגדול של סולידריות ואחדות בין בני אדם – ולהתבונן מחדש על המציאות גם כשהיא לכאורה מובנת מאליה. הפקותיו הרבות של שגריר – המציגות תחנות היסטוריות במלחמות ישראל, עלייה וקליטה ושלל סוגיות נוספות מתחומי התרבות, הפוליטיקה, הכלכלה ועוד – הן אבני דרך בהתגבשות החברה הישראלית. ניתן היה לאגד עוד עשרות אסופות מיצירתו של שגריר, ובנושאים רבים. אסופה זו מספקת צוהר פנורמי ראשון להפקותיו המגוונות. שימו לב, כל סרט באסופה מלווה בטקסט קצר מתחתיו.
