יגאל עדיקא הוא שחקן קולנוע, טלוויזיה ותיאטרון בוגר החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל־אביב. בתחילת שנות ה-90 הופיע עדיקא בתפקידים שונים בסרטי קולנוע מצליחים, אך זכה להכרה בעיקר בזכות גילום דמותו של דוד זלאייט בשלוש עונותיה של "בת־ים–ניו־יורק", הסדרה המוערכת והפופולרית שיצרו יוסי מדמוני ודוד אופק (1995–1997).
ב-2005 יצר עדיקא עם מדמוני ואופק את המיני־סדרה "מלנומה אהובתי", המבוססת על סיפורו האישי. עדיקא גם כיכב בסדרה, שמציגה את סיפורם של בעל ואשה המתמודדים עם מחלתה הסופנית של האישה. "מלנומה אהובתי" קצרה שבחים וזכתה בפרס לסדרת הדרמה הטובה ביותר מטעם האקדמיה הישראלית לטלוויזיה. ב-2006 נערכה הסדרה מחדש והוצגה כסרט בתחרות הרשמית של פסטיבל מונטריאול ובפסטיבל חיפה.
בין שאר הסדרות ותוכניות הטלוויזיה שבהן השתתף: "תמונות יפואיות", "מילואים", "הבורר", "בובה של לילה", "אליפים", "סרוגים", "שנות ה-80", "כפולה" ו"קופה ראשית".
בין הסרטים שבהם השתתף: "שורו" (שבי גביזון, 1990), "אבא גנוב 3" (איילת מנחמי, 1991), "טיפת מזל" (זאב רווח, 1992), "מחפשת בעל על ארבע" (שמעון אזולאי, 1993), "סיפור שמתחיל בלוויה של נחש" (דינה צבי־ריקליס, 1994), "חולה אהבה בשיכון ג'" (שבי גביזון, 1995), "אושר ללא גבול" (יגאל בורשטיין, 1996), "כלבים לא נובחים בירוק" (ארנה רביב ויוחנן רביב, 1996), "המנגליסטים" (יוסי מדמוני ודוד אופק, 2002), "הבשורה על פי אלוהים" (אסי דיין, 2003), "רק כלבים רצים חופשי" (ארנון צדוק, 2007), "איים אבודים" (רשף לוי, 2008), "בלדה לאביב הבוכה" (בני תורתי, 2012) ו"המחשמלים" (בועז ארמוני, 2019).
