חנוך לוין (1943–1999), מבכירי המחזאים בתולדות ישראל, היה גם במאי תיאטרון, פזמונאי, משורר, סאטיריקן ותסריטאי. הוא גדל בדרום תל־אביב ובשנות נעוריו נחשף לעולם התיאטרון דרך אחיו, דוד לוין, שעבד בתיאטרון הקאמרי ולימים נעשה במאי. לוין למד ספרות עברית ופילוסופיה באוניברסיטת תל־אביב, ובמקביל פִרסם מדור סאטירי שנקרא "דף האחוריים של לוין" בעמוד האחורי של עיתון הסטודנטים "דורבן". חומרי המדור היו אותם חומרים שהעסיקו אותו בתחילת הקריירה שלו – פוליטיקה, השואה, מלחמות והיחס לערבים. כבר שם החל להכעיס את קוראיו ברעיונותיו ובביקורת הנוקבת שמתח על הממסד. בסוף שנות ה-60 החל לוין לכתוב מחזות וקברטים סאטיריים. הראשון שבהם היה "את ואני והמלחמה הבאה" (1968), בבימויה של עדנה שביט. הקברט אמור היה לעלות בתיאטרון צוותא, אך לאחר שמנהלי התיאטרון נחשפו לתכניו הם החליטו לא להעלותו. לבסוף עלה הקברט במועדון בר ברים. הקהל זעם על התוכן הפוליטי ועל הביקורת שהוטחה כנגד הפאתוס ותחושת האופוריה ששררו בארץ לאחר מלחמת ששת הימים, והביקורות היו שליליות. ב-1970 העלה התיאטרון הקאמרי את מחזהו הסאטירי "מלכת אמבטיה", שאותו ביים אחיו, דוד לוין. היתה זו תגובה לסנטימנט הציבורי שלאחר מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה והאופוריה הציבורית. ההצגה עוררה סערה, הצופים הפגינו והתפרעו, הביקורות שחטו והממשלה אף איימה להפסיק לתקצב את התיאטרון הקאמרי – וכך ירדה ההצגה לאחר 19 הופעות בלבד. אף על פי כן הותיר המופע כמה שירים בלתי נשכחים: "אנשי בסדר", "הגטו שלי", "אבי היקר", "לקקו אחים לקקו" ו"אבל המלכות היא שלמה". לאחר "מלכת אמבטיה" עבר לוין לכתיבת מחזות תיאטרון של ממש. הראשון שבהם היה "סולומון גריפ" (1969). מחזהו השני, "חפץ" (1972), זיכה אותו לראשונה בהצלחה מסחרית. ב"חפץ", שהועלה בתיאטרון חיפה בבימויו של עודד קוטלר, החל לוין לעסוק בתימות שהעסיקו אותו ברוב מחזותיו – אנטי־גיבורים גרוטסקיים המתמודדים עם הטרגדיה של הקיום האנושי, עם עבדותם לצרכיהם הבסיסיים כמין ושינה, והתחרות ההפוכה והבלתי פוסקת בין דמויותיו, שמתמצה במשפט "כמה שאתה קטן, אני יותר קטן". ב-1972 החל לוין את שותפותו ארוכת השנים עם התיאטרון הקאמרי, שהיה לביתו האמנותי, כשכתב וביים עבורו את המחזה "יעקובי וליידנטל". עם השנים המשיך לוין לפתח את השפה הייחודית לו, ובמקביל כתב מחזות פוליטיים דוגמת "רצח" (התיאטרון הקאמרי, 1997) ומחזות פיוטיים דוגמת "אשכבה" (התיאטרון הקאמרי, 1999). מדי פעם המשיך לוין לעורר סערות ציבוריות עם מחזות דוגמת "ייסורי איוב" (התיאטרון הקאמרי, 1981), שבו הוצג יוסף כרמון (משחקניו הקבועים) כשהוא עירום ומשופד בעכוזו. לוין כתב 63 מחזות וביים בעצמו 22 מתוכם. בין מחזותיו שהועלו בתיאטראות הרפרטואריים: "נעורי ורדה'לה" (התיאטרון הקאמרי, 1974), "קרום" (תיאטרון חיפה, 1975), "סוחרי גומי" (התיאטרון הקאמרי, 1978), "הלוויה חורפית" (הבימה, 1978), "הוצאה להורג" (התיאטרון הקאמרי, 1979), "אורזי מזוודות" (התיאטרון הקאמרי, 1983), "מלאכת החיים" (הבימה, 1989), "הילד חולם" (הבימה, תיאטרון חיפה ופסטיבל ישראל, 1993), "הזונה מאוהיו" (התיאטרון הקאמרי, 1997), "הרטיטי את לִבי" (התיאטרון הקאמרי, 2007) ו"יאקיש ופופצ'ה" (תיאטרון גשר, 2007). לוין כתב שני תסריטים לסרטי קולנוע: "פלוך" (דן וולמן, 1972), שבו לוין גם מופיע בתפקיד קטן של מוכר משונה ונרגן בחנות תכשיטים, ו"פנטסיה על נושא רומנטי" (ויטק טרץ', 1977). לוין כתב גם פזמונים. כמה מהם הפכו לנכסי צאן ברזל של התרבות הישראלית: "חייל של שוקולד" בביצוע החלונות הגבוהים, "העץ הוא גבוה" בביצוע אחרית הימים, "לונדון" ו"שחמט" בביצוע חוה אלברשטיין. לוין היה נשוי שלוש פעמים. אשתו השלישית היתה השחקנית ליליאן ברטו.
סרט עלילתי

פלוך

בימוי: דן וולמן, 1972
פלוך
בתשלום

85 דק'

Subscribe to our mailing list and stay up to date
הירשמו לרשימת התפוצה שלנו והישארו מעודכנים

This will close in 0 seconds