דוד גורפינקל הוא מבכירי צלמי הקולנוע בישראל. את שירותו הצבאי העביר גורפינקל ביחידת ההסרטה של דובר צה"ל, ולאחר מכן השתלב באולפני גבע כצלם ביומני החדשות. ב-1965 צילם לראשונה סרט באורך מלא, "חור בלבנה" (אורי זהר). הסרט הזניק את הקריירה הקולנועית הארוכה של גורפינקל ואת שיתוף הפעולה הפורה שלו עם זהר, והגדיר את השפה של הקולנוע הישראלי האמנותי, של "הרגישות החדשה" – ההשפעות האירופיות לצד השימוש באור הישראלי הקשה.
לצד עבודתו כצלם, גורפינקל גם חתום על תסריטי הסרטים "שלושה ימים וילד" (אורי זהר, 1967), שאותו כתב עם זהר, דן בן־אמוץ ואמציה חיוני; ו"הרשלה" (יואל זילברג, 1977), שאותו כתב עם הבמאי זילברג.
בין הסרטים שצילם: "שלושה ימים וילד" (אורי זהר, 1967), "כל ממזר מלך" (אורי זהר, 1968), "מצור" (ג'ילברטו טופאנו, 1969), "כץ וקרסו" (1971), "מלכת הכביש" (מנחם גולן, 1971), "חצי חצי" (בועז דוידזון, 1971), "השוטר אזולאי" (אפרים קישון, 1971), "קזבלן" (מנחם גולן, 1973), "עיניים גדולות" (אורי זהר, 1974), "חגיגה בסנוקר" (בועז דוידזון, 1975), "דודה קלרה" (אברהם הפנר, 1977), "הצילו את המציל" (אורי זהר, 1977), Enter the Ninja (מנחם גולן, 1981), "חמסין" (דניאל וקסמן, 1982), The Naked Face (בריאן פורבס, 1984), "זעם ותהילה" (אבי נשר, 1984), "המאהב" (מיכל בת־אדם, 1986), "מחץ הדלתא" (מנחם גולן, 1986), "מעבר לשיא" (מנחם גולן, 1987), "הקיץ של אביה" (אלי כהן, 1988), Appointment with Death (מייקל וינר, 1988), "כבלים" (צבי שיסל, 1992), "סוף העולם שמאלה" (אבי נשר, 2004), "שושלת שוורץ" (שמואל הספרי ואמיר הספרי), "סיפור גדול" (שרון מימון וארז תדמור, 2009), "הבודדים" (רנן שור, 2009) ו"המדריך למהפכה" (דורון צברי, 2010).
גורפינקל זכה בארבעה פרסי אופיר לצילום, על עבודתו בסרטים "עץ הדומים תפוס" (אלי כהן, 1994), "שחור" (שמואל הספרי, 1994), "מסוכנת" (שמי זרחין, 1998) ו"האסונות של נינה" (שבי גביזון, 2003).
בשנת 2015 הוענק לגורפינקל פרס ישראל לקולנוע.
שניים משלושת בניו, יואב ויונתן, הם במאים.
