מלחמת יום הכיפורים בסרטים ביתיים

ב-16 באוקטובר 1973 נחתו ראשוני חיילי צה”ל בגדה המערבית של תעלת סואץ. במרוצת שמונת הימים הבאים כבשו הכוחות שטחים נרחבים בתוך מצרים והתמקמו בעמדות ובמוצבים מאולתרים. בסרטון זה נראית קבוצה של חיילים שנפגשים זה עם זה בכניסה למוצב שכזה, ככל הנראה בפעם הראשונה לאחר תום הקרבות. השמחה הגלויה על פניהם מלמדת אותנו על הדאגה לגורל חבריהם שלחמו לצדם בתופת של קרבות הבלימה ומתקפות הנגד.

הסרט נמסר לארכיון הסרטים הישראלי על ידי הקולנוען רנן שור, מייסד בית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה. זהות הצלם אינה ידועה.

רוב שטחה של המובלעת הישראלית ב”ארץ גושן” המצרית היה מדבר צחיח ושומם, אבל תעלה ארוכה שהובילה מים מתוקים מהנילוס יצרה מעין נווה מדבר מלאכותי: רצועה צרה לאורך תעלת סואץ שכללה שטחים חקלאיים מעובדים, צמחייה, בעלי חיים ויישובים קטנים שברובם ננטשו בזמן המלחמה או אפילו לפניה, בתקופת מלחמת ההתשה. החיילים הישראלים ניצלו את האזור הפורה הזה כדי לשפר את תנאי השירות העגומים שלהם במדבר החולי, כפי שניתן לראות בסרטון זה, שבו תועדו חיילים בעודם שוחטים ומורטים תרנגולת מקומית (מילת אזהרה: הצפייה עלולה להיות לא נעימה לחובבי בעלי חיים).

הסרט נמסר לארכיון על ידי הקולנוען רנן שור, מייסד בית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה. זהות הצלם אינה ידועה.

במתחם אוהלים מאולתר על כביש קהיר־סואץ, במרחק 101 קילומטר מקהיר, ניהלו נציגי ישראל ומצרים משא ומתן על תנאי הסכם שביתת הנשק – ועל גורלה של הארמייה השלישית המצרית, שהיתה נצורה ומוקפת בכוחות ישראליים בגדה המזרחית של התעלה. כיתור הארמייה השלישית, שכללה כ-30 אלף חיילים מצרים וכ-300 טנקים, שימש מנוף לחץ מעולה של ישראל על מצרים וסייע לה להכריח את המצרים להחזיר שבויים ישראלים, לדוגמה. בלחץ המעצמות הסכימה ישראל לאפשר לאו”ם להעביר אספקת מזון ומים לאויב הנצור. חלק מפעילותם של הלוחמים בשטח היה לארגן את האספקה הזו ולפקח על החיילים המצרים שהעמיסו את שקי המזון על משאיות ודוברות, כפי שניתן לראות בסרטון זה.

את הסרט צילם העיתונאי והסופר יחזקאל המאירי (1934–1989), שסיקר את הקרבות בשתי החזיתות עבור “ידיעות אחרונות” וקול ישראל. המאירי היה מצויד במכשיר הקלטה ובמצלמת סטילס – וגם במצלמת 8 מ”מ אישית, שבאמצעותה צילם סדרה של סרטונים בחזית. הסרטון הופקד בארכיון הסרטים הישראלי על ידי איל המאירי, בנו של יחזקאל.

סביר להניח שהחיים ב”ארץ גושן” השוממת והצחיחה לא היו מלאי עניין, בלשון המעטה. אחת ה”אטרקציות” המרכזיות באזור היתה “הצי הצהוב”: זה השם שניתן לקבוצה של 14 אוניות משא שאִתרע מזלן והיו בדרך לחצות את תעלת סואץ בדיוק ברגע שבו פרצה מלחמת ששת הימים, ב-1967. מכיוון ששני פתחי התעלה נחסמו לתנועה, לאוניות לא היתה ברירה אלא לעגון באגם המר הגדול, בקצה הדרומי של התעלה. חודשים הפכו לשנים, ועם הזמן צוותי האוניות פיתחו הווי מיוחד שכלל אירועים חברתיים, בולים בעיצוב עצמי (שברבות הימים הפכו לפריטי אספנות מבוקשים) ותחרויות ספורט. הכינוי “הצי הצהוב” ניתן לאוניות בזכות החול המדברי שכיסה אותן במרוצת הזמן.

בסרטון זה נראים חיילים וקצינים ישראלים שנהגו להפליג בסירות קטנות אל אוניות “הצי הצהוב” כדי להעביר להן אספקה, וגם כדי לשוחח ולהתיידד עם אנשי צוותן.

הסרט נמסר לארכיון על ידי הקולנוען רנן שור, מייסד בית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה. זהות הצלם אינה ידועה.

מאז נחפרה תעלת סואץ באמצע המאה ה-19, בזכות קרבתה היחסית לשדות הנפט של עיראק ואיראן, מצרים הפכה למשבצת חשובה במשחק השחמט הגלובלי שבין המעצמות השונות. לאורך השנים התנהלו על אדמתה קרבות קשים שגבו את חייהם של עשרות אלפי חיילים מכל הצדדים. מעניין לשער אילו מחשבות חלפו בראשם של הלוחמים הישראלים כשצפו במשקפת באנדרטה שהקימו הבריטים בעיר איסמעיליה לזכר החיילים הבריטים שנהרגו בקרבות מול העות’מאנים במלחמת העולם הראשונה, 50 שנה קודם לכן.

סרטון זה צולם על ידי דני ברוס, טייס וסגן מפקד שדה התעופה פאיד (נחשון), שהוא גם זה שמביט באנדרטה דרך טלסקופ השדה. ברוס היה צלם חובב כבר מגיל צעיר וערך את הסרט “האם פאיד בוערת” מתוך כ-15 סלילים שצילם, כולל צילומי אוויר מחלון המסוק שלו באזור שדה התעופה. הסרט נמסר לארכיון הסרטים הישראלי על-ידי רמי ברוס, בנו של דני.

מוקד עניין היסטורי נוסף באזור העיירה פאיד היה בית העלמין הצבאי, שם נטמנו שרידיהם של כאלף חיילים מכוחות בעלות הברית במלחמת העולם השנייה. המבקרים הישראלים העניקו תשומת לב מיוחדת לקבריהם של לוחמים יהודים בצבאות השונים, שסומנו באמצעות מגן דוד. בסרטון ניתן להבחין בשלטים שהניחו המבקרים על הקברים: “לאבי, מבתך טובה”, “לדוד, מאחותך אלגרה”, “מאחותך דזי”.

הסרט נמסר לארכיון על ידי הקולנוען רנן שור, מייסד בית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה. זהות הצלם אינה ידועה.

העיר סואץ שלחופי מפרץ סואץ בדרום התעלה היתה לפני מלחמת ששת הימים העיר השלישית בגודלה במצרים, עם למעלה מרבע מיליון תושבים. חלק ניכר מתושביה נמלטו ממנה עוד בימי מלחמת ההתשה, אך העיר עצמה נותרה מרכז לוגיסטי חשוב עבור הצבא המצרי – ובמיוחד עבור הארמייה השלישית, שלחמה נגד צה”ל בגזרה הדרומית של התעלה.
בימיה האחרונים של המלחמה הופצצו בתי הזיקוק ומכלי הדלק שבעיר. את ענני העשן הסמיך שעלו מהם ניתן לראות באופק בסרטון זה, שאותו צילם יצחק (צקי) פרנק, מראשוני חיל השריון, שאף השתתף במלחמת העצמאות. במלחמת ששת הימים שירת פרנק בגדוד 19 של השריון, שספג אבדות קשות – והוא חזר לשורותיו גם במלחמת יום הכיפורים.

ספי פרנק, בנו של יצחק, שהיה מג”ד, סגן מפקד חטיבה וראש ענף חקר קרבות בצה”ל, מסר את התיעוד לארכיון הסרטים הישראלי.

ביום האחרון של הלחימה, ממש לפני שהפסקת האש נכנסה לתוקף, הורה שר הביטחון משה דיין – בניגוד להחלטת ממשלה שהתקבלה יום קודם לכן – לכבוש את העיר סואץ. התכנון החפוז של מבצע הכיבוש עלה לצה”ל ביוקר: 80 חיילים נפלו בקרב הכושל על העיר, ועוד 120 נפצעו. כפי שניתן להבחין בסרטון זה, חורבותיה ההרוסות של עיר הרפאים עדיין נשאו את הצלקות של אותם קרבות עזים – ובתום המלחמה הפכו למעין גן משחקים מקאברי לחיילים המשועממים.

הסרט נמסר לארכיון על ידי הקולנוען רנן שור, מייסד בית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה. זהות הצלם אינה ידועה.

הקשר עם שאר הארץ היה, מטבע הדברים, מוגבל למדי. המרחק הרב והדרכים המשובשות הפכו את היציאה הביתה בסוף השבוע לאתגר של ממש. חברות האוטובוסים דן ואגד, שהתגייסו למאמץ המלחמתי, הפעילו שירותי הסעה מסיני ואפילו מ”ארץ גושן”, וכך אִפשרו לחיילים לחזור הביתה לחופשות.

את הסרטון צילם שרלי בן־חיון (1936–2015), שגויס למלחמה כחייל מילואים וכשחזר מחופשתו הראשונה הביא עמו את מצלמת ה-8 מ”מ שלו כדי לצלם את ההווי הצה”לי לאחר הקרבות. הסרטים נמסרו לארכיון הסרטים הישראלי על ידי בנו, רון בן־חיון.

מפעם לפעם הגיעו למוצבים השונים מבקרים מישראל, לרוב גורמי צבא בכירים דוגמת שר הביטחון משה דיין והרמטכ”ל דוד אלעזר, אבל מטבע הדברים לא היו ביקורים רבים של בני משפחה או חברים. לפיכך, מופעי הבידור המאולתרים שהרימו להקות צבאיות, סטנדאפיסטים ואמנים אחרים משכו ודאי קהל רב (“רב”, כמובן, הוא מושג יחסי). בסרטון זה ניתן לחזות בכמה עשרות חיילים נהנים מהופעה שכזו באמפיתיאטרון מאולתר.

הסרט נמסר לארכיון על ידי הקולנוען רנן שור, מייסד בית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה. זהות הצלם אינה ידועה.

האירוע הציבורי הבולט ביותר שהתרחש בימי שהיית צה”ל ב”אפריקה” היה כנראה הבחירות לכנסת השמינית, שהתקיימו כחודשיים לאחר הפסקת האש. מספרן של הקלפיות הצבאיות היה גבוה במיוחד. הזמן הקצר שחלף מאז תום הקרבות לא הספיק כדי שהבחירות ישקפו את הזעזוע העמוק שחילחל בציבור הישראלי בעקבות הכישלון המודיעיני והמחיר הכבד שגבתה המלחמה, אבל הצלחתה היחסית של מפלגה חדשה בשם הליכוד היתה הסנונית הראשונה של מה שיהפוך בתוך שנים אחדות למהפך דרמטי. לימים יוביל המהפך גם לירידתה מהבמה של מפא”י, ששלטה במדינת ישראל ביד רמה מאז הקמתה.

הסרט נמסר לארכיון על ידי הקולנוען רנן שור, מייסד בית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה. זהות הצלם אינה ידועה.

ביומה השישי של המלחמה ברמת הגולן עבר צה”ל ממגננה למתקפה: כוחות שריון ישראליים חצו את הקו הסגול, קו הגבול בתקופה שלפני המלחמה, והחלו להתקדם צפונה ומזרחה לעבר דמשק. הכוחות הישראליים הצליחו להשתלט על רצועה ברוחב 20 קילומטר בעומק השטח הסורי ולהתקרב לכדי 40 קילומטר בלבד – טווח ארטילריה – מעיר הבירה. הכוחות הצה”ליים שהו ב”מובלעת” הסורית כשמונה חודשים, ובמהלכם ניהלו הסורים מלחמת התשה בלתי פוסקת: הפגזות תותחים ומרגמות היו דבר שבשגרה, כמו גם תקיפות קומנדו של הסורים בניסיון להשתלט מחדש על העמדות שאיבדו בחרמון. בין החודשים מרץ ומאי בלבד אירעו למעלה מאלף תקריות ירי נפרדות. נהרגו בהן כ-60 חיילים ואזרחים ישראלים, ומאות נפצעו. החיים במוצבים דרשו ערנות בלתי פוסקת, ושרידי הטנקים, הג’יפים והתותחים שהיו זרועים בצדי הדרכים סיפקו תזכורת קבועה לסכנה המתמשכת.

את הסרטון צילם אסף אגין (1930–2019), ששירת בזמן המלחמה ביחידת המילואים של מודיעין חיל האוויר. הסרטון צולם במהלך סיור שערך אגין עם חבריו ליחידה במובלעת הסורית ונמסר לארכיון הסרטים על ידי בנו, גיא אגין.

אויב מר לא פחות בגזרה הצפונית היה מזג האוויר. החורף היכה במובלעת הסורית במלוא עוזו וכיסה את הקרקע בשלג, והטמפרטורות צנחו עד כדי סכנת מוות ממשית. בנובמבר 1973, למשל, קפאו למוות שני חיילי מילואים ששהו בחרמון – ונהרג גם חייל מהכוח שנשלח לחלץ אותם. השלג והבוץ היו מטרד קבוע לכלי הרכב ולכוחות הרגליים במובלעת.

את הסרטון צילם אסף אגין (1930–2019), ששירת בזמן המלחמה ביחידת המילואים של מודיעין חיל האוויר. הסרטון צולם במהלך סיור שערך אגין עם חבריו ליחידה במובלעת הסורית ונמסר לארכיון הסרטים הישראלי על ידי בנו, גיא אגין.

פרט מעניין במיוחד שאפשר למצוא בסרטים הביתיים שצולמו במובלעת הסורית הוא נוכחותם של תושבים מקומיים – וליתר דיוק תושבות – בכפרים הקטנים שברמת הגולן הסורית. בעוד שבאזור סואץ רוב התושבים נטשו את בתיהם כבר בתקופת מלחמת ההתשה והותירו מאחוריהם עיירות רפאים, הכפרים הסורים נותרו מאוכלסים חלקית בתום המלחמה. בסרטון זה, שצולם על ידי העיתונאי יחזקאל המאירי (1934–1989) תוך כדי נסיעה של כוח צה”ל באזור, ניתן לראות נשים מקומיות עומדות בפתחי מה שקרוב לוודאי היו בתיהן, שנהרסו במהלך הקרבות.

המאירי, עיתונאי וסופר, סיקר את הקרבות בשתי החזיתות עבור “ידיעות אחרונות” וקול ישראל. הוא היה מצויד במכשיר הקלטה ובמצלמת סטילס – וגם במצלמת 8 מ”מ אישית, שבאמצעותה צילם סדרה של סרטונים בחזית. הסרטון הופקד בארכיון הסרטים הישראלי על ידי איל המאירי, בנו של יחזקאל.

ב-18 בינואר 1974 חתמו ישראל ומצרים על הסכם הפרדת כוחות וסיכמו על נסיגת הכוחות הישראליים בחזרה אל הצד המזרחי של התעלה. שדה התעופה נחשון, שהיה למעשה שדה תעופה מצרי ליד העיירה פאיד ונתפס במהלך הפלישה מערבה, היה אחד הבסיסים החשובים של צה”ל מערבית לתעלה. הוא תִפקד כבסיס לוגיסטיקה ואספקה (שנשלחה באמצעות המטוסים שנחתו בו), וגם כבית חולים שדה מרכזי שאליו הועברו פצועים רבים – למשל הפצועים מהקרב על סואץ – ואף שימש מרכז תחבורתי חשוב שכלל, בין היתר, תחנת הסעות של אגד. בסרטון זה, שצילם הטייס וסגן מפקד הבסיס דני ברוס, נראה הטקס שערכו החיילים לציון תום שהותם ב”ארץ גושן” ופינוי שדה התעופה.

לאחר פינוי בסיס חיל האוויר בפאיד הורה מפקד הבסיס, אליעזר (צ’יטה) כהן, להשמיד את המבנים לפני החזרת השטח לידי המצרים. דני ברוס, סגן מפקד הבסיס, תיעד את הפצצת שדה התעופה הנטוש ואת הפיצוץ המבוקר של המבנים השונים.

לאחר החתימה על הסכמי הפרדת הכוחות החלו הלוחמים בחזית הדרומית לחזור ארצה בשיירות של משאיות ואוטובוסים. לחלקם הוצמדו שלטים עם מסרים דוגמת “פרעה גירש אותנו, אריק שרון הכניס אותנו, קיסינג’ר הוציא אותנו ממצרים. שלום לך אפריקה” – כפי שניתן לראות בסרטון זה שצילם דני ברוס. חבריהם ברמת הגולן נאלצו להמתין עוד ארבעה חודשים לפני שחזרו הביתה, בשלהי מאי 1974.

הלוחמים שחזרו משדה הקרב נשאו עמם זעם אדיר על הכשלים שהובילו למלחמה הקשה הזו, והזעם הזה הוליד שינויים מרחיקי לכת בפוליטיקה ובחברה הישראלית. הסרטים שצילמו אותם לוחמים במצלמותיהם האישיות הם עדות אילמת לחוויות הקשות שעברו, ועוזרים לנו – אלה שמשקיפים על המאורעות ממרחק של שני דורות – להבין מה עבר עליהם במלחמה הארורה ההיא.

תקוותי היא שאסופת הסרטונים המרתקים שקיבצנו כאן שִכנעה אתכם בחשיבות של שימור אותם סרטים ביתיים ישנים ומתפוררים – ואם אכן שוכנעתם, זִכרו להעלות את הנושא בארוחת שישי הקרובה עם אמא ואבא.