במקום הכי נמוך בתל־אביב

בשלהי 1990, זמן קצר לפני פרוץ מלחמת המפרץ, יוצר צעיר בשם שבי גביזון שיגר לאקרנים את סרט הביכורים שלו – קומדיה מסוגננת, צבעונית ומשעשעת שנקראה “שורו – סטיות קטנות בעיר הגדולה”. “שורו” בישר את בואו של גל הסרטים התל־אביביים עם רוחו הפוסט־מודרנית החדשה והרעננה. “זהו סרט מנוכר, יבש, קר, מחושב, מצטעצע, שונה מן המקובל בקולנוע הישראלי המסורתי”, איבחן נחמן אינגבר בביקורת שפִרסם במקומון “תל־אביב”. “הוא מתרחש במדבר שממה עירוני לילי המתחזה בעצם לתל־אביב, אבל אם זאת תל־אביב אז אני צנצנת. זאת עיר פלאות לילית של אלן רודולף-מרטין סקורסזה. זו עיר שבה הצפיפות והקִרבה עוברות כל גבול. המצלמה מצלמת את דמויותיה רק מקרוב או ממרחק בינוני, כאילו אין לה היכן לזוז מחמת הדחיסות.

“בעיר הזאת כל אירוע ספרותי קלוש הוא אירוע לענות בו, וכל אחד הוא זמר, כל מי שאיננו מגמגם הוא מורה דרך רוחני, כל הופעה בטלוויזיה מעלה את כל המניות באופן אוטומטי, וכל אדם חי בתוך בדידותו המעיקה, בועה צבעונית שבלעדיה חייו אינם חיים. כולם בסרט מוגבלים ואטומים, אך כולם גם רוצים לעוף ולרחף. ולא משנה אם מחיר התעופה הוא התרסקות נוראה. ואולי בגלל זה כולם בסרט צולעים או נכים בכיסאות גלגלים”.

המבקרים ברובם הרעיפו שבחים, הקהל נהר – ו”שורו” הפך לסרט פולחן. בטקס פרסי אופיר הוא גרף שישה פסלונים, כולל פרס הסרט המצטיין.

“שורו” לִגלג על תופעת הכתות ו”קבוצות המודעוּת”, ועל החיפוש העצמי של תושבי תל־אביב (באותן שנים שִגשגו כתות דוגמת אימן ו-EST). הוא עשה זאת באמצעות מקבץ של דמויות, ובראשן אשר ישורון (בגילומו של משה איבגי) – הרפתקן נכלולי וכריזמטי, סופר כושל המכונן מעין כת ומרכז סביבו קבוצה של צעירים תוהים ואבודים התרים אחר משמעות.

דמות נהדרת נוספת היא המשוררת היומרנית והרגישה שמרית ישורון (קרן מור), רעייתו של אשר, ש”כותבת מתוך איזושהי מועקה. בדיוק כמו מצב של גפרור”. בסצנה בלתי נשכחת שמרית מקריאה את שירה “מיצג אודות הפרספקטיבה” בפני אשר ואביו השתקן (אברהם פלטה), המרותק לכיסא גלגלים, ובסיום היא רומסת בכוונה את משקפיה, “כדי לחשוף את עיני האחרות. אשבור את זגוגיות עיני, לנתץ את התיווך הקר המעוות את המציאות”. הבעל נאלץ להחמיא ליצירתה.

אגב, כש”שורו” בקע לעולם, גביזון התראיין לחגי לוי ב”חדשות”, דחה את טענות המבקרים והתעקש: “אני לא מקבל שזה סרט ‘תל־אביבי’. מה תל־אביבי פה? אין כאן שום זיקה למקום. בכלל, את כל הסהרוריות הלילית הזו, אישית, אני לא עברתי בתל־אביב, אלא בקריית־ים”.

שבי גביזון וסרטו “שורו” הכניסו לפנתיאון הקולנוע הישראלי כמה וכמה סצנות נפלאות ושורות מבריקות. אחת מהסצנות הללו היא זו שבה הסופר הנכלולי אשר ישורון (משה איבגי) תופס מונית. כשהמונית מגיעה לטיילת אשר מבשר לג’קי (אלברט אילוז), נהג המונית שבדיוק חוגג את יום הולדתו, שאין לו כסף.

כשהנהג תוהה למה עלה למונית אם ידע שלא יוכל לשלם, אשר משיב: “כי אני במצב נפשי חרא, רע לי”. הוא מציע תמורה חלופית: “תראה, אני יודע שהשש שקל האלה לא חשובים לך כמו זה שאתה מרגיש שיצאת פראייר, נכון? אז אתה יודע מה, יש לי הצעה בשבילך: תשפיל אותי. תכריח אותי לשיר, למשל”. על שפת הים, השניים מנהלים דיון על סוג ההשפלה שיעבור אשר. בסופו של דבר הוא טובח את Yesterday, השיר הקלאסי של הביטלס – וזוהי ראשיתה של ידידות נפלאה שנרקמת בין שני האנשים הבודדים האלה, שחשים שותפות גורל.

הסצנה עשויה להזכיר לצופים את יצירתו של המחזאי חנוך לוין. ואכן, הבמאי שמי זרחין, כשעוד היה מבקר קולנוע, סבר ש”מה שעומד בחזית אצל גביזון הוא החום האנושי, התאווה לקשר, ובאלה הוא מטפל בכ­לים חנוך־לויניים – אבל מבלי לוותר על המבט המפייס, הסולח. זאת נקודת המוצא”.

כש”שורו” יצא, גם גביזון הודה שחנוך לוין השפיע על הטקסטים. “מי שקורא את התסריט מבין כמובן שקראתי את לוין. בכל אופן, היחס שלי לדמויות שלי הוא לא רק סאטירי וכסחני. אני די סלחני כלפי החולשות והרצונות שלהן, ופה ושם אפילו מזדהה עם מה שקורה להן”.

אגב, לפני צילומי “שורו” עבד גביזון בעבודות מזדמנות. הוא היה, בין היתר, סדרן בתחנת מוניות – התנסות שקרוב לוודאי העניקה השראה לסצנת המונית. “זה היה מאוד סוריאליסטי לשבת על הכיסא, והתימני לידי בתחנה מעביר לי טלפון עם הודעה שקיבלתי 150 אלף דולר עבור הסרט ממשרד החינוך”, סיפר גביזון.

באפריל 1992 יצא למסכים “סיפורי תל־אביב”, סרטן של איילת מנחמי ונירית ירון, בוגרות מגמת הקולנוע בבית הספר בית צבי. הסרט, שנחל הצלחה בקופות וקטף ארבעה פרסי אופיר, מורכב משלוש אפיזודות שבמרכזן עומדות נשים צעירות ב”רגע של משבר בעיר הגדולה” (כך לפי “ספר הקולנוע הישראלי”), ש”נקלעות לסצנות אבסורדיות” (כך לפי ערך ה”ויקיפדיה” של הסרט). רענן שקד כתב בשעתו במקומון “תל־אביב” שמדובר ב”ניסיון לא מתוכנן להגיע להגדרה מחודשת של עירוניות מוכרת ושחוקה. ירון ומנחמי יצרו פריימים משכנעים, עשירים בפרטים ופוטוגניים”.

במבט לאחור, ירון אומרת ש”סיפורי תל־אביב” היה “סרט מאוד חילוני ביחס לניינטיז, ולכן גם אהבו אותו. אהבו אותו גם בגלל שעסק בשוליים של השוליים, בהתנהלות העירונית, בלי אג’נדה חשובה. אין צבא וכיבוש, אלא תחושה של יופי, תמימות, סגידה למוזר, לאחר. עולם של צעירים שאין מוזר בו ושאין דבר שלא ראוי להתנסות בו”.

האפיזודה הראשונה, “שרונה מותק”, בוימה על ידי מנחמי. היא עוקבת אחר יממה בחייה של שרונה (יעל אבקסיס בתפקיד הפריצה שלה), סטייליסטית נחשקת ומצליחה המתרוצצת חמושה בשקיות ובסימן מציצה על צווארה, שמלהטטת ומתמרנת בין ארבעה גברים במקביל בעוד העיר השרויה בשביתת תברואה קורסת תחת ערימות האשפה המצטברות.

כשביקשתי ממנחמי לבחור את הסצנה החביבה עליה, שמייצגת את העיר דאז, היא השיבה: “תראה, לשאול אותי מה בסרט מייצג בעיני את תל־אביב באותן שנים זה קצת לא הגיוני, כי הכל שם הרי מייצג את תל־אביב. אבל אני מאוד אוהבת את הסיקוונס של צילומי האופנה שאליהם מגיעה שרונה, כי יש שם ארט מטורף של אווה גרונוביץ, שמייצג את המוגזמות של סצנת האופנה והסטייל של תל־אביב בניינטיז, שכל כך התאמצה להיות הכל חוץ מתל־אביב. כמו כן, הסצנה הזאת מאוכלסת באנשים שהם בעצמם אייקונים – מעצב השיער שוקי זיקרי, הדוגמנית רונית יודקביץ’, המעצב והאמן הרב תחומי איציק ניני, השחקניות ליליאן ברטו, עידית טפרסון – ויעל אבקסיס כמובן”.

כיאה לעידן פריחת המקומונים, גיבורת האפיזודה השנייה של “סיפורי תל־אביב”, “מבצע חתול” בבימויה של נירית ירון, היא צופית (רותי גולדברג) – משוררת נוירוטית, חסרת אונים ומבולבלת המתפרנסת מכתיבה במקומון. לבוס התובעני והמאיים שלה קוראים שניצר, מן הסתם מחווה עוקצנית למבקר והעורך המיתולוגי. צופית, שבעלה נטש אותה לטובת חברתה הטובה, מתעוררת במשכנה המבולגן אחרי עוד ניסיון התאבדות כושל ויוצאת לשטח כדי לעמוד בהתחייבויותיה לעיתון. כשהיא מבחינה בגור חתולים תקוע במערכת הביוב היא יוצאת למבצע חילוץ – ובמקביל מנסה להשלים את מטלותיה המקצועיות ולהתמודד עם צרותיה האישיות.

אחת הסצנות הבלתי נשכחות באפיזודה היא ביקורה של צופית בגלריה שבה היא אמורה לראיין אמנית המתמחה בעבודה עם פוחלצי ענק (ענת צחור). אחרי שחילקה לה עצות רומנטיות לחיים, האמנית מכריזה בפני צופית: “הכי חשוב לי שיבינו שאני אוהבת חיות. כל השפנים השחוטים, העורבים המפוחלצים – אני נמשכת לזה מתוך כאב”.

“הסצנה הזאת מדגימה את היחסים שהיו אז בין העיתונות לאמנות – המקומונים התייחסו לאמנות כאל חדשות – ואת נפיחות התקשורת והאמנים כאחד”, אומרת נירית ירון. “הסצנה גם מראה את האבסורדיות שיש בסצנת האמנות, וזה נראה מאוד תל־אביבי, האופן שבו האמן לוקח ברצינות את עצמו ואת האמנות שלו. בעוד העיתונאית מתקשרת למכבי האש כדי שיחלצו את החתול, האמנית ממשיכה לעוף על עצמה ומדברת לתוך הטייפ. אגב, כיום, בשל שיקולי תקציב, לא היו מאפשרים לאף במאי או במאית להביא פוחלצי ענק של אריה ונמרים. כבר כשצילמנו זה היה נורא יקר. כיום זה גם לא פוליטיקלי קורקט לצלם כאלה פוחלצים”.

האפיזודה השלישית של “סיפורי תל־אביב”, “גט”, בוימה על ידי איילת מנחמי, על פי תסריט של נירית ירון. היא עוקבת אחר תקווה (ענת וקסמן), שוטרת שמאבטחת את מגדל שלום. לפני חמש שנים, בעלה מנשה (שלמה תרשיש) ברח לגרמניה והותיר אותה עגונה. באחד הימים תקווה מבחינה בו לפתע במגדל. היא שולפת אקדח ודולקת אחרי מנשה ברחבי האתר (לרבות מוזיאון השעווה) בניסיון לגרום לו להעניק לה סוף־סוף את הגט המיוחל, ואפילו יורה וחוטפת בני ערובה. שיא המרדף מתחולל על גג המגדל, שם מבינה תקווה שהיא לא צריכה את הממסד הרבני כדי להשתחרר.

“מה לעשות, בסופו של דבר אני רומנטיקנית, ולכן אני אוהבת את הסצנה הזאת במיוחד”, אומרת כיום מנחמי. “על רקע הנוף של העיר, תקווה מסוגלת לקבל מספיק פרספקטיבה, לקחת לעצמה את האהבה שנותנים לה ולמצוא חופש דווקא בוויתור עליו, אחרי שהיתה ‘אסירה’ במשך שנים”.

ירון מסכימה איתה: “‘גט’ אומר שאם הנפש חופשייה, תקווה לא צריכה את הגט עצמו ואת הממסד הדתי כדי לקבל אישור שהיא בעצם בן אדם שמשוחרר מעברו, מהגבר שהיה איתה. תקווה הבינה שהחופש נמצא בפנים, ולא כסיסמה נבובה אלא כהארה פנימית שמגיעה אחרי שעוברים מאורע קיצוני. אני חושבת שכל האפיזודות בסרט שלנו הן על פרידות – שרונה נפרדת מכל היחסים הלא טובים שלה עם גברים, צופית נפרדת מעולם הילדות, מבעלה, מתלות מסוימת שיש בה, ותקווה נפרדת מהצורך בטקס פרידה. שלושתן מגיעות למסקנה שהכוח לשנות את גורלן נמצא בידיים שלהן, והן עושות את זה”.

“ערב בלי נעמה”, סרטו של הבמאי והמרצה משה (ז’יל) צימרמן, יצא בקיץ 1992 והתקבל בביקורות מעורבות. רק צופים מעטים צפו בו בזמן אמת. עלילת הסרט הסתמכה על חוויות שעבר יוצרו בסצנת הבליינות. צימרמן (שאת דמותו בסרט מגלם המפיק מיכה שרפשטיין) נהנה באותן שנים לשוטט אחוז תזזית בין מסיבות ופאבים ולהתחיל עם בחורות – אז אפשר להבין למה חלק נכבד מהסרט מתרחש בפאב. למקום הבילוי מגיעים אנשי תקשורת וקולנוע כדי לחגוג או לסקר את יום הולדתה של נעמה, אבל היא עצמה מבוששת לבוא.

“אני חושב שהתופעה הזו של פאבים, שהוצגה בסרט, מייצגת איזה רצון ישראלי לחיות איזה חיים נהנתניים, שיש בהם סוג מסוים של סיפוק מיידי”, אמר צימרמן בראיון למקומון “העיר”, “ומצד שני, לגיטימציה למתירנות וסוג מסוים של דברים שפעם היו אסורים”.

אפרופו דברים שפעם היו אסורים, אחד הסיפורים הבולטים ב”ערב בלי נעמה” עוסק בשכטר בעל טור, מבקר ומלך חיי הלילה, הומו מוחצן ונשי שמתאהב נואשות ביניב (ערן איווניר), סטודנט לקולנוע. יניב מפלרטט איתו ומשחק ברגשותיו, אבל בסופו של דבר מעדיף נשים. הסיפור הזה משחזר פרשייה רומנטית מהביוגרפיה של הח”מ, שהרבה להסתובב ולבלות עם צימרמן.

הדמות של שכטר נכתבה אמנם בהשראתי, אך גילם אותה נעם מאירי. אני מופיע בסרט בתפקיד עצמי, יושב בשולחן העיתונאים עם דורית חכים ודורון צברי. בסצנה שבחרתי עבור האסופה, קמינר ושכטר נפגשים בשירותים, מתנצחים ביניהם ועוקצים זה את זה על איכויות הכתיבה שלהם, וגם דנים בשאלה האם הפאב שבו הם מבלים עדיין טרנדי או שמא נס לחו וכדאי לעבור לבלות בפאב “הצנצנת” האופנתי יותר. כן, זה נשמע סבוך ומבלבל, ויש מי שיגידו – מאוד גודארי, או פוסט־מודרניסטי ורפלקסיבי.

לכמה מהמבקרים היו השגות על ייצוג ההומואים בסרט. אורי קליין כתב ב”הארץ” ששכטר, כדמות, הוא “הומוסקסואל מוחלט, עם כל הגינונים המאפיינים ביותר, אבל הוא גם הדמות הסימפתית ביותר בסרט”. לצימרמן היתה בשעתו תשובה למבקרים שסברו שההומואים מוצגים בסרט באופן סטריאוטיפי ומנייריסטי מדי. “להפך”, אמר, “אני חושב שהסרט נתן להומואים אפשרות להתקיים כשאר האנשים, למשל זה שהם מחזרים אחרי אנשים אחרים לא בצורה מיוחדת, אלא בתוך המסגרת הכללית. הם חיים ככל אדם”.

רוב הסרטים התל־אביביים של ראשית שנות ה-90 התחמקו מעיסוק ישיר בסכסוך הישראלי־פלסטיני ובאינתיפאדה הראשונה, שהשתוללה אז. דווקא “ערב בלי נעמה”, שחלק נכבד ממנו מתרחש בפאב, היה יוצא דופן במובן הזה והתייחס ישירות למצב הגיאו־פוליטי. הכל הודות לשרה (שרה גילאון), פעילת שמאל הנוהגת לצאת להפגנות עם כרזות כמו “לא נמות ולא נמית בשירות ארצות־הברית”.

כשחבריה לשולחן מעצבנים אותה, שרה מטיפת המוסר רוטנת על עיתונאית המקומון שכל מה שמעניין אותה זה לרדוף אחרי אייטמים. “הפכת ממש לציידת צמאת דם”, היא מתריסה, ואז פונה אל המצלמה ופוצחת במונולוג נוקב על הנעשה בשטחים: “אני יודעת שהדברים שאני מתעסקת בהם הם מאוד לא נעימים, אני יודעת שאני יכולה להיות מאוד כפייתית ומעצבנת ואובססיבית, כמו שאתם אומרים, אבל זה מאוד מעייף ללכת כל יום שישי להפגנות של ‘נשים בשחור’ ולקבל את מטחי הרוק מהעוברים והשבים, או לנסוע כמעט כל יום שבת לשטחים ולהפגין שם נוכחות. זה מתיש, ולפעמים זה מייאש ומשפיל, אבל צריך לעשות את זה, כי הילד שנהרג היום בשטחים מת באמת. אולי זה נשמע פתטי, אבל לפני כמה שנים, כשהיתה לי את אפשרות הבחירה אם לשבת בחיבוק ידיים לנוכח מה שקורה בשטחים או לעשות, ואפילו דברים מגוחכים ומיותרים, אז אני בחרתי באפשרות השנייה”.

המבקר אורי קליין לא התלהב מהדרך שבה הוצגה הפעילה הפוליטית. הוא סבר ש”היא נודניקית אגרסיבית וחסרת חן, כמו כלל הנשים הפנאטיות האלו שמתעסקות בפוליטיקה ובפמיניזם”. עם כל הכבוד לאבחנות של קליין ולהצקות של חבריה של שרה לשולחן, למרות שעברו יותר משלושה עשורים מאז צילומי “ערב בלי נעמה” – המסר שלה, למרבה הצער, עדיין רלבנטי.

חיי הלילה לא היו זרים גם לבמאי וכוכב הקולנוע אסי דיין, שנכח ובלט בנוף הבלייני של תל־אביב. לכן לא מפתיע שמיקם את עלילת סרטו “החיים על פי אגפא” בפאב תל־אביבי. אנקדוטה: הסרט נוצר אחרי שדיין עבר תהליך גמילה. “החיים על פי אגפא” התחרה ב-1992 על פרס דוב הזהב בפסטיבל ברלין וזכה בציון לשבח, גרף תשעה פרסי אופיר והרשים את הקהל והמבקרים גם יחד.

בראיון ל”ידיעות אחרונות” נשאל דיין האם הפאב, שקרוי בארבי (אחד מכינויי בית החולים לחולי נפש אברבנאל בפי המאושפזים בו), הוא דימוי שמייצג את המציאות הישראלית. תשובתו: “הפאב בעיני הוא בעיקר צומת. מקום מפגש. מקום ריכוז של אוכלוסייה שאין לה מקום אחר ללכת אליו. מעין נידחות שכזאת. בית תמחוי. לפאב באים כדי להיות ביחד, או כמו שאומרת גילה אלמגור בסרט: ‘אתה מגיע לכאן רק אחרי שבהית שעות בתקרה, ואין כאן פינות, כדי שאנשים לא יהיו לבד’. הפאב מאפשר היתקלות של אנשים זרים לחלוטין זה בזה”.

גילה אלמגור, באחד מתפקידיה הגדולים, מגלמת את בעלת הפאב המתבגרת דליה, שמנהלת רומן עם גבר נשוי (עזרא כפרי) וגם אוספת בחורים מזדמנים למיטתה. אלמגור אמנם טענה בעבר שלא ניסתה לגלם “בעלות פאבים אמיתיות, למרות שאני מכירה אותן”, אבל למעשה דיין ביסס את דמותה על זהרה אביצדק, בעלת הפאב המיתולוגי זיגל ברחוב דיזנגוף, שבו נהג לבלות. בעוד הגברים בסרט מוצגים כאימפוטנטים (באופן סמלי) – דמויות הנשים, ובהן ריקי, מורכבות ומעוררות עניין. “נשים בוגרות יותר מאשר גברים בארץ”, טען דיין. “אצלנו, גברים נעצרים באיזה שלב מוקדם בהתפתחותם ונתקעים במין עיוות גברי מוגזם. המאצ’ואיזם הוא חלק בלתי נפרד מהמציאות שלנו”.

דיין חשף פעם שכל הדמויות בסרט מייצגות למעשה אותו. במיוחד דליה, ש”בולטת בעניין הזה של הבדידות העקרונית, אבל זאת מחלה שממנה סובלים גם כל האחרים בסרט”. באחת הסצנות דליה מתמצתת את תחושת הבדידות הזאת. זה קורה בשיחה עם ליאורה, הצלמת־ברמנית (עירית פרנק). “אנחנו כל הזמן געגועים למשהו שלא יקרה לעולם”, אומרת לה דליה, ומוסיפה ששלוש השעות הליליות שהיא מבלה עם המאהב הנשוי שלה הן “השעות היחידות בחיי. כל השאר זה ליד החיים. זה לא החיים. סידורים ופרוצדורות. תלכי, תביאי, תסגרי, תפתחי. חרא, חרא, חרא”.

“החיים על פי אגפא” אמנם מתרחש “בעוד שנה מהיום”, והוא אפוף הלך רוח אפוקליפטי, אך למעשה הוא תוצר מובהק של המציאות הישראלית ברגע ההיסטורי שבו נוצר – ימי האינתיפאדה הראשונה. דיין, המספיד ומקונן על גוויעת הצבר הישראלי, מציג חברה ישראלית אלימה, מאצ’ואיסטית, מקוטבת וגזענית. באחת הסצנות שמבטאות זאת, צ’רניאק, זמר־פסנתרן הבית (דני ליטני), מזמר שיר שחיבר לכבוד סמיר (אכרם תלאווי), הטבח של הפאב שהוא גם אקטיביסט פלסטיני, שנפצע במהלך פעילות לתפיסת מבוקשים. רגע לפני שהוא פוצח בשירה, צ’רניאק אומר בסרקזם: “כל הכבוד לצה”ל, שפוצץ לסמיר את הראש”. אחד הבליינים, נימי (שרון אלכסנדר), סגן אלוף ומפקד יחידה מובחרת שנפצע בהיתקלות ומגיע לפאב עם פקודיו הקולניים והבהמיים, מביע את סלידתו מהשיר. “נראה לי שנפלנו פה לפי הטבעת של השמאל”, הוא מכריז.

בתור קונטרה, חבורתו של נימי, שלא מחבבת ערבים בלשון המעטה, מזמרת גרסה גזענית, דוחה ובוטה ל”הליכה לקיסריה” של חנה סנש. בהמשך, החיילים מנסים להשליט סדר במקום, ממש כמו שהם עושים בשטחים הכבושים והמתקוממים. דיין העיד שהסרט שלו, ובמיוחד הסוף האלים, הוא “סוג של מרד” – וגם המבט שלו על “מה שמתרחש או עתיד להתרחש אצלנו, ובעצם בכל מקום. קריסה מוחלטת, התמוטטות של כל המערכות כתוצאה מהוויתור הגדול על כל האמיתי שבנו”.

אגב, במסמך שפִרסם דיין לקראת יציאת “החיים על פי אגפא” הוא התעקש שהסרט א־פוליטי, וסיכם את עלילתו כ-12 שעות ב”חייהם של כשמונה אנשים ההולכים לאיבוד דרך פאב בשולי הפנאי, היכן שהדקדנס האורבני חוגג את התמוטטות ה’סגולה’, את כיבוי ה’אור לגויים’, את ריסוק איברי השפה והגוף, את חריקת שיני השמאל־ימין, האשכנזי־ספרדי, הנוצרי־יהודי, הערבי־ישראלי. קריסת התרבות אל מפלס ההרס העצמי”.

הבמאי עמוס גוטמן נהג להציג בסרטיו את תל־אביב הלילית כעיר מסוגננת, מנותקת, חלומית, אקספרסיוניסטית ואפילו רקובה ומתפוררת. צופנת סוד, סקס וסכנות. למשל, סצנת גן העצמאות בסרטו “נגוע”, הופעות הסטריפטיז במועדון המפוקפק ומפגש מפתיע בתחנה המרכזית אפופת הערפל ב”בר 51″. גם ב”חסד מופלא” (1992), סרטו האחרון והאישי ביותר, שאותו ביים בעודו מתמודד עם מחלת האיידס, גוטמן שיבץ סצנה המתרחשת במועדון אפלולי, דקדנטי ומסעיר.

למועדון נכנס גיבור הסרט, תומאס (שרון אלכסנדר), הומו שחי בניו־יורק וחולה במחלה מסתורית, שקפץ ארצה לביקור משפחתי. תומאס מקווה לרכוש במועדון סמים, שיקלו על כאביו ומצוקותיו, והוא מצרף לבילוי את יונתן (גל הויברגר), בן זוגו הטרי והצעיר. הסצנה צולמה במועדון “אליזבט” המנוח בנמל יפו, שאותו פיארו פסלי מלאכים מעופפים מוזהבים ופסל של המלכה אליזבת השנייה. גוטמן שיבץ בסצנה דמויות שהיו מזוהות עם חיי הלילה והמועדונים באותן שנים: אניטה פללי, שזכתה לכינוי “התחת של המדינה”, הזמרת איגי וקסמן, הזמר־יוצר שפעל תחת הכינוי “המוכתר”, השחקן דני שפרלינג וגם הח”מ, שלכבוד הצילומים ובהוראת גוטמן נאלץ לחמצן את שארית שערו.

גוטמן ליהק לסרט גם את פיצ’ו בן־צור, בוהמיין ומשורר, שאחראי לשורות הכי מצמררות שמשקפות את ימי המגפה שהיכתה בקהילת הגייז וגבתה קורבנות רבים. בן־צור יושב על הבר ואומר לברמן הפתטי (דב נבון), שחולם להגיע לאירוויזיון עם השירים שכתב: “11 חברים הלכו לי בשנים האחרונות. מחלקה שלמה, אתה מבין?”. הברמן מתקן אותו: “12. גם סילביאן בדרך. אני לא נותן לו יותר מחודש. יאללה, מה אתה גורר אותי לשיחות האלה? זה לא הטריפ שלי ספירות מלאי”.

מהר מאוד גם גוטמן הצטרף למחלקה. הוא נפטר בפברואר 1993, בגיל 38, חודשים אחדים אחרי ש”חסד מופלא” יצא למסכים. “ב’חסד מופלא’ אני מנסה להראות התייחסויות שונות למוות”, אמר גוטמן, “אני רוצה לומר שלמות זה נורא. כולנו ילדים מבוהלים כשזה נוגע למוות”.

אחרי שסיים את “חסד מופלא” החל הבמאי עמוס גוטמן לעבוד על סרט חדש, “זרים בלילה”, על פי תסריט מאת רזי לוינס. העלילה עוסקת בגבר ואשה, נוסעי מטוס שנחת נחיתת אונס בנמל התעופה בלוד, היוצאים למסע בתל־אביב הלילית. גוטמן, שנאבק במחלת האיידס, אושפז בבית חולים כמה ימים לפני תחילת הצילומים. המפיק דורון ערן נאלץ להחליפו בסרג’ אנקרי.

הסרט הגיע למסכים בנובמבר 1993, נקטל ועף מבתי הקולנוע אחרי שבוע אחד בלבד. פחות מאלף צופים צפו בו על המסך הגדול. עירית שמגר, המבקרת של “מעריב”, העניקה לו כוכב אחד. היא כתבה שישראל של “זרים בלילה” היא “עיר תחתית מבהילה” שבה משוטטים “אנסים בפוטנציה, חיילים חרמנים עד זוועה ושאר גברים איומים, רמאים, גנבים, מסוממים ומה לא”. ערן הדס כתב ב”ידיעות אחרונות” שתל־אביב מעולם לא נראתה מסוכנת יותר. “ג’ונגל פראי שכזה, דאון טאון מסריח. כרך לילי מעורר פלצות ומטיל אימה”.

אנקרי, בדיעבד, מתחרט על ההרפתקה. “זה סרט מקולל, שאף אחד לא ראה”, הוא אומר. “לפני שהסכמתי לביים את הסרט, כמה במאים חברים יעצו לי לא לעשות אותו. בסופו של דבר החלטתי לביים אותו”. בתפקיד הראשי הופיע אנתוני דלון, בנו של אלן דלון, כוכב הקולנוע הצרפתי האיקוני. “אני לא הייתי זה שבחר וליהק אותו”, מגלה אנקרי. “ידעתי שהוא ירש מאביו את גחמותיו, אבל לא את הכישרון שלו. ניסיתי לפצות על הבחירה המצערת הזאת על ידי ליהוק של שחקנית צרפתייה צעירה – שרלוט ורי, ששיחקה ב’סיפור חורף’ של אריק רוהמר. הערבוב של שחקן סרטי פעולה ושחקנית קולנוע איכותית היה אמיץ, אבל התברר שזה היה חיבור קטסטרופלי ולא היתה ביניהם כימיה. לא היא ולא הוא רצו לשחק יחד, וזה ניכר על המסך. למרות שמדובר בסרט רע, באופן מוזר כל סצנה בנפרד מבוימת היטב”.

אנקרי גאה במיוחד בסצנה שבה גיבורי הסרט יוצאים לבלות במועדון תל־אביבי אפלולי. הומו ראוותני בתלבושת כסופה (הח”מ) מנסה לפתות את דלון, בעוד חברתו למסע מסייעת לצעירה שעשתה סמים בשירותים. “המצלמה של יעקב אייזנמן הותקנה על דולי ועקבה אחר ההתרחשות במועדון, שבו הופיעה להקת רוק, ונעה בין השחקנים”, אומר אנקרי. “הודות לצילום וגם לעריכה של טובה אשר נדמה שסצנת המועדון צולמה בסרט אירופי, ולא בסרט ישראלי מראשית שנות ה-90”.

אף שאת ילדותו ונעוריו בילה איתן פוקס בירושלים, כיום הוא אחד הבמאים שהכי מזוהים עם תל־אביב. מסרטו העלילתי הארוך הראשון “שירת הסירנה” (1994) והסדרה “פלורנטין”, דרך “הבועה” ועד “סאבלט”, פוקס שר לתל־אביב שירי אהבה על היותה עיר ליברלית, חילונית, גיי פרנדלית, קולית, צעירה ומשוחררת. “שירת הסירנה”, הסרט שחותם את גל הסרטים התל־אביביים של ראשית הניינטיז, הוא עיבוד לרב המכר של עירית לינור. הוא מגולל את מעלליה של טלילה כץ, פרסומאית חריפת לשון בת 32 המתחבטת בין אהבתה לנח, מהנדס מזון מרובע ממזכרת־בתיה, לבין האקס שלה – עופר, פרסומאי יאפי. ברקע: מלחמת המפרץ. השנה היא 1991.

בזמן אמת נדמה היה שכל שחקנית ישראלית חושקת בתפקיד של טלילה. החיפוש אחריה הזכיר את המסע למציאת סקרלט אוהרה, גיבורת “חלף עם הרוח”. פוקס בחר בסופו של דבר בדלית קהן, שהיתה מוכרת אז בעיקר מתשדירי פרסומת. הבחירה הרגיזה את לינור, שהעדיפה שחקנית אחרת, וחילוקי הדעות בין המחברת לבמאי התלקחו לכדי ריב אימתני וברוגז קולני. את מהנדס המזון נח גילם בועז גור־לביא, ולתפקיד האקס המיתולוגי לוהק לא אחר מאשר יאיר לפיד, הרבה לפני שנחת בלשכת ראש ממשלת ישראל.

אחת הסצנות המשקפות את הוויית התקופה המעוצבת והמסוגננת, שבה היאפיות שִגשגה ולִבלבה וכך גם עולם הפרסום, היא מסיבת הסילבסטר, שמתרחשת בתחילת הסרט. משרד הפרסום “רוזנבאום מרקו” חוגג את בואה של שנת 1991, זמן קצר לפני פרוץ המלחמה. “אין לי כוח למסיבות של פרסומאים”, מכריזה טלילה, ובכל זאת הולכת למסיבה – ושם נתקלת באקס שלה מפלרטט עם צעירה מצודדת.

אנשי הבועה הנהנתנים והמנותקים לא מתעלמים מהמתיחות הבטחונית והמלחמה המתקרבת, ובקטע של הספירה לאחור, בשניות האחרונות של השנה, מופיע דיוקנו של הרודן העיראקי סדאם חוסיין על השלט המכריז “1991”. מתוך פיו בוקעת להבה.

מלחמת המפרץ היתה מבחן רציני לתל־אביביות החדשה. כשטילי הסקאד הראשונים ניחתו על העיר, רבים מנתיניה נסו עם מסכות האב”כ שלהם אל בתי ההורים בפרובינציה וכיו”ב מקומות מפלט. פוקס, מצדו, בחר להציג את ימי המלחמה והחדר האטום בצורה קלילה, בלי טראומות. “יש אנשים שאם תביא להם עכשיו את המלחמה בצורה רצינית, זה יפחיד אותם נורא”, אמר פוקס בסמוך למועד הצילומים. “אבל המלחמה אצלנו הופכת למשהו נחמד. אתה נזכר בה בחיוך. אם צריך לחזור לחוויה הזו, אז הסרט שלי זו הדרך הכי נחמדה לחזור אליה. זה נחמד שהרומן הכי נהדר מתרחש דווקא על רקע המלחמה”.