משחק ידידות שהתקיים באיצטדיון בלומפילד לפני תחילת עונת 1970 לזכר חייל המילואים אריה פלדמן, שנפל במלחמת ההתשה בהפגזה באזור תעלת סואץ. פלדמן, בן 25 במותו, היה חיפאי, ויש להניח שזאת הסיבה להשתתפות של מכבי חיפה במשחק. פלדמן היה בוגר תיכון חוגים, שם למד עם חברו הטוב גדי יגיל, שעמו אִרגן מופעי בידור שהיו לשם דבר בעיר. כשגויס לצה"ל שירת פלדמן בלהקה צבאית, ואחרי השירות הוא הלך ללמוד משפטים באוניברסיטה העברית. הוא סיים את לימודיו בהצטיינות. ביום שבו נהרג בתעלה איבדנו לא רק עורך דין ובדרן מבטיח, אלא כנראה גם אוהד כדורגל שעשור וקצת לאחר מכן יכול היה לחזות במכבי חיפה זוכה באליפות, הראשונה בשרשרת אליפויות ארוכה.
סוף שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60 היו תור הזהב של הפועל פתח־תקווה, שזכתה אז בחמש אליפויות כדורגל ברצף – שיא שלא נשבר עד היום. לרוע מזלם של הקבוצה ואוהדיה לא שרדו הרבה קטעי וידיאו מהתקופה ההיא, שבה טרם הוקם הערוץ הראשון. המזל הגרוע צורב שבעתיים כשנוכחים שהתיעוד שכן שרד הוא דווקא ממשחק שבו הובסה הפועל פתח־תקווה על ידי קבוצה ברזילאית במפגש שהמונח "משחק ידידות" לא ממש מתאים לו, לאור התוצאה ויחסי הכוחות.את רוב הגולים שנכבשו במשחק לא ניתן לראות בקטע. בתקופה ההיא הצטיינו בצילומי קהל ואווירה, ודווקא את האירוע שלכבודו הגיעו האוהדים לא נטו לתעד. עם זאת, בקטע ניתן להבחין בחלוץ נחום סטלמך, הכוכב הגדול של הפועל פתח־תקווה בימים ההם, ובשוער יעקב ויסוקר – אחיו הגדול של יצחק ויסוקר, שעשור אחר כך יופיע כשוער במונדיאל ההיסטורי במקסיקו, גביע העולם הראשון והאחרון שבו השתתפה נבחרת הכדורגל של מדינת ישראל.
ב-1961 נחתה בישראל קבוצת כדורסל – תמוהה, יש לומר – של ילדים אמריקאים שבאו להעלות בפני הלבנטינים נועלי הסנדלים תצוגת תכלית של להטוטים ושליטה בכדור. התרגילים שהם מבצעים בקטע הווידיאו, אגב, הם תרגילים שהיום יודע לעשות כל ילד ישראלי שני אחרי כמה אימונים בקבוצת קט־סל. בשנים ההן, העברת כדור כתום בין הרגליים וסחרורו על אצבע אחת כנראה נחשבו לתופעת טבע, מה שמסביר את מחיאות הכפיים הסוערות מצד הקהל. דאנקים, שהם הדבר האמיתי במופעים כאלה, אין כאן – וכנראה גם לא שכר לילדים.
פנינה ארכיונית אמיתית של נבחרת ישראל בכדורגל בנמל התעופה בן־גוריון (בטרם זכה בשמו הנוכחי) עם שובה מאליפות העולם ההיסטורית. הקריין בקטע מדבר על "חוסר התלהבות מופגן" של השחקנים – על הישג שעד היום לא שִחזרנו, כולל שער היסטורי – ומסכם כי "מסקנות הנסיעה תועלינה במוסדות הספורט בנוכחות המאמן שפר", אמירה המשקפת את האווירה ההסתדרותית־מפא"יניקית ששלטה במדינה בתקופה ההיא. ניתן לדמיין כיצד היתה מתקבלת כיום נבחרת ישראלית שהיתה מצליחה להעפיל למונדיאל, להבקיע בו שער ו"לאכזב" עם שתי תוצאות תיקו מול נבחרות מובילות כמו איטליה ושבדיה. מבקיע השער מוטל'ה שפיגלר, אגב, נעדר מהווידיאו.
כבר בתחילת הקטע, באחד ממופעי הקריינות האשכנזיים אי פעם כנראה, מדווח הקריין כי זהו משחק הכדורגל הראשון אי פעם שבו צפה נשיא המדינה יצחק בן־צבי. המשחק, שבו נפגשו שחקני מכבי תל־אביב והפועל פתח־תקווה, הסתיים בתוצאה 3:4 לזכות מכבי – הספק שערים לא רע בכלל עבור משחק ראשון. ועדיין, למרות התוצאה והמשחק הסוער, הנשיא בן־צבי נראה מאוד מאופק ברגע שבו הוא מעניק את הגביע לקפטן מכבי תל־אביב, החלוץ הנערץ שייע גלזר. מצד שני, ועל רקע הנפות הגביע וההידחפות של פוליטיקאים למעמדים הללו בשנים האחרונות, יש דווקא משהו מקסים במסירת הגביע הצנועה שמופיעה כאן.
עם כל הכבוד לכדורגל, כדורסל וכל ספורט אחר, בימי ראשית המדינה לא היה ספורט ישראלי יותר מאשר הצעדה העממית. ספורט שבו כולם יכולים להשתתף, שקורץ גם לישראלים שאינם מצטיינים בפעילות גופנית עקב העובדה הפשוטה שאין צורך להבריק בו ואין אפשרות לנצח (או להפסיד). צעדת ארבעת הימים, שהפכה ברבות השנים לצעדת ירושלים, היתה אולי הצעדה המפורסמת ביותר בהיסטוריה של ישראל. בקטע זה ניתן לצפות בחיילי צה"ל שהשתתפו בה ולנו בדרך באוהלים – ואת חיילות צה"ל, שצפו בצעדה ותוארו בפי הקריין כ"עלמות חן". מה שמוכיח שהיחס של שדרני הספורט לנשים לא מאוד השתנה לאורך השנים.
הרבה לפני איצטדיון טדי, אבל כבר בתקופת מגרש ימק"א, נרקמו בירושלים תוכניות להקמת איצטדיון "מודרני" (כדברי הקריין) שישמש את קבוצות הכדורגל העירוניות בית"ר והפועל. השטח שייעדו לכך היה בצפון העיר, ליד השכונה הפלסטינית שועפאט. בקטע הווידיאו שלפנינו ניתן לצפות בדגם מוקטן של האיצטדיון ההוא, שמזכיר איצטדיונים בני ימינו. אלא שהתוכנית, כידוע, לא יצאה לפועל. רמז לכך ניתן למצוא בדברי הקריין, שמסביר שלפני שהחזון יתגשם הוא זקוק לאישורים מהוועדות המוניציפליות הרלבנטיות. מנגנוני הביורוקרטיה העירוניים אמנם קברו את היוזמה בסופו של דבר, אבל לא מדובר באסון גדול. מספיק לדמיין את אנשי "לה פמיליה" מפלסים את דרכם למשחק של בית"ר ירושלים דרך סמטאות שועפאט, ולהגיד תודה שבסוף בחרו להקים את האיצטדיון במלחה.
קטע מעניין ויוצא דופן, בטח ביחס לשנה שבה צולם, המציג אימונים של ספורטאים פראלימפים. הקריין מכנה אותם "ספורטאים משותקים או משותקים למחצה", ומוסיף מסר מעודד על כך שהספורטאים הללו מוכיחים שאין דבר העומד בפני הרצון. האימונים המוצגים בקטע נערכו ב-1955 לקראת תחרות פראלימפית שנתית שהתקיימה בבריטניה – אירוע שנקרא "משחקי סטוק מנדוויל", על שם בית החולים שבו התקיימו. רוב המשתתפים היו לוחמים יוצאי מלחמת העולם השנייה. רק חמש שנים לאחר מכן, באולימפיאדת רומא 1960, בוצע החיבור בין הספורט הפראלימפי לאולימפיאדה. אגב, כבר באולימפיאדה הפראלימפית הראשונה גרפה המשלחת הישראלית חמש מדליות ודורגה במקום ה-13 המכובד. ייתכן מאוד שכמה מהספורטאים שתועדו בקטע הווידיאו שלפנינו המשיכו לאולימפיאדה וקצרו שם הישגים.
משחקי המכביה, שנערכו ונערכים בארץ עד היום, לא נחשבים לפסגה ספורטיבית בקנה מידה בינלאומי. בתודעה הקולקטיבית הישראלית מזהים את המכביה יותר כמפעל לעידוד עלייה ושידוכים בין קהילות יהודיות מרחבי העולם. אולם בשנת 1969, במכביה השמינית, התחרות הזניחה הזאת התכבדה בהופעת אורח של אחד מגדולי הספורטאים בכל הזמנים וכנראה גדול הספורטאים היהודים אי פעם: השחיין האמריקאי מארק ספיץ, זוכה תשע מדליות זהב אולימפיות בשחייה ואלוף העולם בחמישה משחים אישיים שונים – שיא שהחזיק מעמד למעלה מ-30 שנה.ספיץ הגיע למכביה ככוכב אולימפי לאחר שזכה במדליית זהב באולימפיאדת 1968, שנערכה במקסיקו־סיטי. הוא כמובן זכה במדליית זהב גם במכביה. לשיאו האולימפי הגיע ספיץ ב-1972, באולימפיאדת מינכן הזכורה לישראלים מסיבות טרגיות. בראי ההיסטוריה ייתכן שניתן לקשור בין הגעתו הסנסציונית לתחרויות בארץ לאופוריה ולגאווה שחשו ישראלים ויהודים בכל חוצות תבל אחרי הניצחון במלחמת ששת הימים.
הרבה לפני יעל ארד, ירדן ג'רבי ואורי ששון והפיכת הג'ודו לספורט הישראלי המעוטר ביותר, אומנות הלחימה היפנית שימשה את שוטרי משטרת ישראל כדי "לאלץ בן אדם לבוא למשטרה בכוח רב ועם זאת בצורה אדיבה ביותר", כהגדרת הקריין. בקטע שלפנינו ניתן לצפות בשוטרי סיור עבי בשר מבצעים קוקה, וזארי ואיפון, כולל הפלת ארבעה מהם על ידי המדריך, שהגיע מלוס־אנג'לס. הקטע מסתיים במחזה מעט מטריד של שוטרים עוברים עיסוי בעירום חלקי. לימים, הכוח האדיב של הג'ודו פינה את מקומו בלבבותיהם של שוטרי ישראל, שהעדיפו את אומנות הלחימה היס"מניקית של "ברך לצלעות ואל תצלם אותי".
בעריכת דוד ליפשיץ
זמן קריאה כ-
+
