אסופה ירושלמית

מהות הירושלמי היא ציפייה (או צפייה, תלוי את מי שואלים)

בסצנה קטנה ב”גאולה”, סרטם של בועז יהונתן יעקב ויוסי מדמוני, עומד גיבור הסרט ברחוב ומסתכל על יונה. “אם היונה תעוף עכשיו, סימן שיש אלוקים”, הוא אומר לעצמו. “אם היונה תעוף”, הוא ממלמל, ולבסוף פוקד: “תעופי!”. אבל היונה לא עפה. הסצנה הזאת לבדה מצליחה ליטול את גיבור הסרט, בעל התשובה מנחם, ולהעביר אותו משלב הכיסופים לקודש הקודשים ולנסתר – אל קרקע המציאות הגלויה, שמזמנת פקפוקים.

מבטם של יעקב ומדמוני על בעלי התשובה אוהב אך בוחן. מנחם נקרע בין המצוי לרצוי. בכל תהליך של חזרה בתשובה יש שלב של צניחה, של התמודדות. להתעורר זה דבר קשה, הרבה יותר ממה שחושבים. בעולם שבו כל ויתור על העבר הוא זכות, כל מצווה היא מניה לעולם הבא וכל עניין חומרי/גשמי הוא מלחמת אינסוף על היצר – הרף, לפעמים, עדיין גבוה. במובן זה, מנחם מסמל את חלומו הנשגב של בעל התשובה ואת שברו של חלום זה.

מנחם עובד לפרנסתו כסדרן בסופרמרקט. הוא אב יחידני, ובתו חולה בסרטן. הטיפולים הרפואיים הולכים ומתייקרים, והוא מבין שעליו למצוא דרך יצירתית לממן אותם. בשלב הזה מבשיל אצלו הרעיון לחולל קאמבק. בעברו החילוני הוא היה סולן של להקת רוק מצליחה. כעת הוא מחליט לפנות לחבריו ולהציע להם להתאחד ולהקים הרכב רוק יהודי שמנגן בחתונות. הפנייה לחבריו, שנותרו חילונים, משנה את חייו ומדגימה את התנגשות העולמות – שמחזירה למערכת היחסים שלהם התחשבנויות עתיקות וממחישה שהעבר אף פעם לא באמת עובר, הוא נשאר לרחף ממעל כמו רוח רפאים.

החרדי המזרחי הירושלמי, המשולש המאפיין כפי שטרם נראה

“הבלתי רשמיים”, סרטו של אלירן מלכה, מייצג קול חרדי חדש בקולנוע הישראלי. הסצנה שמזקקת את הקול הזה באופן המובהק ביותר היא זו שבה יעקב כהן (שולי רנד), אלמן ובעל בית דפוס, נכנס כרוח סערה לסמינר בית יעקב ומוחה על סילוק בתו (אור לומברוזו) מהמוסד החינוכי. מהשתלשלות העניינים מתברר שאין באמת הצדקה לסילוקה. התירוץ הרשמי, “חוסר התאמה”, מתגלה כמכבסת מילים פתטית המסתירה שסיבת הסילוק היא המוצא העדתי שלה – ובמילה אחת, גזענות.

המקרה הפרטי של בת האלמן משקף גם את המסר החברתי הרחב של “הבלתי רשמיים”, שעוסק באופן ביקורתי בייצוג הפוליטי של החברה החרדית בישראל. נשים, למשל, מודרות מהמפלגות החרדיות אפילו במאה ה-21. הסרט מזכיר לנו שאי אז לפני הקמת מפלגת ש”ס בירושלים בשנת 1983 – גם מזרחים סבלו מהדרה מהמסגרות הפוליטיות של החברה החרדית, שנשלטה על ידי הזרמים האשכנזיים. בכך בדיוק עוסק הסרט – בנקודה בזמן שבה המציאות הזאת השתנתה, ובכך שגם המהפכנים חדורי האידיאלים מיהרו להתמסר לסיאוב הישן.

כשגיבורי “הבלתי רשמיים” נעים ברחובות ירושלים אי אפשר שלא לתהות – איפה האשכנזים? האם כל הרחובות בעיר שוקקים אך ורק חרדים מזרחים? ואיפה הפשקווילים? והכרוזים שצועקים “תקשיבו, תקשיבו”? ואם כבר עוסקים בש”ס, איפה הרב כדורי? במידה מסוימת, ירושלים של אלירן מלכה משתמשת בנקודת המוצא הריאליסטית כדי לשעוט אל מחוזות בדיוניים, שבהם המגזר החברתי שממנו צמחת מקבל ממדים מיתיים ונראה לרגע כאילו הוא העולם כולו.

באדיבות דורי מדיה ובתי קולנוע לב.

רצף דמויות, רצף תחנות

“אני רוסייה”, אומרת אשה אחת בזמן שהרכבת הקלה דוהרת ברחובות ירושלים. “אני פולנייה”, אומרת אחרת. “אני גרמנייה”, מוסיפה שם עוד מישהי. “אני ישראלית ויהודייה כמובן”, מוסיפה אשה נוספת. תחושת האקלקטיות שמייצר אוסף הנשים הססגוני בסצנה הזאת אינה מקרית כמובן. זהו אחד ממאפייניה הבולטים של ירושלים.

על “רכבת קלה”, סרטו של עמוס גיתאי, ניתן לומר שהוא מקבץ קולנועי מייצג של רחוב יפו – הדמויות, תחנות העצירה והחיים השוקקים שברקע. כפי שהרכבות חולפות זו על פני זו, גם הגיבורים מתחלפים, הסצנות מתערבבות, הזמן מיטשטש – וכולם נארגים יחד ברכבת המחשבות העירונית באופן פואטי ומשובש. והכל זמני. ירושלים של גיתאי מצטיירת כאן כעיר ללא מלך, דעה ללא שבט, כאב ללא מרפא. הרכבת הקלה, תוספת צעירה יחסית לעיר, מסמלת בנוף הישראלי חדשנות אורבנית. היהדות, הנצרות והאסלאם, ועמן כל ההיסטוריה של ירושלים כעיר קדושה לשלוש הדתות, ניצבות כזיכרון רפאים.

מעבר לגדר ההפרדה של ירושלים

בסצנה הזו ניתן לחזות בפרדוקס מקומי: הצפירה – אזעקת אמת – מושמעת כשהיא מלווה במוזיקה קלאסית. המנגינה כמו משמרת את הכאוס שבשגרה, כריטואל בעל מבנה פנימי וקודים ידועים מראש. יפעת, הנערה שניצבת וצופה באבסורד, יודעת שמעבר להרים ולגבעות, מעבר לחומת ההפרדה, חי עם שלם. מנגד ישנה ריצת התלמידים בזמן האזעקה, ההתגוננות וחבישת מסכות האב”כ – המחשה לסכנה הנשקפת להם מפני העם הזה.

“מעבר להרים ולגבעות”, סרטו של הבמאי ערן קולירין, הוא אגדה ישראלית בסגנון “אלה הם חיינו”. מיטיבה לתאר זאת הבחירה של קולירין בקטע משירו של דוד אבידן “ייפוי כוח”, שמופיע בפתח הסרט:

מה שמצדיק יותר מכל
את הבדידות, את הייאוש הגדול,
את הנשיאה המוזרה בעול
הבדידות הגדולה והייאוש הגדול,
היא העובדה הפשוטה, החותכת,
שאין לנו בעצם לאן ללכת

לא בכדי בחר קולירין במילים הנוקבות של אבידן כמילות הכניסה לעולמו של הסרט. קולירין מציג לנו בפשטות וללא מניירות מיותרות משפחה ישראלית בורגנית המתגוררת ביישוב באזור ירושלים. אבל כשמקלפים קצת את קליפת המשפחה הכה שגרתית לכאורה מגלים פצע אקזיסטנציאלי עמוק ואי שקט קיומי שמרחפים מעל הבית.

פנטזיה לילית ונוסטלגית ברחובות החילוניים של ירושלים

“אחד בלב”, סרטה של טליה לביא, מגולל את סיפורו של ליל כלולות לא שגרתי שממנו פורצת חירות נשית נטולת גינונים ומגננות. מסע נשי לפיענוח דימוי הכלה – הבתולה, הקדושה, המעונה, הנשואה וכו’ – שמתחיל כבר מהשוט הראשון. כאשר אלינור (אביגיל הררי) ונועם (רן דנקר) מגיעים אל הסוויטה המפוארת במלון וולדורף אסטוריה הירושלמי עמוסי מתנות אחרי מסיבת חתונתם, משום מה נדמה שהם שני זרים. האינטימיות ביניהם מופרעת ומלאת חשדות. אחרי הטקס הרשמי אמור להתקיים גם הטקס האינטימי בין בני הזוג, אך ב”אחד בלב” הכל מתפתח באופן בלתי צפוי: הם מתכוננים לטקס, עורכים חזרות כמו בתיאטרון, ואז ננעלים מחוץ לחדר. אלינור, בשלב מסוים, אף מוצאת בכיס המכנסיים של בעלה הטרי מכתב מהאקסית. מכאן מתפתחת העלילה לכדי רצף של הפתעות ופגישות משעשעות שצצות לאורך מסע סהרורי בחוצות ירושלים.

הכלה, שהיא גם מורה לדרמה, מצטיירת כדמות נועזת, על גבול הגרוטסקה, בצירוף תימות המזכירות את הכלה מ”הכלה וצייד הפרפרים”, מחזהו של נסים אלוני. כמו במחזות של אלוני, גם לביא משתמשת באלמנטים מעולמות הפנטזיה והסוריאליזם, ואלו נשזרים אל תוך האריג הריאליסטי של היצירה. אך בעוד אצל אלוני הכלה ברחה מחתונתה, אצל לביא הכלה בורחת ממתן תוקף לנישואיה. וגם אם ניתן להבין שהכל בראש שלה, לביא מצליחה ליצור דמות עגולה וסוחפת, מפצחת את טייפקאסט ה”מתוסבכת” והולכת איתו עד הסוף.

חורבן בית המקדש, סמל ירושלמי היסטורי

כבר בסצנת הפתיחה של “אגדת חורבן”, סרטו של גידי דר, פונה בן־בטיח לאלוהים בשאלות מוסר: “ראה אלוהים, יש כאלה ההולכים על שטיחים של משי ויש כאלה הנלחמים על הקרעים”. הוא לא מבין איך ייתכן שזהו רצון האל. הוא לא מבין את המציאות. כמו גיבור בטרגדיה יוונית, הוא ממשיך לפעול מתוך חוסר ידיעה, מתוך תקווה שאלוהים בוחן לב וכליות ויודע, כלשונו, ש”מה שעשיתי לא לכבודי עשיתי”. בן־בטיח לא מבין את המאבק בין החומר, שאותו מסמלים הרומאים, לבין הרוח, שאותה מסמלת התורה. מי שכן מבינים זאת הם מלכת יהודה ברניקי, שירושלים קרובה ללבה כמו תכשיט, ורבן בן־זכאי, שיודע שבית המקדש עומד להיחרב.

“אגדת חורבן” מופיעה במסכת גיטין, במסכת תענית, במדרש רבה על מגילת איכה ובאבות דרבי נתן. אגדות החורבן מתארות את התהליכים שהובילו לחורבן הבית השני, ובמרכזם שנאת חינם (“לא חרב בית המקדש אלא בשל שנאת חינם”). הסרט “אגדת חורבן” נוצר בטכניקת הנפשה ייחודית ומרהיבה: הוא מורכב מלמעלה מ-1,500 איורים סטטיים שיצרו האמנים דוד פולונסקי ומיכאל פאוסט (ששיתפו פעולה קודם לכן בסרט “ואלס עם באשיר”). זהו סיפור חורבנה של ירושלים בכלים מודרניים – צורה וקול – שהבחירה בהם משקפת אומץ וחדשנות.

החוזרים בתשובה, סיפור התחרדותה של ירושלים

“סיפור אחר”, סרטו של הבמאי אבי נשר, הוא מעין פוליגרף למציאות הישראלית. סרט המשמיע בקול מחשבות שלרוב לא מגיעות אל האוויר הפתוח. בסצנה אחת מתוך הסרט, ענת החוזרת בתשובה מודדת שמלה. היא רוצה שהשמלה תהיה צנועה “כמה שיותר”, אלא שאמה החילונית אומרת לה: “עוד קצת צניעות ואיך הוא [החתן] יידע שהוא מתחתן עם אשה?”. הסצנה הזו מגלמת את הפער בין תפיסת העולם החדשה שאימצה ענת, במקרה זה לגבי דימוי האשה, לבין תפיסת עולמה של אמה.

רבות מהסצנות ב”סיפור אחר” מצולמות בסמטאות ירושלים, לאורך התפרים שבין הישן לחדש. בדומה לייצוג הוויזואלי, גם מבחינה עלילתית הגיבורים נעים אל עבר שינויים ומעברים – מהעולם החילוני החדש, לעולם אחר. גם אבי נשר, עם כל כובד המשמעות של המותג הקולנועי “אבי נשר”, עשה כאן צעד ענק ואמיץ אל העולם שמעבר לחילוניות. כמו סרטים אחרים שלו, גם “סיפור אחר” עוסק בחוויה הישראלית – אבל הפעם מהזווית הפחות מוכרת של החוזרים בתשובה, וספציפית בירושלים. את התסריט כתב נשר עם הפסיכולוג ד”ר נעם שפנצר, שבתו חזרה בתשובה.

החלוקה החברתית־גיאוגרפית שחילקה בעבר את ירושלים כבר מזמן חרגה מהדיכוטומיה הישנה. תופעת היוצאים בשאלה, ולצדה תופעת החוזרים בתשובה, ערערו הרבה מהמוחלט הירושלמי, בקרב חילונים וחרדים כאחד. תחושת הזהות החברתית והפרטית הרבה יותר דינמית, אמביוולנטית וחמקמקה מבעבר, ולכן אולי אינה נותנת מנוח. “סיפור אחר” נוצר בעידן שבו חלק ניכר מהייצוג הקולנועי של חרדים נוצר מתוך מבט ביקורתי. נשר מציע התבוננות פחות שופטת, ומלאת אנושיות.

פרופיל של משפחה

באחת הסצנות של “חדרי הבית”, סרטו השביעי של הבמאי איתן גרין, אנו פוגשים את מאמן הכדורסל והמורה להיסטוריה יחיאל דולברג (אריה צ’רנר), שמשפחתו נספתה בשואה. כעת, ביתו עומד להשכרה. אגב כך מתחדדת תהייה: האם המשפחה היא הבית, או שמא הבית הוא המשפחה? תמונת המשפחה המודרנית המצטיירת לפנינו, משפחה ירושלמית במקרה זה, מפוררת את המושג “בורגנות”, שהבית – ולא סתם בית, בית בורגני – הוא אחד האלמנטים הבסיסיים בו. הדמויות שעיצב גרין טבולות בנימה ישראלית נשכחת, והיא זו שמאפשרת לאב המשפחה – חרף המצוקה והבור השחור שאליו נפל – להמשיך להביע טוב גם כשהנושים לוחצים אותו ומפעל חייו עומד להימחק.

יציאה בשאלה, פיגוע, בחור בקומה, בת זוג ערבייה ומשפחה דתית. הילכו יחדיו?

בסרט שעוסק בקרע, ובאהבה של יוצא בשאלה לנערה ערבייה, אנו מתוודעים להיפרמות הדקה של קווי התפר של ירושלים. את התנועה הזאת בין העולמות מייצגת בסרט הרכבת הקלה; כבר בסצנת הפתיחה אנו פוגשים את שתי הדמויות המרכזיות, האם הדתייה והחברה הערבייה של בנה, כשהן רצות אל אותו רציף – בדרך לבית החולים שבו מאושפז הבן והאהוב, שנפצע קשה בפיגוע.

“בין העולמות”, סרטה של מיה חטאב, עוסק בשאלות של קדושה ואמת ועושה זאת ביושרה פנימית בלתי שגורה – יש בו מקום להטלת ספק, אך ללא שריפת גשרים. פיגוע הטרור מאלץ את המשפחה להישיר מבט אל הקרע הפנימי שלה. בזמן שהבן הפצוע שוכב בתרדמת בבית החולים, בני משפחתו מתלכדים סביבו אחרי חמש שנות נתק – תולדה של בחירתו לחזור בשאלה. אב המשפחה, סופר סת”ם במקצועו, הוא אדם ששמירת המצוות הסיזיפית חִספסה מפני הכאב. אם המשפחה עשתה ויתורים קלאסיים לאשה דתייה, והתרכזה בעיקר בגידול הילדים. המשבר מעמיק כשמתגלה זהותה של בת הזוג של הבן – היא ערבייה, בדיוק כמו המחבל שביצע את הפיגוע.

באדיבות דרומה הפקות ומיה חטאב.

ירושלים של פנימה

“לב שקט מאוד”, סרטו של איתן ענר בכיכובה של אניה בוקשטיין, מגולל את סיפורה של ירושלים השסועה ואת המאבק נגד התחרדות העיר – ובמקרה זה שכונת קריית־היובל. הקרע בשכונה מוצג דרך סיפורה של נעמי, שנקלעת למשבר רב כיווני: בן זוגה נוטש אותה במפתיע, הוריה מערימים עליה לחצים והקריירה שלה כמוזיקאית קלאסית חווה קשיים. נעמי מחליטה (כך מתברר בדיעבד) להתרחק מהרעשים המקיפים אותה, לצאת מתל־אביב ולפתוח דף חדש בירושלים.

נעמי באה לקריית־היובל בגלל מחירי הדיור הנמוכים, אך בטעות נקלעת לחזית המאבק בין חילונים לחרדים בשכונה. הדירה שאליה היא נכנסת אפופת מסתורין בשל מותה הפתאומי והמסתורי של הדיירת הקודמת. כשהיא מתמקמת, היא לומדת להכיר את שכנתה החרדית, אלמנה קשת יום (עירית קפלן המצוינת), ואת ששת ילדיה. אחד מהם, שמחה (ליאור ליפשיץ), אוהב לנגן בפסנתר ואף פולש לביתה באופן שמסכן את חייו – למען הצלילים.

העלילה מסתבכת כשנעמי, בדופק מואץ בעקבות ריצה, נכנסת למנזר בעין־כרם. שם היא נחשפת למוזיקה מטלטלת ונתקלת באב המנזר, הנזיר פבריציו (ג’ורג’יו לופאנו), שמנסה ללמד אותה לנגן בעוגב. בין השניים נרקם קשר מוזיקלי עמוק; המפגשים עם פבריציו גורמים לנעמי לאסוף את עצמה, ונראה שניצוץ החיים שב לעיניה. אלא שתושבי השכונה לא רואים בעין יפה את ביקוריה במנזר, ומסיקים שיש לה קשר למיסיון.

המוזיקה כאמצעי מחבר – בין נעמי לשמחה, ובין פבריציו לנעמי – קושרת יחד שלוש אוכלוסיות ירושלמיות שבדרך כלל נותרות זרות זו לזו.

כיכר ציון, כיכר ההפגנות

“ימים נוראים”, סרטו של ירון זילברמן, עוסק באחת הטראומות הקולקטיביות העמוקות ביותר של החברה הישראלית – רצח רבין – דרך דמותו של המתנקש, יגאל עמיר. הסרט מנסה לספק הצצה אל התת־מודע של הטראומה ולספר את הסיפור שלא סופר על הדרך שהובילה את עמיר לרצח. אחד מרגעי השיא של הסרט הוא הדיאלוג הנוקב שבו הרוצח (יהודה נהרי־הלוי) שומע מאביו שלמה (אמיתי יעיש בן־אוזיליו) שהדרך שבה בחר אינה דרכה של תורה.

הממד הריאליסטי של הסרט נתמך בבחירה אמנותית בלתי שגרתית – לשלב בסצנות המומחזות קטעי ארכיון טלוויזיוניים אמיתיים. רבים מהם מתעדים את ירושלים; כיכר ציון מוצגת בהם כזירה של הפגנות פוליטיות סוערות (בעד שלום, או נגדו) – ולאחר הרצח, כמרחב של אבל עמוס נרות נשמה.

ירושלים של הממסד הסודי

“המוסד” הוא פארסה פרועה על מערכת הביטחון הישראלית ומצב החירום התמידי שבגללו אנו נזקקים לקיומה. הלוחמים הנועזים של “המוסד” טיפשים לתפארת ומפספסים ללא הפסקה – אבל כל טעות מובילה אותם להצלחה מבצעית מופרכת מקודמתה. ההחלטה לצלם חלק ניכר מהסרט בירושלים (בגרסתו השנייה, שמתוכה לקוח קטע זה) אִפשרה ליוצרים למצות את הפוטנציאל הקולנועי הענק של העיר בדרכים שבדרך כלל לא באות לידי ביטוי. כך קורה למשל בסצנת מרדף המכוניות שבמהלכה גשר המיתרים קורס מיתר אחר מיתר בדיסהרמוניה מוחלטת.

ליוצרי הסרט הישראלים ייעץ הבמאי והתסריטאי האמריקאי דייוויד צוקר, שמוכר מהלהיטים הקולנועיים “טיסה נעימה”, “סודי ביותר” וסדרת “האקדח מת מצחוק”. טביעת אצבעו מורגשת, ודמותו אף מבליחה לכמה שניות, לפני שהעולם והמסכים קורסים.

מטאפורה ירושלמית לקודש הקודשים האישי

נקודת המוצא של “פרה אדומה” היא הבשורה על המלטתה של עגלה אדומה. על פי ההלכה היהודית, אפר של פרה אדומה מטהר את טומאת המת. יהושע האלמן (שוקי, בגילומו של גל תורן) מטיל על בתו היחידה בנימינה (בני, בגילומה של אביגיל קובארי) להשגיח על העגלה הרכה שגאולת עם ישראל מונחת על כתפיה – ובין השתיים נוצר קשר מיוחד.

הציפייה לגאולה מתנגשת עם הקונפליקט החריף בין האב ובתו, וביניהם לבין סביבתם – הם מתגוררים בסילוואן שבמזרח העיר. האב חווה את המציאות מתוך תפיסה לאומנית קיצונית (“פינוי עמונה זה כמו אונס”); בתו המתבגרת, מנגד, שרויה בתהליך של חיפוש עצמי, ובשלב מסוים מגלה שהיא לסבית. אחד המוטיבים האמנותיים הבולטים בסרט הוא הצבע האדום, מוטיב פגאני שמרמז על קורבן אדם: צבע השיער של בני הג’ינג’ית, החוט האדום שנקשר על פרק כף ידה, וכמובן צבע הפרווה של העגלה הרכה.

קשר סבוך במוסך ירושלמי

אזור התעשייה בתלפיות עמוס במוסכים שבקלות ניתן לחלוף על פניהם ולהמשיך הלאה. בסרט “שרוכים”, ראובן (דבל’ה גליקמן) הוא מוסכניק ירושלמי בשנות ה-50 המאוחרות לחייו שמעביר את רוב זמנו במוסך. בסצנה הפותחת של הסרט, טלפון בהול מזניק אותו להלוויה של רחל, אשתו לשעבר. במהלך ההלוויה מתחוור לצופים שיש לראובן בן – גדי (נבו קמחי), גבר אוטיסט. העובדת הסוציאלית (אוולין הגואל המצוינת) מתריעה כי כעת, עם מות האם, גדי יצטרך לשהות אצל אביו עד שיתפנה מקום בהוסטל איכותי.

עבור ראובן, שהתרגל לחיות בגפו, זו בשורה קשה, אבל הוא נאלץ להיעתר. וכך מתחיל המפגש המאוחר בין הבן, המודחק, לאביו. בהמשך מתגלה מחלה אצל האב, ומתברר שעקב הקרבה הגנטית בנו יכול להצילו. יש הרבה סרטים שעוסקים במערכות יחסים בין אבות לבנים. לעתים נדמה שאי אפשר לחדש דבר בתחום. ב”שרוכים”, הבמאי הוותיק יעקב (ינקול) גולדווסר (אחרי הפוגה בת למעלה מעשור) מצליח ליצור נקודת תצפית שונה על הורות וקשרי אב־בן.

באדיבות סרטי טרנספקס.

מאחורי הקלעים של קפה ירושלמי

“האופה מברלין”, סרטו של הבמאי אופיר ראול גרייצר, נפתח בנימה אמביוולנטית. מצד אחד זרות ברלינאית, ומצד שני גיבור ישראלי ומפגש תמים בקונדיטוריה: ניחוח הקפה והבצק, היד הלשה, עוגת היער השחור – המלאכה יומיומית, אבל האווירה הרת גורל. אורן (רוי מילר) הוא ארכיטקט ישראלי נשוי ואב לבן הפוגש את תומאס (טים קלקהוף), קונדיטור רווק מברלין. הם מתאהבים, אך תאונה בלתי צפויה קוטעת את הרומן האסור. אורן מת.

תומאס, שנותר עם חלל גדול בלבו, מחליט לצאת לישראל ולהתחקות אחר העולם שאורן הותיר מאחוריו. אלמנתו של אורן, ענת (שרה אדלר המופלאה תמיד), מגדלת את בנם ומנהלת בית קפה ירושלמי – ובמקביל מנסה להתמודד עם השגרה החדשה. בני משפחתו הדתיים של אורן (את אחיו מוטי מגלם זוהר שטראוס, ואת אמו חנה מגלמת סנדרה שדה) דוחקים בה ללכת בתלם ולהוציא תעודת כשרות סטנדרטית של הרבנות.

משום מקום מופיע תומאס, מציע את עצמו לעבודה – ומתקבל. הוא לא מסגיר בפני ענת את הקשר שהיה לו עם בעלה המת. לאט־לאט, נוכחותו בבית הקפה נעשית יותר ויותר מורגשת. במקביל, הוא תופס מקום יותר ויותר מרכזי בעולם הרגשי של ענת ובנה, וגם בחיי אמו של אורן. ידי הזהב של תומאס – הרגישות לכמויות, לתרכובות ולניחוחות – מצליחות לחדור את המסך, ובמקביל מגיעות אל לבה של ענת. בית הקפה הירושלמי משתדרג, וכך, בהדרגה, קו העלילה של הסרט הולך ונעשה מורכב ובלתי צפוי.