15 ש”ח
- תשלום לסרט לפי בחירה
- צפיה ל-72 שעות
אז אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי…
בשנים 2008–2018 הייתי אמון על ביקורת האופנה בעיתון “הארץ”. זה אומר שבמשך עשור הזדמן לי לצפות באינספור תצוגות ותערוכות בארץ ובעולם, לבקר בסטודיות של מעצבים כדי להתרשם מקולקציות חדשות, לקרוא עשרות ספרים בנושא ולבלות שעות על גבי שעות במחיצת אנשי תעשיית האופנה. מבין השיחות הרבות שניהלנו אני יכול לספור על כף יד אחת את הנושאים שקיבצו את הנוכחים בחדר בתמימות דעים. האופנה, זה ידוע, אחוזה תזזית.
למען האמת, לא צריך בשביל זה יותר משתי אצבעות: האחת עבור ההסכמה הרחבה שענף האופנה בישראל נמצא בשחיקה מתמדת מזה שלושה עשורים לפחות, מאז שמערך הייצור הועבר באופן גורף לחו”ל ומפעלי תעשייה החלו להיעלם מהמפה בזה אחר זה, ואיתם דורות של יצרנים ובעלי מלאכה מקומיים. גם להיעדר מדיניות ממשלתית עקבית או תמיכה כלכלית בתחום היתה תרומה מכרעת. הכל מדובר וידוע. האצבע השנייה שמורה להתפעלות שעדיין מעוררת אופנת שנות ה-60 של המאה ה-20 בישראל.
ההסכמה הכללית ביחס לאופנת העשור ההוא הצליחה להפתיע אותי בכל פעם מחדש. בכל פעם שהנושא עלה בשיחה, זה התנהל פחות או יותר כך: האווירה בחדר השתנתה באחת – וזה לא משנה על מה דובר קודם לכן – ועל פני כל הנוכחים, כמעט ללא יוצא מן הכלל, התפשט חיוך רחב של נחת וגאווה, אות הפתיחה להתרפקות נוסטלגית משותפת שבאה מיד לאחר מכן. עם השנים התרשמתי מהיחס הישיר שהתקיים בין הזמן שעבר לעוצמת ההתרשמות. כלומר, ככל שחלפו השנים והמרחק גדל, הערגה לאופנת שנות ה-60 בישראל – כמציאות חולפת, כדימוי או כמיתוס – רק הוסיפה והתעצמה. אה, וכמעט שכחתי לציין שכל שיחה בנושא נחתמה בצורה דומה: בגלגול העיניים לשמיים ואנחת ייאוש שכמו ביקשו לומר, “אח, כמה טוב היה אז, כשתעשיית האופנה הישראלית היתה בשיאה. כמה חבל שאנחנו כבר לא שם…”.
מעט הספרים שמגוללים את קורותיה של תעשיית האופנה המקומית משמרים את הנרטיב הזה. שנות ה-60 ממוסגרות בהם כתור הזהב של האופנה הישראלית, לא פחות. על פניו, הסיבות לכך טובות ומגוונות: באותה עת פעלו בישראל מותגי אופנה ייחודיים כגון בגד עור, גוטקס, משכית ורקמה, שהפכו לגאווה לאומית משום שלא רק היטיבו לנסח סגנון לבוש ומראה ישראליים מקוריים אלא עוררו אהדה גורפת וזכו להצלחה מסחרית בזירה הבינלאומית.
במקביל נפתחה בתל־אביב מסורת מפוארת של שבועות אופנה ישראלית, והאירועים הללו משכו אליהם קניינים ואנשי תקשורת סקרנים מרחבי העולם. מעבר לגאווה ולראווה, לשבועות האופנה היתה גם הצדקה כלכלית, וצמיחתם תמכה בשגשוגם של מפעלי תעשייה, שעברו לייצא סחורות מקומיות כדרך קבע. בד בבד, מעצבי אופנה עילית אירופים מהשורה הראשונה החלו לבקר כאן ולחשוף את הקולקציות החדשות שלהם באירועים חגיגיים. ההתרחשות הזאת, על שלל פניה, העלתה את ישראל על מפת האופנה העולמית.
אבל כשלוקחים בחשבון את נסיבות החיים בארץ באותן שנים ואת העובדה שישראל היתה אז מדינה צעירה שעדיין היתה טרודה בגיבוש זהותה הלאומית, הדיבור על פריחה אופנתית בינלאומית נשמע כמעט מופרך. מבחינה כרונולוגית, שנות ה-60 בישראל ממוסגרות בין משפטי אייכמן בראשיתן ומלחמת ששת הימים לקראת סופן. ואפילו אם סופן התאפיין במצב רוח לאומי מרומם ובתחושת אופוריה בעקבות הניצחון במלחמה, יהיה קשה מאוד, אפילו במבט לאחור חומל במיוחד, להצמיד להן את התיוג המערבי שדבק בעשור ההוא, “שנות ה-60 העליזות” (Swinging Sixties). המונח, שצמח בלונדון ביחס לתנודות ולתמורות החדות שהתחוללו אז כמעט בכל תחומי החיים, נחקק כמהפכה תרבותית של ממש שנתנה אותותיה בכל רחבי העולם.
אז כמה עליזות היו “שנות ה-60 העליזות” באופנה הישראלית? האם אכן היה פה שמח לפני שנולדתי? אם לשפוט לפי התיעוד שנשמר בארכיון הסרטים, התשובה היא חד משמעית כן. “רוח שנות ה-60”, על גווניה וביטוייה המקומיים, מנשבת מרבים מיומני גבע שנכללים בו. הסרטונים בשחור־לבן שהפיקה חברת סרטי גבע בגיבוי ממשלתי – שהוקרנו בבתי הקולנוע בישראל כמעין יומני חדשות בשנות ה-50 וה-60, לפני הסרטים – מספקים לא מעט הצצות חטופות לרגעים בולטים ואירועים משמעותיים של התקופה.
היקף היומנים שמוקדשים לתיעוד האופנה מצביע על כך ששנות ה-60 היו העשור השוקק ביותר בתחום. ההיצע מגוון, עשיר ומרשים: תצוגות אופנה למכביר, פרסומות, תערוכות אופנה ואמנות, תיעוד של הנעשה בבתי חרושת ופתיחת מפעלים חדשים, ביקורים חגיגיים של מעצבים בינלאומיים ועוד. תמונת המציאות שעולה מהיומנים תואמת את הערכים והאִפיונים שהפכו מזוהים עם שנות ה-60 העליזות: התנופה התרבותית, לצד הסקרנות והנכונות לערבב יחד תצורות וסוגות שונות, לפרוץ גבולות ולכבוש מחוזות חדשים.
כמכלול, יומני הקולנוע משלימים את המסלול שמתוות התחנות שהוזכרו לעיל – המותגים והאירועים הבולטים, פיתוח התעשייה וכו’. והם עוברים דרך כל נקודות הציון שסייעו לקבע את מעמדה המיתולוגי של אופנת שנות ה-60 בישראל, כאשר גולת הכותרת היא ללא ספק שבוע האופנה. אין לדעת אם הרעיון ליוזמה של שבועות מרוכזים של תצוגות נולד וצמח בעקבות האהדה שצברו אז תצוגות האופנה בישראל. כך או אחרת, היו אלה אירועי תרבות ובידור לכל דבר ועניין, שמשכו אליהם קהל רב של נשים. הרבה לפני עידן האינטרנט והטיסות הזולות, התצוגות הללו סיפקו הזדמנות נדירה להתרשם מקרוב מחידושי אופנה ממעבר לים. מעניין לגלות שבאותן שנים צרפת ואיטליה ניהלו מאבקי חזקה על הטעם הטוב, ונשות ישראל נדרשו להכריע בין שני הסגנונות המובחנים ששלטו בבירות האופנה דאז – פריז ורומא.
המיני הוא תוצר מובהק של שנות ה-60 העליזות. במבט לאחור, הטלטלה התרבותית הגדולה שחוללה החצאית הזעירה – שאת הדיה ניתן לאתר בדיווחים מהעיתונות הכתובה של התקופה – נדמית כסערה בכוס תה. ביומן שמסקר את התופעה החדשה שפשטה ברחוב הישראלי נראות נשים צעירות מטיילות ברחובות תל־אביב כאשר הצלם מנסה להיכנס להן מתחת לחצאיות באופן מפורש כמעט. הבחירה בזווית הצילום המטרידה – מלמטה, מנקודת מבט פולשנית שכמו נועדה להדגיש כמה מעט מרגליהן מכסות החצאיות – לא היתה עוברת עריכה היום. הצפייה בקטע תגרום לצופים עכשוויים להתכווץ באי־נחת.
אחד מסימני התקופה ההיא הוא הניסיון לחבר בין אופנה לאמנות. כשמעצב אופנה צרפתי בעל שם עולמי הוזמן להציג את דגמיו החדשים בין כותלי מוזיאון ישראל לאמנות, זה התקבל בזעזוע בקרב הבורגנות המקומית. ומנגד, קבוצה של אמנים צעירים שציירו על גבי בדים ומכרו את היצירות כחומר גלם שממנו נתפרו שמלות בעיצוב מקורי נחלה הצלחה.
את זה, כמו פרטים נוספים, למדתי משיטוט מקביל שערכתי בארכיון העיתונות הכתובה. במקרים לא מעטים, הדיווחים שליקטתי סייעו לי להשלים את הפרטים החסרים על האירועים המתועדים בארכיון הסרטים. בהעמדתה של התמונה הגדולה. בכמה מקרים, המידע החדש שהתווסף יצר תמונת מציאות מורכבת ושונה מזו שנלכדה ברגע בודד בארכיון המצולם. במקרה של משכית, לדוגמה, שנות ה-60 סימנו דווקא אובדן דרך. המפעל שעלה לגדולה בשנות ה-50 החל לאבד גובה עקב ניהול כושל. עד היום איש לא יחלוק על הישגיו היצירתיים או על הסגנון הייחודי שהנחיל, אך כמפעל כלכלי משכית איבדה מחיוניותה בהדרגה עד שנמכרה ליזמים פרטיים.
בהקשר הזה עולה בראשי הדימוי של “עשן ומראות”, שרווח מאוד ביחס לתעשיית האופנה. הוא מתאר כל תופעה חזותית שבבחינה מקרוב מתגלה כאשליה אופטית – עננים של גז מחד, ובבואות שמכפילות עצמן בהשתקפויות מרובות מנגד. זה לא אומר כמובן שקטעי הארכיון המאוגדים כאן יוצרים תמונת מציאות כוזבת לגבי אופנת שנות ה-60. ממש לא. מה גם שבליקוט הקטעים לא התיימרתי לסכם במהלך יחיד רשת של נרטיבים והתפתחויות אמנותיות ותרבותיות בתוך מסגרת כרונולוגית של עשור. האסופה שמוגשת כאן גם לא מנסה להיות היסטורית במובן של יצירת סיכום סמכותי, כרונולוגי, משחזר – או לכפות בכוח פיכחון של מבט מאוחר. במקום כל אלו, היא מעניקה אפשרות לחזור לרגע אחורנית ולהתבונן בעיניים אחרות במציאות ובאופן שבו תועדה. ואולי היא גם מרוויחה משהו מתחושת ההווה המתמשך שמספק ארכיון הסרטים, מהחיוּת שהוא מעניק לכל אותם רגעים שאבדו בזמן ונמחקו מהזיכרון.
אנחנו ממליצים לצפות באתר במצב גלישה אנכי.
נראה שעוד לא אישרת את המייל ולכן תהליך ההרשמה לא הסתיים.
זה הזמן להיכנס למייל ששלחנו לך וללחוץ על הלינק שיש בו.
נשלח אליך מייל. על מנת לשחזר את הסיסמא, עליך ללחוץ על הלינק.
קיימת בעיה בניסיון שיחזור הסיסמא, אנא נסה שנית.
This will close in 0 seconds