אחרי הטיול שאחרי הצבא, בשלהי שנות ה-80, מאיר רוסו חיפש עבודה וחבר שמע שהארכיון מחפש עובדים. הוא החל את דרכו כטכנאי לבדיקת סרטים, “ועם האימונים בא הגובה”. לאחר מכן עבר השתלמויות רבות ומונה לנהל את הצוות, שכולל היום עשרות עובדים.

מאיר רוסו בחדר האחסון המבוקר של עותקי הארכיון האנלוגיים

מאיר רוסו, מנהל ארכיון הסרטים של סינמטק ירושלים, הוא הרוח החיה מאחורי הפרויקטים השונים של הארכיון, ובראשם כמובן מיזם השימור הדיגיטלי שלו, שמאפשר לקהל ליהנות מצפייה מקוונת באלפי סרטים ביתיים ויומני חדשות המתעדים את ההיסטוריה הישראלית, כמו גם מאות סרטים עלילתיים ותיעודיים שנעשו כאן לאורך השנים. הבסיס לאוסף הנוכחי הוא מצאי הסרטים שאספה בראשית שנות ה-60 ליה ון־ליר, מייסדת סינמטק ירושלים, עוד כשהתגוררה בחיפה. מצאי זה צמח מעשרות סרטים בשנותיו הראשונות של הארכיון לעשרות אלפי פריטים – ישראליים ובינלאומיים – השמורים בו כיום.

רוסו הוא אדם נחבא אל הכלים, כזה שלעולם לא ירדוף אחר קרדיט, אבל הוא אחד מעמודי התווך של תרבות הקולנוע הישראלית, ופניו החייכניות הן חלק בלתי נפרד מההוויה של סינמטק ירושלים. “יש הרבה ארכיונים בעולם, ויש להם נטייה להיות סגורים”, הוא אומר. “אני לא מאמין בזה. סרטים נעשו כדי שיראו אותם”.

רוסו מתגאה בכך שהציוד הטכני שמאפשר לבצע את תהליכי הסריקה והשימור נמצא בירושלים, ולא בקצה אחר של העולם. “חברת הייעוץ הציעה לנו לעשות מיקור חוץ, אבל אני רציתי שהתהליך יתבצע כאן”, הוא מספר, ומונה שלוש סיבות: “ראשית, כדי שנתמקצע. שנית, כי אם עוד חמש שנים אגלה משהו בבוידעם, מה אעשה איתו כשהמכונה לא פה? ושלישית, כשהמכונה פה, אז תוך כדי העבודה על איזשהו תיעוד משנות ה-60 אני יכול לשים לב שיש בו פריים נדיר של משה דיין. אם התהליך יתבצע בהודו, העובדים לא ישימו לב”.

מבחינת רוסו, אחד השלבים המרגשים ביותר בעבודתו הוא סקירת החומרים הביתיים שמגיעים לארכיון. “אני מאוד אוהב את הזווית הזו, בעיקר על התקופה הארצישראלית. אפשר להיתקל בתייר שבא לפה וצילם את ירושלים לפני הקמת המדינה, או את ההקמה של קיבוץ חניתה. הרבה מאוד מהצילומים הם מ-47′ או מ-67′. כירושלמי שגדל ברוממה, מרגש אותי במיוחד לראות צילומי ארכיון מהשכונה שלי”.

מהן האכזבות הגדולות ביותר שיש בעבודתך?

“כאשר אנחנו לא מצליחים לסרוק סרט. לפעמים הוא ישב באיזה בוידעם ולא חמק מפגעי הזמן. הוא הלך – וזהו. אנחנו במירוץ נגד השעון, כי יש תהליכים כימיים שקורים”.

כשרוסו נשאל איך הגיע לתפקידו הנוכחי, הוא עונה שבסופו של דבר הכל נובע מ”המקריות של החיים”. אחרי הטיול שאחרי הצבא, בשלהי שנות ה-80, הוא חיפש עבודה וחבר שמע שהארכיון מחפש עובדים. הוא החל את דרכו כטכנאי לבדיקת סרטים, “ועם האימונים בא הגובה”. לאחר מכן עבר השתלמויות רבות ומונה לנהל את הצוות, שכולל היום עשרות עובדים.

כאשר הגעת לסינמטק, בתחילת הדרך, מה הלהיב אותך במקום ובפעילותו?

“העושר התרבותי־קולנועי שנחשפתי אליו עם תחילת עבודתי בארכיון הלהיב אותי כל יום מחדש, ולמעשה מלהיב אותי עד עצם היום הזה. החשיפה לסרטים מראשית ימי הקולנוע, מהארץ ומהעולם, ריתקה אותי”.

והשאר הוא היסטוריה. חלק מההיסטוריה הזו נמצא על מסך המחשב במשרדו. למשל, קובץ הנקרא “שניצר” ומתייחס לספרו של מאיר שניצר על ההיסטוריה של הקולנוע הישראלי, שמשמש בסיס למסד נתונים שכולל כל סרט ישראלי ארוך שנוצר אי פעם. רוב הסרטים הללו שמורים בסינמטק, בנגטיב המקורי שלהם או בעותקים שלו, ומאות מהם זמינים כעת לצפייה תחת קטגוריית “המבט האמנותי” באתר המחודש של הארכיון. “יש מקרים נדירים שבהם אין לנו שום דבר מהסרט”, הוא אומר. “אבל 95% מהסרטים מצויים כאן בפורמט כזה או אחר”.

בשנים האחרונות הצליח הארכיון לשים יד על עשרות נגטיבים של סרטים ישראליים. “זה מהלך שפעם לא היתה לנו יכולת לעשות, אבל בשלוש השנים האחרונות החזרנו כמויות מטורפות של נגטיבים. יש 50 שכבר החזרנו, ועוד 25 בדרך”, הוא אומר. “היתה תקופה שבה ערכו סרטים ישראלים במעבדות אירופיות, והצלחנו להביא משם עשרות כותרים”.

למה בעצם כל כך חשוב שיהיה כאן את הנגטיב של “אבא גנוב”?

“התשובה מתחלקת לשניים. ראשית, למה חשוב הנגטיב? גם את המונה ליזה אפשר לראות ביוטיוב, אבל אנשים עומדים בתור כדי להתבונן בתמונה המקורית. אין כמו המקור. נקודת המבט שלך הרבה יותר מכבדת כשאתה רואה את הסרט ככה. עדיף שהסרט יהיה קיים באיכות נוראית מאשר שלא יהיה קיים בכלל, אבל אני רוצה שיהיה אותו באיכות הכי טובה שאפשר. כשטרנטינו היה פה, הוא הביא לנו מהבית את העותק המקורי של ‘ספרות זולה’, כדי שנקרין אותו ככה”.

“ומדוע חשוב שיהיה פה סרט כמו ‘אבא גנוב’? כי כל סרט הוא חשוב. אם הוא לא מעניין מישהו אחד, הוא יעניין מישהו אחר. כל סרט הוא קפסולת זמן שמעידה על התרבות ועל ההוויה ועל ההומור של התקופה שבה נוצר. תאהב – תאהב. לא תאהב – לא תאהב. אבל הכל חשוב”.

ברמה הטכנית ובמילים פשוטות, כיצד נראה תהליך השימור הדיגיטלי שעוברים הסרטים?

“עם בחירת הכותר שאנו מעוניינים לבצע לו דיגיטציה אנו בודקים את מצאי האלמנטים הקיימים לאותו כותר, כלומר עוברים על כל סוגי העותקים, בוחרים באלמנטים הטובים ביותר, ואז מעלים אותם מחללי האחסנה של הארכיון לתחנות הדיגיטציה השונות. סלילי הפילם עוברים במכונת שטיפה, ואז התמונה והפסקול מנותבים לתחנות הדיגיטציה הרלבנטיות להם ונסרקים בהם. קבצי הסריקה של התמונה והפסקול מנותבים על ידי טכנאי הסריקה למערך של ארכוב דיגיטלי על מדיה לגיבוי מסוג LTO. זוהי המדיה שעל גביה ניתן לשמור קבצים באיכות המידע הדיגיטלי הטובה ביותר שיש היום. הקבצים הללו נשמרים על גבי שתי קלטות שונות, זהות בתוכנן. אחת נשארת בארכיון, ואילו השנייה יוצאת לאחסון שמתבצע על ידי חברה שמתמחה בשימור מדיה לגיבוי בחללי אחסנה תת קרקעיים מבוקרי טמפרטורה ולחות. מקבצי התמונה והקול גם מיוצר קובץ ההנגשה, שזמין בעמדת העריכה של הארכיון – קובץ שישרת אותנו לטובת הנגשה ברשת, או למתן שירותי צפייה לחוקרים או תחקירנים שמבקרים תכופות בארכיון”.

מה השאיפה הריאלית שלך לגבי הארכיון, ומה השאיפה הלא ריאלית?

“הלא ריאלית היא שיהיה בו הכל. הלא מאוד ריאלית היא שמכל עותק פיזי שיש לנו נייצר עותק דיגיטלי, כך שהקהל יוכל לצפות בו בדרך זו או אחרת, גם אם זו רק צפייה פרטית למטרת מחקר אקדמי, למשל. השאיפה הריאלית היא לאסוף את רוב הנגטיבים של הסרטים הישראליים שהתפזרו בעולם. זו עבודת נמלים מתסכלת, אבל היא אפשרית לביצוע, כי אנחנו בקשר עם הרבה גופים ברחבי העולם.

“ועם כל הכבוד לעידן הדיגיטלי, אם היו לי עוד 100 מיליון דולר הייתי רוצה ליצור מכל סרט גם עותק משומר ב-35 מ”מ, שיהיה לדורות הבאים. זה נעשה בארכיונים רבים בעולם. הייתי גם רוצה תקציב לתרגומים לערבית של הסרטים. זה לא יעלה 100 מיליון דולר, אבל זה כן עולה כסף. עובדים על זה”.

אחד הפרויקטים המרכזיים של הארכיון בשנים האחרונות הוא מפעל הרסטורציות, שבמסגרתו נוצרו עותקים מחודשים ומשוחזרים של סרטים דוגמת “אוונטי פופולו”, “מצור” ו”החיים על אגפא”, שהוקרנו לא רק בפסטיבל ירושלים אלא גם במסגרות היוקרתיות של פסטיבל קאן ופסטיבל ברלין. בעקבות העניין הרב בפרויקט והפניות הרבות, שכללו הצעות לשחזר בדרך זו עותקים של סרטים אחרים, הוקמה ועדה ציבורית שתכריע אילו סרטים יזכו לכך.

אנשים רבים מכירים את הסינמטק ואת פעילותו בתחום הקרנת הסרטים. הרבה פחות אנשים מודעים לארכיון ולפעילותו. האם אתה מקווה שכעת זה עומד להשתנות?

“כמובן, כולי תקווה שהחשיפה שאוצרות הארכיון יזכו לה תעודד אנשים שמחזיקים חומרים בביתם ולא מודעים לעצם קיומנו ליצור קשר ולהפקיד את החומרים שברשותם. היבט נוסף הוא הסתמכות על הציבור הרחב בכל האמור להעשרת המטא־דאטה של כל סרט שיונגש, חוכמת ההמונים – ואין לי ספק שהמידע שיש לנו על כל סרט יועשר על ידי הציבור הרחב”.