ד”ר נועה רגב

ראיון חגיגי לרגל סיום כהונתה של ד”ר נועה רגב, מנכ”לית סינמטק ירושלים

מראיינת: ענת ריבלין

ד”ר נועה רגב נכנסה לתפקידה כמנכ”לית סינמטק ירושלים בשנת 2013 לאחר קריירה ארוכת שנים במוסדות קולנועיים בארץ, שהחלה כבר בגיל 15. במקביל לעבודתה בפסטיבלים ובסינמטקים השונים העמיקה רגב בלימודי קולנוע ותרמה לפיתוח מחקר הקולנוע בארץ. הכישרון והקסם שלה באים לידי ביטוי, בין השאר, ביכולתה לקבץ סביבה אנשים שתשוקתם לקולנוע מדלגת על כל קושי ומחסום. בין אם הם עובדי ועובדות הסינמטק או קהל אוהבי הקולנוע בישראל, כולם נדבקים בתשוקתה למה שהיא מכנה “הסלילים שאור השמש חרט בהם מציאות”.

בתקופת כהונתה של רגב זכו מפעלי הסינמטק לעדנה מחודשת אחרי שנים של קשיים אובייקטיביים. בעיני, אחד הפרויקטים החשובים ביותר שקידמה הוא הנגשת ארכיון הסרטים הישראלי לשימושם של כל דורש ודורשת באתר הסינמטק.

במסגרת עבודתי בטלוויזיה הישראלית מצאתי את עצמי לא אחת מחפשת חומר ארכיוני. בביקורי בארכיונים נקלעתי בלא מעט קשיים; רובם היו קשורים לאיתור החומרים או לעדינות הסלילים והחשש לפגיעה בהם בתהליך החיפוש אחר החומר המבוקש. במפגשים שלי עם אנשי הארכיונים השונים עלה תמיד החשש שהחומרים ייעלמו מהעולם בחלוף השנים, ושלא יישאר תיעוד של תקופות שלמות מההיסטוריה המקומית.

כעת, לרגל תום כהונתה של נועה רגב, נפגשתי איתה לשיחה על הפרויקט שקידמה וניהלה, שהביא לשימור ארכיון הסרטים הישראלי ולהנגשתו.

מתי החלטת שאת רוצה לקדם את פרויקט הנגשת הארכיון?

“כבר בראיון העבודה שלי, שבו נשאלתי מה החזון שלי. אני אמנם לא אוהבת את היומרנות הטמונה במילה ‘חזון’, אבל אמרתי שהנכס הכי גדול שיש לסינמטק הוא הארכיון, ושאני חושבת שצריך להעביר אותו מהפכה”.

איך ידעת לסמן את הארכיון כנכס החשוב ביותר?

“אתחיל מזה שליה ון־ליר היתה בין הבודדות בארץ שהבינו את החשיבות של שימור סרטים כמעשה של שמירה על התרבות, ויש המספרים ששמרה סרטים מתחת למיטתה מהפחד שיינזקו. היה לי חשוב להמשיך את מפעל חייה. לשמחתי הספקנו לספר לה שיוצאים לדרך”.

ומתי את סימנת את הדבר הזה כמטרה?

“כשהייתי מנהלת פסטיבל הסטודנטים התוודעתי לגודלו של האוצר שקיים בסינמטק. זה ארכיון שמקיף 120 שנות יצירה קולנועית בארץ ישראל, בפורמט הקולנועי של 35 מ”מ ו-16 מ”מ. התאהבתי בחללי האחסון, שיצרו חוויה מיוחדת במינה – מראה של ערימות אינסופיות של קופסאות פח שמכילות פילם. בתור חובבת קולנוע זה היה ‘מיינד בלואינג’ בשבילי. עוד כסטודנטית ידעתי שזה המקום היחיד בארץ שאפשר למצוא בו סרטים ישראליים. ולכן כשהגעתי לסינמטק היה לי ברור כשמש שזה צריך להיות היעד המרכזי בעבודתי – המאמץ לייצר ארכיון דיגיטלי בצד הפילם, להביא למצב שבו השימור הוא ארוך טווח והחומרים נגישים לציבור. כי פילם הוא לא חומר נגיש. מסורבל לצפות בפילם”.

מה אפשר למצוא בארכיון? למה זה כל כך חשוב?

“לאורך עשרות שנים, הארכיון בסינמטק, בניהולו של מאיר רוסו, ידע להתמודד עם שימור פילם. לפיכך הגיעו אליו עשרות אוצרות מורשת בעלי חשיבות היסטורית מדרגה ראשונה. חשוב להבין שכל המורשת התרבותית והאמנותית האודיו־ויזואלית נמצאת בארכיון הזה. יש בו תיעוד היסטורי – היסטוריה כללית, לאומית ופרטית – שניתן יהיה להפיק ממנו אינסוף תובנות בכל תחום מחקר שאפשר להעלות על הדעת. הדבר הזה חייב להישמר לדורות הבאים וחייב להיות נגיש – מכל מקום, ובאמצעות חיפוש מילולי פשוט”.

מה למשל?

“למשל, הסרט הראשון בתולדות הקולנוע שצולם על אדמת א”י־פלשתינה, ב-1896, על ידי צוות של האחים לומייר. בסרט מתועדת עגינה ביפו, נסיעת רכבת לירושלים, מסע לבית־לחם – מבט על הארץ כפי שהיתה אז. יש בארכיון סרטים נדירים שצולמו מנקודת מבט של צליינים בראשית המאה ה-20 לצד סרטים שהופקו על ידי התנועה הציונית, שמתעדים את מפעלי הארץ ונופיה. וכמובן, אוסף יומני החדשות, שמקיף את ההיסטוריה של החדשות, וגם סרטים ביתיים של משפחות שתיעדו את הארץ מנקודת מבטן האישית. ומובן שכמעט כל הסרטים העלילתיים והתיעודיים שהופקו בישראל מ-1932, שכן קיים חוק שמחייב להפקיד עותק שלהם בארכיון. זה חומר שאם לא יהיה קיים ייעלם מהעולם ידע מחקרי רב”.

ספרי על התהליך. באיזה קשיים נתקלתם?

“ראשית, גילינו שאין ידע ואין ניסיון לגבי תהליך שימור מהסוג הזה. וגם לא ידענו איך נממן את התהליך המורכב הזה, שהוא מאוד יקר”.

מאיפה מתחילים?

“באחת הנסיעות שעשיתי במחשבה שאתחיל לגייס כסף לקחתי איתי פילם מתפורר כדי להמחיש כמה המצב נורא. ראיתי בארצות־הברית מערכות שימור, והבנתי שצריך לייצר שיטה. כמו כל הפרויקט הזה, שהוא רצף של נסים, בשלב הזה קרה נס מבחינת טיימינג. הילה אברהם חזרה מלימודים במכון איסטמן (קודאק) וחיפשה פרויקט שבו תוכל ליישם את הידע הרב שצברה, ונוצר החיבור איתה. השנה היתה 2014, שתביני כמה זמן לקח התהליך. הילה, רוסו ואני השקענו שעות של מחשבה, ובעיקר הבנו שאנחנו לא מבינים כלום. זה לא רק פיצוח טכני ותקציבי – זה הרבה מעבר לזה. זה ייצור של ספרייה דיגיטלית על כל המשתמע מכך”.

כמו בכל פרויקט שנשמע פשוט על הנייר אבל בפועל מורכב ממאות פרטים, הנס שאת מדברת עליו הוא חיבור בין אנשים.

“לגמרי. דפנה יגלום, שהיא מומחית בתחום של שימור דיגיטלי, הצטרפה כרוח גבית והעניקה לנו ליווי מקצועי ואישי לאורך כל השלבים שעברנו. למזלנו הטוב הצטרפו לפרויקט גם הדר מילר, שהוביל את ההיבט הטכנולוגי, והילה שטרית, שהובילה את ההנגשה לציבור. ויחד עם מנהל הכספים אריאל רביבו יצאנו להרפתקה הזו, שהיא מבחינתי בלתי נשכחת – להקים פרויקט חלוצי של ארכיון קולנוע דיגיטלי בישראל”.

אמרת קודם שזה פרויקט יקר. למה הוא כל כך יקר בעצם?

“הוורק־פלואו (work flow) של השימור הוא מורכב. יש בו המון היבטים טכנולוגיים, אבל גם היבטים תוכניים ומשפטיים. צריך אנשים שיודעים לעבוד בטכנולוגיה הזו, אבל צריך גם אנשי תוכן ומחקר שיעסקו בקִטלוג הדיגיטלי של החומרים. וצריך גם ייעוץ משפטי בשביל החומרים ששייכים לגורמים שונים. כמו כן, לאורך כל הדרך היינו צריכים להבין ולחשוב מיהם משתמשי הקצה. היו אינסוף נקודות לליהוק ולתמחור שנוספו תוך כדי תנועה”.

שתפי באחת התובנות המרכזיות שלכם.

“אחת ההחלטות שקיבלנו היתה להקים מעבדה בתוך הסינמטק ולא להוציא החוצה את הפרויקט, כי בניגוד למה שחושבים התהליך הוא לא רק טכני – הוא דורש מהדוגמים לקבל החלטות שהן לא פעם קולנועיות ומורכבות. למשל, איך לחבר סאונד עם תמונה. רצינו שהתהליך ילווה על ידי אנשי המקצוע הרלבנטיים שעובדים בסינמטק”.

ואיך התמודדתם עם הסוגיה התקציבית?

“למרות שלא היה לנו את כל הכסף האמנתי וידעתי שאם נצא לדרך נגרום לזה לקרות. התקציב שבנינו, הצוות המוביל יחד עם מנהל הכספים אריאל רביבו וראש הוועד המנהל דני מימראן, הכיל את כל הסעיפים שהבנו שנידרש להם. החלטנו שברגע שנצליח לגייס 50% מתקציב ההקמה נצא לדרך – כדי לא להתעכב. לשמחתי היו כמה גורמים שנתנו אמון בנו ובפרויקט והבינו את חשיבותו כבר בראשית הדרך: קרן יגלום, קרן ברכה ומפעל הפיס”.

בפרויקט כזה, שהוא חשוב מבחינה תרבותית והיסטורית, המדינה נרתמת לסייע?

“לאורך כל השנים הארכיון נתמך על ידי משרד התרבות. לצורך הפרויקט קיבלנו תמיכה גם ממשרד האוצר, אגף מורשת במשרד לענייני ירושלים והרשות לפיתוח ירושלים”.

יש בארכיון משהו שמדבר אלייך באופן אישי?

“איתרתי קטע שבו אמא שלי, בכיתה ב’, מקבלת פרס בחידון ידיעת הארץ הארצי”.

די נו. איך מצאת אותו?

“זה קצת קשור לאובססיה שהיתה לי ולנו להנגיש את החומרים. הבנו שהחומרים האלה ייחודיים ומשמעותיים ושיהיה חבל להנגיש אותם רק לחוקרים וליודעי ח”ן. כותרת כמו ‘יומן כרמל’ לא מדברת לאנשים. החלטנו לעשות לוגינג כך שכל נושא שמופיע בסרט יאוזכר מילולית, כולל נעיצת מיקום במפת גוגל, משהו שלמיטב ידיעתי לא קיים באף ארכיון בעולם. כשתהליך כזה קורה, קל לחפש מה שרוצים. הקלדתי ‘חידון ידיעת הארץ’, שנת כך וכך, ומצאתי אותה”.

מדהים. ממש העמקתם בהנגשה.

“כן. מאות אנשים כתבו לנו על דברים שהם מצאו. הנגשה זה לא רק העניין הדיגיטלי. חשוב שהחומר יהיה נגיש על פני כמה שיותר תחומי עניין וזיקות אפשריות. ואכן, מנהלת ההנגשה הילה שטרית והמנהל הטכנולוגי הדר מילר, וכל הצוות שעבד איתם בסינמטק, שילבו כוחות באופן שיש הרבה מה ללמוד ממנו”.

איך מסבירים לאנשים את החשיבות של שימור סרטים, ובכלל של שימור מורשת?

“התחום של שימור סרטים נחשב לתחום הומניטרי בקרב הפילנתרופיה הבינלאומית משום שהוא עוסק בשימור מציאות. השמש הטביעה מציאות בסלילי הפילם שבארכיון. אני האמנתי בכל לבי שבשימור הארכיון אני מביאה לאנשים את מה שאני חושבת שהוא טוב וחשוב – את הזיכרון התרבותי שלהם, שהם לא מודעים אליו”.

נשמע שהייתם צריכים הרבה נחישות בפרויקט כזה. איך את מסבירה את ההתעקשות שלך?

“הרצון לתעד ולשמר קיים בי מילדות. אני זוכרת את עצמי עומדת מול מראה מסוים ומשתוקקת לנצור אותו לנצח, עוד לפני שהיתה לי מצלמה ביד. אבל במקרה הזה העניין המקצועי הוביל אותי, כי היה לי מאוד ברור שזה הנכס הייחודי של הסינמטק ושמדובר באוצר”.

לסיום, מהו הקטע שאת הכי אוהבת בארכיון?

“הקטע האהוב עלי הוא קטע שאהוב על עוד הרבה אנשים, שנקרא ‘פלשתינה’. זהו סרט צבוע ביד שצולם ב-1920 על ידי קבוצה של צליינים שהגיעו לארץ. יש לו ערך היסטורי ואסתטי. מעבר לעובדה שזו עדות היסטורית יוצאת דופן, הוא מצולם כל כך יפה שהייתי תולה פריימים שלו בבית. לא יודעים מה שם הצלם שצילם אותו”.