שלמה תרשיש (1947–2017) היה שחקן תיאטרון, טלוויזיה וקולנוע בוגר הסטודיו למשחק של ניסן נתיב והסטודיו למשחק בהדרכתה של נולה צ'לטון.
בין הסרטים שבהם השתתף: "חסמבה ונערי ההפקר" (יואל זילברג, 1971), "חמסין" (דניאל וקסמן, 1982), "עדות מאונס" (רפאל רביבו, 1984), "רומן בהמשכים" (עודד קוטלר, 1985), "השיגעון הגדול" (נפתלי אלטר, 1986), "כפפות" (רפי אדר, 1986), "בובה" (זאב רווח, 1987), "לא שם זין" (שמואל אימברמן, 1987), "מקום ליד הים" (רפאל רביבו, 1988), "אש צולבת" (גדעון גנני, 1989), "הדרך לעין־חרוד" (דורון ערן, 1990), "זמן אמת" (אורי ברבש, 1991), "עונת הדובדבנים" (חיים בוזגלו, 1991), "החיים על פי אגפא" (אסי דיין, 1992), "מאחורי הסורגים 2" (אורי ברבש, 1992), "סיפורי תל־אביב" (איילת מנחמי ונירית ירון, 1992), "נקמתו של איציק פינקלשטיין" (אנריקה רוטנברג, 1993), "אין שמות על הדלתות" (נדב לויתן, 1997) ו"שישה מיליון רסיסים" (ציפי טרופה, 2001).
בין סדרות הטלוויזיה שבהן השתתף: "היעלמות", "משפחה וחצי", "טירונות" ו"הבורר". ב-1989 גילם תרשיש את הרוכל בעיבוד הטלוויזיוני שביים חיים גיל לסיפורו של ש"י עגנון "האדונית והרוכל".
בין ההצגות שבהן השתתף: "הבכחאי" ו"הסוחר מוונציה" בתיאטרון הקאמרי, "חג הסנדלרים", "השושנה המקועקעת", "זינזאנה", "מריוס" ו"מאסטר קלאס" בתיאטרון הבימה, ו"צ'רלי קצ'רלי", "ג'ונגל הערים" ו"משרתם של שני אדונים" בתיאטרון החאן.
אשתו הראשונה של תרשיש היתה השחקנית והבמאית נטע פלוצקי.
