דבורה קידר (1924–2023) היתה שחקנית תיאטרון וקולנוע. קידר נולדה בווילנה, וכשהיתה בת שנה עלתה עם משפחתה לישראל. היא גדלה בתל־אביב, למדה משחק בסטודיו של תיאטרון הבימה והחלה את דרכה המקצועית בתיאטרון המטאטא. לאחר מכן הופיעה כמעט בכל תיאטרון רפרטוארי בארץ.
בין ההצגות שבהן שיחקה: “המלך אובו”, “חתונת הדמים”, “קרום” ו”לאחר הנפילה” בתיאטרון הקאמרי; “היורשת”, “פילומנה” ו”נומה עמק” בתיאטרון בית ליסין; “מועדון האלמנות העליזות”, “רעל ותחרה”, “מוריס שימל”, “המאהב”, “מה קרה לג’ני” ו”אדיפוס” בתיאטרון הבימה.
ב-1995 זכתה בפרס התיאטרון הישראלי בקטגוריית שחקנית המשנה הטובה ביותר עבור משחקה בהצגה “חמץ” (תיאטרון בית ליסין), שאותה כתב וביים שמואל הספרי.
בקולנוע קידר זכורה מתפקידה כסוניה (“אמא של בנצי”) בסדרת סרטי “אסקימו לימון”: “אסקימו לימון” (בועז דוידזון, 1978), “יוצאים קבוע” (בועז דוידזון, 1979), “שפשוף נעים” (בועז דוידזון, 1983), “ספיחס” (בועז דוידזון, 1982), “רומן זעיר” (דן וולמן, 1983) ו”הרימו עוגן” (דן וולמן, 1986). “שלא תשתה לי שמה חשיש”, אזהרה שמשמיעה סוניה באוזני בנה ב”ספיחס”, הפך לאחד ממטבעות הלשון המפורסמים ביותר שהותירה סדרת הסרטים.
קידר זכתה פעמיים בפרס אופיר בקטגוריית שחקנית המשנה הטובה ביותר, עבור תפקידיה בסרטים “נקמתו של איציק פינקלשטיין” (אנריקה רוטנברג, 1993) ו”ציפורי חול” (אמיר וולף, 2015).
בין שאר הסרטים שבהם השתתפה: “אולי תרדו שם” (ישראל ויסלר ואמציה חיוני, 1964), “הבן האובד” (יוסף שלחין, 1968), “התמהוני” (דן וולמן, 1970), “פלוך” (דן וולמן, 1972) ו”מבצע יונתן” (מנחם גולן, 1978).
ב-2012 הוענק לקידר פרס התיאטרון הישראלי למפעל חיים.
בתה היא עורכת הקולנוע טלי הלטר־שנקר.
