טבע ישראלי - אסופה לזכר נחמה ריבלין, אמא שלי

עבור אמי, נחמה ריבלין, סינמטק ירושלים היה מקדש (לא פחות) של תרבות. במשך עשרות רבות של שנים היא מצאה בו מפלט מהשגרה. דרך אולמותיו ברחה אמי למקומות אחרים והתוודאה לסיפורים וחלומות של אנשים מכל העולם, ספגה ידע ועושר תרבותי, צחקה והתרגשה בדמעות.

ממנה למדתי את שפת האמנויות, ובמיוחד את שפת הקולנוע. היא הדגימה לי איך אפשר, בישיבה בכיסא באולם החשוך, להתמסר באופן מוחלט לתמונות הזזות, למוזיקה המשתנה ולדיאלוגים, גם כשהם מועטים – והיא אכן לקחה אותי, בין השאר, לסרטים שבהם השוטים היו ארוכים־ארוכים והשתיקות אינסופיות. בסרטים שבהם צפינו ליקטנו יחד תובנות על מורכבותו של עולמנו ויופיו המרתק, ואהבנו לשחזר מילה במילה קטעים שנגעו לליבנו. לפיכך, שמחתי מאוד על ההזדמנות להקדיש אסופה לזכרה שהעניקו לי בארכיון הסרטים הישראלי שבסינמטק.

בחרתי לכוון את המבט לאהבה אחרת שהיתה לאמי – האהבה לאדמה ולטבע. נחמה היתה אספנית של פרטי חן, ובכלל היתה בעלת טעם משובח. רבים מאוספיה היו קשורים לטבע. למשל, עלים שייבשה בתוך ספרים עבי כרס – את אלו שזכרה להוציא היתה ממסגרת לפי גודלם, יוצרת מהם סימנייה לספר או משבצת לתמונה שתלתה בחדר הילדים, ובהמשך בחדרי הנכדים. פרחים שתלתה הפוך כדי שתישמר צורתם. זרעים שהשחילה על חוט, שהשתלשלו מווים שהבריגה לקירות. גם כשבישלה נהגה ללקט תבלינים מהיער או מהגינה שהקימה במרפסת ביתנו; את מה שלא שימש אותה לבישול היתה מייבשת ומצרפת לשרשראות הזרעים. לאחר מותה התבוננתי בצרורות התבלינים שתלתה על קירות המטבח ונוכחתי עד כמה היו מוקפים חיינו בפריטים מלאי החן שליקטה מהסביבה.

היא נהגה לסמן עבורנו את כל מה שהיה יפה בעיניה בטבע: “תראי כמה יפה הגל הצהוב” (של הפריחה), “בואי מהר – הצופית שותה מי סוכר”, “בואי נספור לאחור עד שהשמש תיעלם מאחורי ההר”, “שקט, לא לזוז… הנה משפחה של חוגלות – אומרים שהן מביאות מזל”.

היא אהבה את הטבע באופן עמוק. החיבור שלה לאדמה החל עוד בילדותה, במושב חרות שבשרון, שהוקם על ידי הוריה שעלו ארצה מאוקראינה במסגרת תנועת הנוער הציוני. בחורף, אחרי שירד גשם חזק, אני זוכרת אותה מפנה את תשומת ליבנו לריחה החזק של האדמה הרטובה. ומהקיץ יש לי זיכרון שלה ממששת רגבים יבשים של אדמה ששיוועו למים ביובש הישראלי הקשה.

היא גם ידעה להפחיד אותנו מפני העתיד לבוא (או יותר נכון להזהיר). “אני לא אהיה פה כשתדרכו על פלסטיק”, היתה מסננת אם לא עשינו שימוש חוזר בבקבוק חד פעמי או אם קנינו שטות מפלסטיק בגלנטריה שבמרכז המסחרי.

כשאבי נבחר לכהן כנשיא המדינה, אמי ניצלה את ההזדמנות שניתנה לה כרעיית הנשיא כדי להבליט נושאים שהיו חשובים בעיניה ושמצאה לנכון לקדם בציבוריות הישראלית. היא השתתפה בקביעות באירועים על שימור הטבע. בחלוקת פרס שימור הטבע של עמותת צלול היא אמרה: “במדינה כל כך קטנה כמו שלנו, שלכל אורכה ים ובצִדה המזרחי הרים שמהם זורמים הנחלים, היינו יכולים להיות כמו גן עדן. בזכותכם חלק מהנחלים נוקו ושוקמו, אבל יש עוד הרבה עבודה”.

מצאתי בארכיון תמונות וסרטים המספרים באופן מהפנט את סיפורו של הטבע הישראלי, ועד כמה הושפע מהפיתוח המהיר שעברה הארץ במאה האחרונה. בכמה מהסרטים רואים את גן העדן שעליו דיברה אמי – נחלים זורמים בטבע בתולי, שמעשי ידי האדם כמעט אינם מורגשים בו.

בהדרגה, ככל שהשנים נוקפות, ניתן להבחין יותר ויותר בתוצרי נוכחותו של האדם. המים משמשים לשתייה בתיעוד של ילדות ונערות בדואיות שנושאות כדים על ראשן ממקור המים אל המרעה. בהמשך ישנו תיעוד של תהליך יצירת מחצלות בנחלים – מאיסוף הקנים מגדות הנחל, השטתם לנקודת התיישבות וקליעתם בידי הנשים. יש תיעוד של חולי מלריה נבדקים במרפאה מאולתרת סמוך לביצת החולה, מצב שבהמשך הוביל לייבושה; בימינו משיבים את המים לחולה ומשקמים את בתי הגידול שנפגעו בייבוש.

מצאתי תיעוד של חפירת המוביל הארצי – המים שנסכרו בדגניה והוזרמו בצינורות לכל רחבי הארץ, חידוש שהשפיע לרעה על זרימת הירדן ומפלס המים של ים המלח, שיבש בחלקו הדרומי. היום קשה לתכנן את השבת המים לירדן, כי התוצאה תהיה הצפה של שדות חקלאיים ויישובים שנמצאים בתוואי שיובש.

בסרטונים נוספים יש תיעוד של אוהלים ארעיים לחופי הכנרת, ובהמשך מוצגת התפתחותם של יישובי חומה ומגדל. בסרטונים האלה רואים אנשים צועדים ברגל ממקום למקום דרך שבילים צרים בשדות הפתוחים. מסעות ארוכים יותר, שכללו סחיבה של משאות כבדים, נעשו באמצעות חמורים וסוסים. יש בתיעוד גם עדות לכניסת המכוניות, בהתחלה אחת או שתיים – ואז עוד ועוד. קשה להאמין שפעם עברה בעמק רק מכונית אחת בשבוע.

האסופה שלפניכם מאפשרת להתרשם מתהליך הפיתוח שעברה ארץ ישראל. במובנים רבים הצליחו המדינה ואנשיה לעשות את הלא יאומן ובתקופה של מאה שנות התיישבות פיתחו ערים מודרניות ובצידן התיישבות חקלאית שמבוססת על ידע שנלמד בכל העולם. ומנגד, אי אפשר להתעלם מכך שהמעשה הציוני לא לקח בחשבון את חשיבות שימור הטבע, ושגם מיני הצמחים ובעלי החיים שמאכלסים את הארץ הם חלק מהמורשת של המקום הזה.

הגידול המאסיבי באוכלוסיית כדור הארץ ותהליכי הפיתוח המואצים פגעו ועדיין במגוון המינים. אלפי מינים של צמחים ושל בעלי חיים נכחדים מידי יום.  בפעולות שימור טבע שנעשות היום, הגופים השונים (והמשוגעים לדבר) משקיעים מאמץ להשיב אל הטבע והסביבה מינים שנעלמו תחת הבטון בזמן סלילת הדרכים והקמת הערים.

לאחר מותה של אמי הוקדשו לזכרה שני פרויקטים של השבת מינים בסכנת הכחדה לטבע. האחד בגן הבוטני בירושלים, שם הציבור מוזמן לקנות שקיקי זרעים של צמחי ארצנו ולטמון אותם באדמה, בגינות הבתים או בעציצים שעל המרפסת. השני, בגן המקלט למינים נכחדים בכפר הירוק, שם בני נוער משיבים לטבע בעלי חיים וצמחים שהיו כאן פעם ונעלמו.

אני מוסיפה כאן בארכיון, לכבודה של אמי, אסופה של תיעוד הטבע הישראלי לאורך השנים.

שימו לב! כל סרט באסופה מלווה בטקסט קצר מתחתיו.