סיפור משמרת: מחוה למקצוע האחיוּת

ירושלים, קיץ 1918. מלחמת העולם הסתיימה, אבל הדיה מורגשים בכל פינה. הרעב הכבד שליווה את המלחמה עוד אופף את העיר, וההזנחה והלכלוך ניכרים בה. מגפות כמו אבעבועות שחורות, כולרה וטיפוס גובות את חייהם של אלפים. בתי החולים נסגרו או נתפסו לצורכי הצבא העות’מני. התוצאה: עוני, דלות, וייאוש המשתקף מפניהן של אימהות שעל זרועותיהן תלויים תינוקות חלושים; העיניים צהובות מגרענת, העור מעקצץ מגזזת, הבטן מצומקת.

המראות הקשים לא מרתיעים את האחיות האמריקאיות של ההסתדרות המדיצינית הדסה. הן מפליגות ארצה כחלק ממשלחת רפואית מצומצמת ביוזמת הנרייטה סאלד, האם הרוחנית של תחום האחיוּת בארץ. עוד לפני שהספיקו להתאושש מהמסע המפרך הן כבר סובבות במדי אחות בעיר העתיקה, מציעות עזרה וסעד.

המשלחת הרפואית מפעילה מחדש את בתי החולים שהושבתו, מקימה תחנות טיפת חלב לאם ולילד, מפקחת על התברואה בבתי הספר ומנהלת מרפאות ביישובים כפריים. וגולת הכותרת – תוך שלושה חודשים מיום בואן כבר קם בית הספר לאחיות מוסמכות הדסה, בית הספר המקצועי העל תיכוני הראשון לנשים בארץ ישראל.

מעטים התחומים שנולדו במאורע מחולל ומהפכני כמו משלחת זו, שבה היו חברות 20 אחיות חדורות שליחות. המשלחת החלוצית הניחה את היסודות למערכת הבריאות הישראלית כפי שאנו מכירים אותה כיום: מערכת שמתמודדת עם אתגרים קשים וסבוכים, ובה בעת מגישה למטופלים ולמטופלות שירות מסור ומתקדם; מערכת שמקיימת ערכים דוגמת חדשנות, רעות וסולידריות; מערכת שמספקת הזדמנות לקבוצות שונות להשתלב בחברה – ובשאיפתה להעניק שירות שוויוני וחומל שבה ומזכירה כי אדם הוא אדם הוא אדם.

וכיוון שכל מהפכה מוצלחת זקוקה לדור המשך, גם משלחת האחיות האמריקאיות משנת 1918 לא היתה יכולה לשלוח את זרועותיה אל ההווה והעתיד ללא העזרה של ממשיכותיהן – אינספור ידיים אוהבות.

***

דמותה של האחות ופועלה בולטים בארכיון הסרטים הישראלי. האחות מופיעה בסרטים משנות ה-20 של המאה הקודמת, מטפלת בפצועי מאורעות תרפ”ט, וצצה בהמשך גם ביומני החדשות, בסרטים תיעודיים, בפרסומות וסרטוני תדמית. האסופה שלפנינו מציגה כמה מאבני הדרך המרצפות את השביל שנמתח ממשלחת אחיות הדסה, דרך חומרי ארכיון נדירים ועד סרטים עלילתיים שמיקמו את האחות בתפקיד הראשי – עדות למקומה המרכזי בחברה המצויה בהתגבשות מתמדת.

אחת מאבני הדרך המוקדמות היא טיפת חלב, מיזם למען האם והתינוק מראשית המאה ה-20, שנועד לקדם רפואה מניעתית וללוות את התפתחות הטף. הודות לטיפת חלב צנחו שיעורי התמותה בקרב ילדים בישראל והפכו לנמוכים בעולם. פרויקט חדשני נוסף הוא תוכנית מלב”ן (מוסדות לטיפול בעולים נחשלים), שנוסדה ביוזמת הג’וינט ב-1949 ובמשך שנים הפעילה בתי חולים לקשישים, מוסדות לבריאות הנפש, מעונות למשפחות נזקקות ומוסדות לניצולי שואה ולילדים בעלי צרכים מיוחדים.

תחושת האחריות והסולידריות, שאִפיינה את מוסד האחיוּת מראשיתו, הובילה אחיות להגיש עזרה גם מעבר לים, ובשלב מוקדם ביותר. דוגמה בולטת אחת היא האחיות שפעלו במחנות העקורים עם תום מלחמת העולם השנייה. בהמשך, ועד היום, האחיות הצבאיות נטלו חלק במשלחות הצלה ברחבי העולם.

לא כל המגמות שנבעו מתוך מקצוע האחיוּת החלו ברגל ימין. דוגמה מובהקת לכך היא השתלבותו של המגזר הערבי, שמגולמת בסיפורו של מוחמד אבו־שאח – הראשון מקרב בני המגזר שכיהן בתפקיד אח ראשי. כשאבו־שאח, אח מוסמך ובעל תואר באחיוּת, מונה במאי 1983 לתפקיד אח ראשי במרכז לבריאות הנפש גהה, כ-50 אחים ואחיות במוסד הכריזו על שביתה כללית. הם התנגדו למינוי במשך למעלה משנה. אבו־שאח המתין, עִרער, מונה לתפקיד, מילא אותו בהצלחה והמשיך בקריירה משגשגת שלאורכה סייע וייעץ לרבים מהמגזר הערבי שביקשו להשתלב בתחום.

כיום, כ-24% מקרב האחים והאחיות הם בני ובנות המגזר הערבי, וקרוב ל-20% מקרב כלל העובדים הם אחים. מקצוע האחיוּת הפך בהדרגה לשער שדרכו קבוצות שונות תופסות את מקומן בחברה הישראלית.

מתוך אבני הדרך הללו עולה ומתרקמת דמותה של האחות בישראל כמי שפועלת מאחורי הקלעים בכל צומת מכריע וניצבת בחזית ברגעים אקוטיים. האחיות הן אלה שהקימו תוך ימים אחדים מתחמים תת קרקעיים בבתי החולים עם פרוץ מגפת הקורונה במרץ 2020, ותִפקדו כקו ראשון במגע עם החולים כשעוד לא היה ידוע מה טיב המחלה, עד כמה היא מסוכנת ומה יהיו השלכותיה. בהמשך, באותה יעילות וללא מורא, פעלו האחיות במתחמי החיסונים – תוך פחות מחודש חוסנו למעלה מ-5 מיליון איש ואשה בישראל במנת החיסון הראשונה, וכ-4.5 מיליון התחסנו גם במנה שנייה.

כשפרצה מלחמת ישראל-איראן ביוני 2025 שוב פעלו האחיות במשנה יעילות ופתחו מתחמים ממוגנים ותת קרקעיים בבתי החולים: תוך 48 שעות הועתקו למתחמים הללו מחלקות יולדות, טראומה, טיפול נמרץ לילדים ועוד. בזכות האחיות ניצלו חיים רבים, והציבור זכה לטיפול מסור ומיטיב בימים של סכנה וחוסר ודאות.

האחיות גם חתרו לקדם שינויים במערכת הבריאות, ונטלו חלק בהליכים חדשניים לסוגיהם: החל בהשתלות כליות ולב, שבוצעו לראשונה בשנות ה-60, ועד אימוץ טכנולוגיות מתקדמות ופיתוחי בינה מלאכותית ורתימתם להתמודדות עם אתגרים דוגמת מצוקת כוח האדם, הגידול באוכלוסייה הבוגרת, מלחמות ומגפות.

הטמעת מערכות דיגיטליות חיברה את האחיות לרפואה אישית ומותאמת מרחוק. ביוזמת האחיות נפתחו קהילות דיגיטליות משותפות עם רבבות מטופלים ומטופלות בתחומים כגון הריון ולידה, המאפשרות קשר אישי עם צוות האחיות המנהלות בכל רגע. קהילות דיגיטליות הוקמו גם עבור האחיות והאחים עצמם – מרחבים בטוחים לשיח מקצועי פורה, לשיתוף פעולה וגם לתמיכה הדדית על רקע האתגרים הרפואיים, העומס הרב וגילויי האלימות המקוממים מצד מטופלים ומלוויהם.

היזמות והיצירתיות, שמתוארות כאן על קצה המזלג, התנגשו לא פעם בשאלת עצמאותה של האחות מול הרופאים. הדיון בשאלת מעמדה של האחות נזכר בספר “נשים בונות אומה” מאת פרופ’ מרגלית שילה: “‘האם מקצוע האחות הוא חופשי ומקביל לעבודת הרופא… או רק עוזר לרופא ואינו מקביל לו?’, נשאל בפרוטוקול ישיבת חבר המורים של בית הספר לאחיות, 1938. אפרים בלוסטון, מנהל בית חולים הדסה בשנים 1926–1928, טען כי ‘לעתים חשוב ערך הטיפול לריפוי החולה יותר מאשר עבודת הרופא’. לעומתו טען הרופא אריה דוסטרובסקי ב-1937 כי ‘האחות איננה אלא עוזרת לרופא’. רופא אחר היה בוטה יותר כשטען כי ‘לאחיות צריכות להיות רגליים, ידיים ועיניים, הן לא אמורות לחשוב!'”.

הקונפליקט בין תלות לעצמאות ממשיך ללוות את מקצוע האחיוּת, אולם אי אפשר שלא להבחין בכברת הדרך שהתחום עבר וממשיך לעבור. אסופה זו ממחישה את השינוי ההדרגתי שמתחולל, שבא לידי ביטוי בעצמאות הגוברת והולכת בקרב האחיות. כיום רבות מהן רוכשות מומחיות קלינית בתחומן, מפתחות מיומנויות קליניות מתקדמות או תת התמחויות, מתכננות אסטרטגיות טיפול, מוסמכות לאבחן ולרשום מרשמים ומנהלות תחומי פעילות עצמאיים.

האמירה של הנרייטה סאלד שלפיה “המומחיות היא אם הרחמים” מתגלמת כיום במעמדה המרכזי של האחות במערכת הרפואית – מנהלת דיאלוג נחוץ ופורה עם הרופאים והרופאות, ומשמשת גשר בין המטופלת או המטופל למערכת, כשהיא שותפה בעיצוב חזונה. מעמדה המרכזי של האחות מאפשר לה לקדם ואף להוביל יוזמות המשלבות חדשנות רפואית וחזון לשינוי חברתי. מודלים כגון אשפוז בית, הוספיס בית, בתים מאזנים או טלה־רפואה (טיפול רפואי אישי מרחוק) מאפשרים למטופלים לחיות בקהילה באופן עצמאי, בטוח ומכבד יותר.

בה בעת, נוכחותם של נכים, קטועי גפיים, בעלי צרכים מיוחדים ואחרים בקהילה, שמתאפשרת הודות לאותם מודלים, תורמת לשינוי בקהילה עצמה ומקדמת סובלנות והטרוגניות. כך משתנה לא רק הדיאלוג בין האחות לרופא, אלא גם זה שבין הציבור לאחות – והתוצאה היא חיזוק החוסן האישי, הקהילתי והחברתי.

למעלה ממאה שנה לאחר בואה של משלחת אחיות הדסה לארץ ישראל, האלמנט המהפכני במקצוע האחיוּת חי ומבעבע.

זוהי הזדמנות להודות מעומק הלב למרואיינים והמרואיינות שהקדישו לי מזמנן ומנסיונן כדי שאסופה זו תביא את סיפורן של האחיות באופן המגוון והמקיף ביותר: תודה לפרופ’ חוה גולנדר; פרופ’ נירה ברטל; פרופ’ שפרה שוורץ; ד”ר דורית וייס; ד”ר רונן שגב; ד”ר שושי גולדברג, אחות ראשית ארצית וראשת מִנהל האחיוּת; ד”ר פנינה רומם ז”ל, שמספרה למדתי על פרויקט מלב”ן; אילנה גנס, המפקחת הארצית על בריאות הציבור; מוחמד אבו־שאח, מנהל האחיוּת של שלוותה בדימוס; ד”ר כנרת סגל; רביע סלאמה, אח אחראי במלר”ד חיפה; חוה גואטה, מנהלת מערך אחיות במרכז לבריאות הנפש מעלה הכרמל; אבישג הנדלר, אחות קיבוץ יפעת; מיכל יהודאי־דוד, מנהלת המחלקה לתשתית, מידע ונתונים במִנהל האחיוּת; טיגי מקונן, אחות במחוז דרום של צבר רפואה; פרופ’ מרגלית שילה; ופרופ’ יואל דונחין.