50 שנות יצירה - מיכה שגריר

“אני סגן מוחמד מחמוד נאדא, מפציר בשמו של אלוהים הרחום בכל מי המוצא יומן זה להביאו לאבי העובד בסמטת החבתנים שליד כיכר סעד זגלול, אלכסנדריה. ואלוהים הטוב יגמול לו”. בדצמבר 1973, לאחר מצור ממושך בגדה המזרחית של תעלת סואץ, מנסה קבוצת חיילים מצרים לצלוח את התעלה אל עבר הגדה המערבית. הם נתקלים במארב ישראלי ונהרגים כולם. על גופתו של אחד החיילים נמצא יומן שהחל לכתוב ביולי 1973, והדף האחרון ביומן הוא כנראה מדצמבר 1973, יום ניסיון החצייה. בשילוב קטעי ארכיון וקטעים מתוך היומן, יוצא הבמאי מיכה שגריר להשיב את היומן לביתו. הסרט מלווה את מיכה שגריר במסעו באלכסנדריה ובקהיר על מנת להגיע להורי החייל.

דוד רובינגר, חתן פרס ישראל לצילום, תיעד במצלמותיו את תולדות מדינת ישראל מאז היווסדה.
הצילום המקצועי הראשון שלו קלט קבוצת צעירים ירושלמים המשתלטים על זחל”ם בריטי ומניפים עליו דגל כחול – לבן עם היוודע החלטת האומות המאוחדות, ב-29 לנובמבר 1947, על הקמת מדינת ישראל. מאז, התמיד דוד רובינגר להיות עד בכל האירועים המשמעותיים והדרמטיים שעברו על ישראל ועל תושביה ולקלוט אותם במאות אלפי צילומיו. עבודותיו של רובינגר מעידות הן על חייו הפרטיים והן על ניסיונו המקצועי ומכולן עולים רגעים של אושר ועצב, כמו גם החלומות והתקוות של מדינת ישראל ותושביה. מיכה שגריר מלווה את רובינגר וגיבורי תצלומיו.

לצד עבודתו הקולנועית והטלוויזיונית, מיכה שגריר היה גם כתב חדשות, שדרן רדיו ועיתונאי. הוא לא חשש לסדוק את שאננותה ואדישותה של החברה הישראלית, והביט במציאות בגובה העיניים ותוך התעמקות במושאי התחקיר. כשהוא מפנה את המצלמה לכיכר ציון בירושלים, במפגש הרחובות בן־יהודה, יפו ונחלת שבעה – הלב הפועם והשוקק של ירושלים – הוא לא עוצר בנוסטלגיה ונוגע בפצעים הפתוחים של העיר.
שגריר מציג מקבץ של סיפורים המצטלבים זה עם זה ויוצרים יחד פסיפס של חיים ירושלמיים: חדש וישן, ישראלי ופלסטיני, דמיוני ומציאותי. הוא מתעכב על בתי הקולנוע הישנים של מרכז העיר, ובמיוחד על קולנוע ציון, שיצרו שותפויות בין יהודים לערבים – מאחורי המסך כבעלי אולמות, ומלפניו כצופים.
הסרט בוחן את כשלון השותפות הזאת דרך רגעים היסטוריים שהקולנוע היה שותף בהם, בדגש על קום המדינה ומלחמות ישראל. כשלא היתה טלוויזיה בבתים, בית הקולנוע הירושלמי היה המקום שבו כולם צפו בחדשות, שנארזו כיומנים שהוקרנו לפני הסרט המרכזי של הערב. שגריר דן כאן, לראשונה על המסך הישראלי, בבתי הקולנוע הירושלמיים כעסק משותף של משפחות יהודיות ופלסטיניות. האוטופיה שמסך הקולנוע הציע בזמנו דרך הקרנת סרטים הודים, מערבונים הוליוודיים וכיוצא באלו סרטי יבוא התנפצה לרסיסים עם בוא הטלוויזיה הישראלית והשינויים בהרגלי הפנאי של הצופים.
סגירת בתי הקולנוע השכונתיים היתה נקודת אל־חזור ביחסים בין פלסטינים ליהודים בירושלים. המתח בעיר נמשך גם בשנות ה-90 של המאה ה-20, בזמן צילומי סרט זה, ולא הפסיק גם בשעה שבה נציגי שני הצדדים ישבו יחדיו כדי לגבש את הסכמי אוסלו.

הצצה ראשונה ונדירה לעולמו של חתן פרס נובל לספרות ש”י עגנון (1887–1970) דרך שגרת יומו בשבוע אחד בחייו, לכאורה. למיכה שגריר היה כישרון לזהות גיבורי מסך הרבה לפני שאלה זכו לתהודה תקשורתית כלשהי, וכך, חצי שנה לפני שהוכרז עגנון כזוכה בפרס נובל, שגריר הצליח לשכנע אותו להצטלם. עגנון, שברח ממצלמות ומתיעוד חזותי והיה שקוע כל כולו בעולם המילים והכתיבה, זוכה כאן לתיעוד ראשון, שמגיע לאחר עשרות שיחות מקדימות ותחקיר. עגנון הקציב לשגריר ולצלם יכין הירש שעה אחת בלבד לצילומים, אך לבסוף התרכך והקדיש להם באותו יום שש שעות.
עד זכייתו בפרס נובל חודשים אחדים לאחר מכן לא מצאו לנכון משרד החינוך ומשרד החוץ להשקיע בסרט, ושגריר נשא בהוצאות ההפקה. לאחר הזכייה, הסרט נערך בכמה גרסאות (עברית, אנגלית וצרפתית), הוקרן בכלי תקשורת ברחבי העולם והדהד את הגאווה הלאומית שהסב הפרס היוקרתי.
הסרט מבוסס על שני צירים שביניהם נשמר פער גדול. הציר הראשון הוא המתח בין חייו הצנועים של הסופר בשכונת תלפיות הצחיחה לבין ההכרה הבינלאומית שקיבל בסטוקהולם. הציר השני הוא המורכבות שהרגיש עגנון כסופר ישראלי לאומי לנוכח העובדה שרוב כתיבתו מתארת עולם יהודי מזרח־אירופי שנחרב, המרוחק שנות אור מהמרחב הישראלי של התקופה. עגנון לא חש שהוא מקבל הכרה מספקת מהממסד הישראלי, שטיפח סופרים שהיטיבו לתאר את ימי קום המדינה מנקודת מבט חלוצית וצברית. על פערים אלה מנסה שגריר לגשר בסרט זה, המסייע להבנת קסמו וייחודו של עגנון כדמות ירושלמית החיה בשולי החברה, ומתווך אותו גם לקהל שלא מכיר את הסופר ויצירתו.

המערבון הראשון תוצרת ישראל, שבוים על ידי מיכה שגריר וצולם על ידי יכין הירש בשנת 1967. התסריט, שאותו חיבר אברהם הפנר, מבוסס על סיפור אמיתי משנת 1954 על חוליית סיירים של צה”ל שהגיעה לחברון כדי לתפוס מחבל מבוקש. שגריר, שידע לזהות כשרונות צעירים, גייס לפרויקט את זאב רווח וליאור ייני, ואת אסי דיין בתפקיד אורח. הסרט צולם בשחור־לבן בירושלים (בין השאר נראות בו תחנת הרכבת הישנה ושכונת אבו־תור, שבה התגורר שגריר) ובאתרים מדבריים דוגמת נחל זוהר, המעניקים לו מעין חזות מערבונית מזרח תיכונית.
הצילומים החלו ב-1966, אך הופסקו עקב מלחמת ששת הימים. בתום המלחמה הושלמה המלאכה, והסרט יצא לאקרנים. המוזיקה המקורית של סשה ארגוב מערבבת יחד פסקול בסגנון המערבונים האמריקאיים עם שירים עבריים מהרפרטואר שמזוהה עם חלוצי ההתיישבות. שני שירים שנכתבו על ידי ירון לונדון במיוחד עבור הסרט הפכו ללהיטים תקופתיים: “עמיחי”, בביצועם של ארבעת הסיירים, ו”בלדת סיירים”, בביצועו של יהורם גאון.
“סיירים” הקדים את זמנו והיה לסרט הקולנוע הישראלי הראשון שדן ביחס לערביי ישראל ולפלסטינים תוך הצגתם כדמויות לגיטימיות, בני אדם שיש לבחון את היחס כלפיהם באמות מידה של מוסר אוניברסלי. תנועת “הרגישות החדשה”, שפעלה בענף הקולנוע בשנות ה-70 וה-80 ועסקה ביחס הפוליטי והלאומי לפלסטינים, ראתה בסרט זה ניצן ראשון לתפיסותיה. לכן, רבים רואים בכשלונו בקופות המחשה לרוח התקופה האופורית שלאחר המלחמה, שלא הצליחה להכיל סרט העוסק במושג “ניצחון” בהקשר של שאלות מוסריות, בלי שירי הלל או זרי דפנה.
התימה הזאת מלווה את הקונפליקטים המופיעים בסרטי הצבא של הקולנוע הישראלי מאז ועד היום. ההוצאות הגדולות על הסרט והחובות שאליהם נקלעו שגריר והמפיקים דחפו אותם להקים את חברת קסטל, שהפכה מיד לחברת ההפקות המסחרית המצליחה והמובילה בישראל, מעמד שנשמר עד סוף שנות ה-80.

מיכה שגריר היה מהראשונים לתעד באומץ את החיים בכפרים פלסטיניים שיושבו מחדש על ידי יהודים. תיעוד חיי היומיום במושב כפר תבור כ-17 שנה לאחר מלחמת העצמאות וכשנתיים לפני פרוץ מלחמת ששת הימים הפך למסמך ארכיוני רב משמעות. מסחא היה שמו של הכפר הפלסטיני שקדם להקמת כפר תבור; סרט זה מציג את חיי הכפר הערבי בעבר אל מול חיי ההתיישבות בזמן צילומו. בלי לחשוש מעיסוק בנושאים נפיצים ורגישים פוליטית וחברתית, שגריר מפנה את המבט אל המציאות כפי שהיא. בעזרת הצלם המחונן יכין הירש נרקם דיוקן נדיר הניחן באיכויות של קולנוע עלילתי, בתוספת רובד של בדיון ואווירה של זיכרון מול תיעוד ההווה.
במושב היהודי השקט, מתחת לפני הקרקע, רוחשים היסטוריה וסיפורים של תושבים קודמים שעיבדו את אותה אדמה. סרט זה הוא ניצן ראשון ביצירה של שגריר הצעיר כבמאי. בעשורים שלאחר מכן הוא המשיך לעסוק בתהליכי העומק של החברה הישראלית ובסכסוכים הפנימיים והלאומיים שלה, והוסיף לפתח דרכים לשלב בין כלים עלילתיים ודוקומנטריים.

סרט זה, שהופק חודשים אחדים לאחר תום מלחמת ששת הימים ובזמן מלחמת ההתשה, חושף מציאות אחרת מזו שהשתקפה באופוריה הכללית ששררה בישראל בעת ההיא. “המלחמה לאחר המלחמה” בנוי כפסיפס של צילומים מקוריים שנוצרו בזמן אמת, קטעי ארכיון ויומני חדשות מלאי ניגודים והתנגשויות תרבותיות. מצד אחד דיסקוטקים, בגדי ים ותחרויות יופי בתל־אביב – ומצד שני מלחמה, תופת, פצועים והרוגים. עם קורטוב של אירוניה ולב מלא חמלה, מיכה שגריר מתבונן בישראלים בגובה העיניים וחושף חברה פרנואידית עם טראומה ממלחמות והשמדה באחד הסרטים הקופתיים ביותר בהיסטוריה של הקולנוע הישראלי, שהפך לסרט הדוקומנטרי הנצפה ביותר בארץ עד שנות האלפיים.
כמו ברבים מסרטיו של שגריר, המוזיקה שנכללה בסרט נחקקה בזיכרון הקולקטיבי של החברה הישראלית. זה קרה בעיקר הודות לשני שירים ששולבו בפסקול: “מרדף” של נחום היימן, בביצועה של חוה אלברשטיין, ו”מה אברך” של רחל שפירא ויאיר רוזנבלום, בביצועה של רבקה זוהר.
העריכה המבריקה נוטלת משדרי חדשות מהרדיו והטלוויזיה של התקופה, שניסו לצייר את המציאות בצבעים אופטימיים ואסקפיסטיים, ומשלבת אותם עם דמויות ישראליות מהשורה, שהשגרה שלהן אחרת לגמרי. החיבור בין קטעים שלוקטו מהתקשורת הבינלאומית ומשידורי הטלוויזיה הישראליים עם סצנות מחיי היומיום יוצר תמונה חברתית ופוליטית מרתקת, מפתיעה, סאטירית, נוגעת ללב ומטרידה של מדינה בהפרעה – ומנבא את בואה של מלחמת יום כיפור.

סרייבו במצור, יוגוסלביה מתפרקת, ובאפריל 1992 פורצת מלחמת בוסניה. מראשית המלחמה ועד פברואר 1996 נפגעו מבני ציבור רבים כתוצאה מההפגזות, ובכללם בית הכנסת הגדול ובית העלמין היהודי העתיק. הקרבות בסרייבו מסכנים את בני הקהילה היהודית, ובחורף 1994 כ-300 מהם נחלצים מהעיר במבצע הצלה שבו נוטלים חלק ארגון הג’וינט והסוכנות היהודית. יהודי סרייבו מועברים לזאגרב, וחלקם עולים לישראל.
לבקשת ממשלת ישראל, הצוות של מיכה שגריר מתלווה לכוחות המחלצים ומתעד את המבצע דרך ראיונות אישיים עם העולים. התיעוד החי של המבצע לא מוצג כאירוע צבאי ולא מתמקד במחלצים. במקום זה, הוא מוצג כרגע קריטי בחיים של אנשים פרטיים שהמציאות שהכירו עד כה משתנה בן לילה ללא הכר.
שגריר עצמו הוברח מאוסטריה עם משפחתו ערב מלחמת העולם השנייה, ובשנים שלאחר מכן הופקד על התיעוד החי של מבצעי העלייה מאתיופיה. בניגוד למשדרי החדשות, שלרוב הקדישו את רוב זמן המסך למבצע ההצלה ולמארגניו, שגריר מנצל את ההזדמנות שנפלה לידיו כדי לשוחח עם היהודים המקומיים על נושאים מורכבים והרבה פחות אקטואליים דוגמת זהות, גיאוגרפיה וגורל.
שגריר היה המתעד הגדול של קהילות יהודיות קרובות ונידחות בתפוצות, והשאיר אחריו חומרי גלם רבים ודיוקנאות היסטוריים – מיפן ועד קובה. הדיאלוג שיצר עם המצולמים חושף את המכנה המשותף ביניהם, אך גם את נקודות השוני.

מיכה שגריר נהג להתלוות לכוחות צה”ל ולצוותי הסוכנות היהודית כדי לתעד את מבצעי העלייה הגדולים בתולדות המדינה. כעשור לפני מבצע משה להעלאת יהודי אתיופיה, ב-1972, חברת ההפקה קסטל של שגריר ודן ארזי יצאה בשליחות משרד ראש הממשלה כדי לתעד את הקהילות היהודיות באתיופיה בימיה הראשונים של מלחמת האזרחים במדינה האפריקאית. התיעוד הנדיר, הראשון מסוגו, סיפק מבט אנושי ונוגע ללב על יהודי אתיופיה ומורשתם. תועדו שם שיעורי עברית, קריאה בתורה, שמירת כשרות והווי בתי הכנסת הכפריים. הראיונות עם בנות ובני העדה חושפים מורכבויות של זהות, דת ושייכות שיעמדו בהמשך במרכז הדיון על קליטתם בישראל.
חומרי התיעוד הנדירים בסרטו של יוסי גודארד, שהופק על ידי חברת קסטל, שימשו את המדינה ואת הטלוויזיה הישראלית לתיווך מבצעי העלייה לקהל ולמקבלי ההחלטות עשור ושני עשורים מאוחר יותר. במשך 40 השנים הבאות המשיך שגריר ללוות את עליית יהודי אתיופיה ואת קליטתם בישראל, באמצעות חזרה לאותם מרואיינים מדי כמה שנים. הדיוקנאות הפרטיים של עולים אלה מצאו את דרכם לסרטים שהפיק וביים: “מבצע עשר”, “יונה בוגלה”, “השליח”, “בין הראר לגורה”, “בצאת ישראל” ורבים אחרים.

אחד הסרטים המצליחים והמוערכים בהיסטוריה של הקולנוע הישראלי, שהחל כסרט גמר של רפי בוקאי בחוג לקולנוע של אוניברסיטת תל־אביב. בתום מלחמת ששת הימים, שני חיילים מצרים מחפשים את דרכם חזרה הביתה במדבר סיני השומם תחת השמש הקופחת. בניסיון להתחמק מהצבא הישראלי, הם ינסו הכל כדי להישאר בחיים. נקודת המבט של האחר, האויב, הופכת כאן לנשף מסיכות של זהות והישרדות.
חברת ההפקה קסטל של מיכה שגריר ודן ארזי, שפעלה כחממה ליוצרים מתחילים, סיפקה לבוקאי את הכלים כדי להרחיב את “אוונטי פופולו” מסרט גמר סטודנטיאלי לסרט עלילתי באורך מלא. בוקאי הושפע מסרטו הדוקומנטרי של שגריר “יומנו של חייל מצרי”, שהופק כשבע שנים קודם לכן ועסק גם הוא במסע של חייל מצרי בזמן מלחמה. השאלות הגדולות שמעלים שני הסרטים, הדוקומנטרי והעלילתי, דנות במהות המלחמה וזכרונה בחוויית היחיד אל מול חקיקתה בזיכרון הקולקטיבי ההירואי של אומות ומדינות. חשיבות הצילום והתיעוד בזמן מלחמה, המודגשת בכמה סצנות בסרט, מתכתבת עם רבים מסרטיו של שגריר, שתפסו בזמן אמת את מראות הקרב מנקודת מבט פרטית ואנושית, הרחק מהרעם היהיר של תותחי הטנקים ומטוסי קרב.
אחד החיילים ב”אוונטי פופולו” הוא שחקן בתיאטרון קהירי שגויס למילואים באמצע החזרות למחזה השייקספירי “הסוחר מוונציה”, שבו הוא מגלם את שיילוק היהודי. חילופי הזהויות בסרט מפגישים את החיילים מכל הצדדים עם האמת המרה לגבי גבולות לאומיים, דתיים ופוליטיים, שבהכרח מרדדים את זהותם והופכים אותם לדמויות חד־ממדיות. גבולות אלה בדיוק עמדו לנגד עיניו של שגריר ב-50 שנות יצירתו. המעשה הטבעי מבחינתו היה לחצות אותם, להיענות לסקרנות האנושית ולחקור את מה שנמצא מעבר להם.

חברת ההפקה קסטל של מיכה שגריר ודן ארזי היתה הגדולה והמצליחה בישראל של שנות ה-70 וה-80. המפיקים והבמאים שלמדו ב-BBC חזרו ארצה והעשירו את המסך במגוון הפקות ישראליות ובינלאומיות. בישראל פעל אז רק ערוץ יחיד, אך החברה סיפקה תוכן לערוצים שונים ברחבי העולם ויצרה קשרים עסקיים ויצירתיים עבור תעשיית הקולנוע והטלוויזיה המקומית.
החיבור בין תעשיית הפרסום לתיאטרון ולקולנוע הישראליים סיפק עבודה ותקציבים לשחקניות ושחקנים רבים שהופיעו בסרטים בתחילת דרכם. חברת קסטל הפיקה אלפי פרסומות בארץ ובחו”ל, עבור חברות ישראליות דוגמת אל־על ועבור ערים ומיזמי תיירות שונים. במקביל, משרדי ממשלה, עיריות וחברת החשמל נעזרו בשירותי חברת קסטל להפקת סרטוני הפרסומת הראשונים בישראל.
בשנות ה-70, תחת הכותרת “יומני ירושלים”, הפיקה החברה יותר מ-20 סרטוני פרסומת לעיר ירושלים. אלפי סרטים נוספים הציגו את מיטב התוצרת הישראלית כעדות לחוסן חברתי ולאומי־קולקטיבי. כיום, אלה פנינים ארכיוניות המספקות הצצה לשינוי העמוק בתפיסות הצרכניות, החברתיות והפוליטיות של התקופה, כמו גם ליכולות הטכנולוגיות של קסטל כחברת הפקה שהצעידה את המסך המקומי הלאה, אל העתיד.

במאים ישראלים רבים החלו את דרכם כבמאי פרסומות בחברת קסטל של מיכה שגריר ודן ארזי. סרט הפרסומת הזה, בבימויו של רוני ניניו (“מרחק נגיעה”, “עבודה ערבית”), הוא שיר הלל לירושלים שנועד למשוך תיירים לעיר. הסרט, שהופק ביוזמת הרשות לפיתוח ירושלים והתאחדות המלונות, מציג על המסך לראשונה את ירושלים החדשה והצעירה – ירושלים של ברים, מוזיקה והופעות. בסרט מככב אחד הזמרים האמריקאים הכי מושמעים של התקופה, דון מקלין, מחבר הלהיט הקלאסי “אמריקן פאי”. מקלין, שבת זוגו היתה יהודייה, ביקר בישראל פעמים רבות בשנות ה-70 וה-80. הוא התבקש להשתתף בסרט ולהופיע עם שיר מקורי משלו, Jerusalem, שהפך ללהיט בינלאומי.
האווירה הספונטנית והצעירה בירושלים התוססת של שנת 1981 נקלטה במצלמה של יכין הירש, מוותיקי הצלמים בישראל, דרך נקודת מבטו של הבמאי רוני ניניו הצעיר. הסרט, שנפתח בתנועות מצלמה כבדות של מנוף במבט על שער שכם והעיר העתיקה, מסתיים בשירה וריקודים בבר מעושן ומלא צעירים שמחים במרכז העיר.

סרט זה מתחקה אחר קורותיה של משפחת אלחדד, שמוצאה בעיר מקנס שבמרוקו. 11 ילדי המשפחה נפוצו בין צרפת, ישראל ומרוקו. בני המשפחה מוצאים עצמם בהתמודדות בלתי פתורה עם שאלת זהותם, המתחלקת בין שלוש מדינות. בעודם מתמודדים עם גילויי גזענות ואפליה מכיוונים שונים, הסרט בוחן גם את יחסם למושגים כמו בית, יהדות, לאום ומדינת ישראל.
הרבה לפני שהעיסוק במזרחיות הפך לטרנד בשיח התרבותי בישראל, מיכה שגריר פותח לראשונה את תיבת הפנדורה הזאת באמצעות מעקב אחר משפחה אחת בזמן אמת. שגריר נמנע מלצמצם את הדיון למצבן של עיירות הפיתוח, לסיפור קליטה ספציפי או ליחסן של ממשלות ישראל לעולי צפון אפריקה. בדרכו הקולנועית, שהפכה לחותם האמנותי שלו, הוא מרחיב את השיח ומלווה גם את בני המשפחה שכלל לא הגיעו ארצה ומתעמק ביחסם ליהדות ולישראל, ששונה מזה של קרוביהם שבחרו לעלות ולהיקלט בה. סיטואציה שבה סטודנטים אשכנזים מגיעים לעיירות הפיתוח כדי לסייע בהשכלה ובתרבות טוענת את הסרט גם בקולות של מחאת יחידים ואקטיביזם מקומי.
12 שנים לאחר התיעוד הראשוני, בתום מלחמת המפרץ, שב שגריר לבני משפחת אלחדד כדי לברר מה עלה בגורלם וכיצד השתנתה הפרספקטיבה המניעה אותם

הסלוגנים “ישראל מחכה לרבין” ו”רק הליכוד יכול” לא חוברו במסדרונות הכנסת, אלא במשרדי פרסום. החיבור בין הפקה טלוויזיונית לפוליטיקה היה התפתחות טבעית של התרחבות הענף בשנות ה-80 וה-90, שהולידה שלל ערוצי שידור ומשרדי פרסום חדשים. חברת ההפקה קסטל של מיכה שגריר ודן ארזי, שפעלה בשנים 1969–1988 והיתה אז חברת ההפקות הגדולה והמצליחה בישראל, היתה גם החברה הראשונה שהפעילה אולפן צילומים מסחרי והעסיקה עשרות יוצרים במגוון תחומים, שהעשירו את היצירה הטלוויזיונית והקולנועית המקומית.
בשנות ה-70 החלה חברת קסטל להפיק תשדירי שירות, סרטוני תדמית ותעמולת בחירות עבור מפלגות ומשרדי ממשלה. הרמה הטכנולוגית והיצירתית של החברה הפכה אותה ליצרנית מספר אחת של תשדירי בחירות, ועוררה ביקוש ער בקרב מפלגות שמאל וימין גם יחד. כך מצאו עצמם אנשי קסטל בצילומים עם פרופ’ ישעיהו ליבוביץ, שנאבק למען יציאה מהשטחים בתשדיר של מפלגת רצ, ובמקביל צילמו ריקודים חסידיים במעגלי בנים ובנות, בהפרדה, בתשדיר של המפד”ל. בחותם שהותירה חברת קסטל על תעמולת הבחירות אפשר להבחין עד היום כשמתבוננים בחיבור בין פרסום, הומור, סאטירה ופוליטיקה מפלגתית.

“הלו ג’רוזלם” היתה תוכנית טלוויזיה בת למעלה מ-200 פרקים שהופקה על ידי סרטי קסטל בשנים 1982–1986 ושודרה בערוצי הכבלים בארצות־הברית ובקנדה. מדי שבוע, במשך ארבע שנים, שודר פרק באורך שעה שתיעד את החיים בישראל מנקודות מבט שונות ובנושאים מגוונים, ותיווך את החדשות המקומיות והנושאים הבוערים של התקופה למיליוני צופים אמריקאים.
“הלו ג’רוזלם” היתה תוכנית הטלוויזיה הישראלית הראשונה ששודרה בחו”ל. היא גישרה בין הקהל הישראלי ליהדות התפוצות ובין זרמים שונים ביהדות צפון אמריקה, ועוררה דיונים ערים בקהילות השונות. במקביל סיפקו פרקי הסדרה תיעוד נדיר של החיים בישראל בשנות ה-80. במקום להציג בה את ישראל של מהדורות החדשות הוצגה בה ישראל הלא־רשמית, הפריפריאלית, ישראל של החצר האחורית.
“הלו ג’רוזלם”, שבהפקתה ניכרה גישתו הייחודית של מיכה שגריר, סיפקה מבט פורץ גבולות על ישראל המתפתחת והאנשים החיים בה. פרקי הסדרה עסקו בסוגיית השוויון בחברה הישראלית, בצרכנות וקפיטליזם מול סולידריות וסוציאליזם, העלו שאלות על אמנות ותרבות ישראלית ועל הגדרתו של היהודי החדש, ודנו גם בעולים וביורדים מהארץ, כולל עיסוק בילדים של ישראלים שבחרו לגור בחו”ל וביחסם למדינת ישראל.

הומור, אירוניה, חמלה וסאטירה משתלבות יחד בכתבה מורחבת שביים מיכה שגריר עבור הטלוויזיה הישראלית. במעבר בין החברה הצבאית שבעת המלחמות לשנות ה-70 הצרכניות והאזרחיות, שגריר מפנה את המצלמה לאייטם לא חשוב לכאורה: מה עושים הישראלים בשעות הפנאי שלהם? מתברר שהרבה, ומתברר גם שאפשר ללמוד מכך על רוח התקופה ועל נסיונה של החברה להשתחרר מלחצים, טראומות והמסורת הסוציאליסטית של המדינה.
תרבות הפנאי המתפתחת כוללת סדנאות מדיטציה, שיעורי מחול למבוגרים, חדרי כושר, רחיצת מכוניות, הופעות, שידורי טלוויזיה ועוד. ברצף מבריק של עריכה נוצר כאן דיוקן של זהות חדשה, שאינה מתפתחת בשדה הקרב אלא בסלון המשפחתי של יום שישי בערב או במספרה השכונתית. שגריר לא נרתע מלהציג גם את תרבות השוליים של בתי הקפה ואולמות הקולנוע שהקרינו סרטי פורנו בשעות אחר הצהריים לגברים עוברי אורח.
זוהי תמונה משלימה לרצף הסרטים והכתבות של שגריר שעסקו במלחמות, בפצועי צה”ל ובהלומי קרב מחד, והיחס למזרחים ולעולי צפון אפריקה מאידך. מראה שמשקפת תהליכי עומק חברתיים ופוליטיים במדינה שעדיין מחפשת את דרכה לנורמליות אוניברסלית שלעולם תישאר מעבר להרים ולגבעות, במרחק נגיעה.

משפחת זלאייט המורחבת עלתה מעיראק. ההורים המסורתיים שלמה ודינה נאלצים להתרגל לאורח החיים של חמשת ילדיהם: האחד גר בבית, השנייה לא בדיוק ממהרת להתחתן, השלישי חי בלוס־אנג’לס ועובד בתעשיית הפורנו, הרביעית בכלל חיה בניו־יורק ויוצאת בעיקר עם לא־יהודים, ובן הזקונים צה”ל מייצר בעיות חדשות לבקרים.
סדרת הטלוויזיה החלוצית “בת־ים ניו־יורק” עלתה למרקעים בסוף 1995 בערוץ 2, בשידורי קשת, שם שודרה במשך שתי עונות. היא נכתבה ובוימה בידי יוסי מדמוני ודוד אופק. יזם הסדרה היה מיכה שגריר, שחתום עליה כיוצר שותף לצד מדמוני ואופק. שגריר, שהיה יו”ר הוועד המנהל של בית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה, גייס את השניים ליצירת הסדרה מיד עם סיום לימודיהם, לקראת עליית ערוץ 2 המסחרי.
“בת־ים ניו־יורק” הביאה למסך הישראלי תוכן, בימוי, משחק ואסתטיקה קולנועית שונים לגמרי מאלו שניתן היה לראות על המסכים עד אותה העת. שחקנים מקצועיים ולא־מקצועיים הופיעו לצד משתתפים שגילמו את עצמם, ובכך העניקו לסדרה ממד כמו־דוקומנטרי. המתח העדתי הוגש בליווי הומור משובח, דק ועדין, שמבוסס על התבוננות בחברה הישראלית השסועה במבט מלא חמלה ואירוניה. המפגש בין דמויות הסדרה לדמותו של אסי דיין, שבלש אחריהן, יצר רובד נוסף, שהתייחס לא רק לסיפור עצמו אלא גם לדיון פנימי שקיימה תעשיית הקולנוע בישראל על ייצוג עדתי, תוכן וצורה, ועל הגבול הדק בין יצירה עלילתית ויצירה תיעודית.

דו־קיום בחיפה? מיכה שגריר מחפש תשובות ברחוב אחד שבו גרים יחד יהודים וערבים. הראיונות עם התושבים החיפאים מתרחשים בגובה העיניים, בסלון, במטבח או תוך עישון סיגריה, באופן שמוציא מהמרואיינים כנות אמיצה. שגריר מבקר בבית הגפן ובספרייה, בשיעורי ג’ודו ובחצר של בית ספר כדי לזהות מתחת לפני השטח גילויי אלימות וגזענות שמתקיימים במקביל לשכנות הטובה והסולידריות האזרחית. ההבדלים בין הדור המבוגר לדור הצעיר ניכרים במתח ששומר על הסטטוס קוו בין הדתות והעמים.
זוהי רק טעימה אחת מסדרת כתבות שביים שגריר עבור הטלוויזיה הישראלית בניסיון לרדת לעומקם של התהליכים החברתיים שהתחוללו בערים הגדולות ובעיירות הפיתוח. שגריר לא התיימר להיות כתב שטח שמביא סקופים וחשיפות על מעשי רצח או גילויי אלימות; במקום זה, הוא ביקש לחקור את השקט המתוח בעתות של שלום יחסי.
שגריר מצא בני שיח בכל מקום שאליו הגיע, ונתן להם במה. הוא העניק זמן מסך ליומיומי ולפריפריאלי, ללא שיקולי רייטינג. באסטרטגיה מרתקת של בימוי ועריכה, ב”דיוקנו של רחוב עבאס בחיפה” נוטל שגריר את ראיונות העומק שהתקיימו בתוך בתי התושבים ומחבר אותם לצילומים של פעולות פיזיות המתרחשות ברחוב. כך עולה בידו להדגיש את הניגודים שלעתים קיימים בין שני החלקים ולהצביע עליהם בפני הצופים. בתפר שבין העיר התחתית לשכונות של חיפה עילית הוא חושף מרקם עדין של חיים ישראליים שמתנהלים על סף פיצוץ תמידי.

סרט זה עומד על מרכיביה של התרבות הישראלית באמצעות שרטוט סיפור חייו המרגש, המפתיע והמופלא של אמן אחד. דוד ברגמן היה ילד בצרפת כאשר הנאצים כבשו את פריז. הוא נותר שם לבד, ללא אמו, ונאלץ לשרוד בכוחות עצמו. למזלו, הוא לא היה רק ילד מוכשר וכריזמטי אלא גם בעל חוכמת רחוב, וכך שרד. 69 שנים לאחר מכן הוא מספר את סיפורו למיכה שגריר וחולק את געגועיו לצרפת ולישראל שכבר אינן: איך הפך מניצול שואה צרפתי לקיבוצניק, ומשם לבמאי שעבד עם אורי זהר ואריק איינשטיין בלהקת הנח”ל, ובהמשך גם עבד בתיאטרון חיפה ומוּנה למנהל בית הספר למשחק בית צבי.
הדיאלוג בין ברגמן לשגריר, יליד אוסטריה שמשפחתו ברחה מאירופה לפני מלחמת העולם השנייה, מתנהל ללא סנטימנטליות או נוסטלגיה אלא כמעין התבוננות מפוכחת על המציאות האירופית והישראלית. בניסיון עדין ורגיש לפצח את הקוד הגנטי של התרבות הישראלית, שגריר נכנס לנימים הכי דקים באישיותו הכובשת של ברגמן. פיסול, ציור, משחק ובימוי עולים כאן בהקשרים ביוגרפיים שהשפיעו רבות על עולם התרבות ואמנות האוונגארד המקומיים.