אסופה
אסופה

הנשגב והמגוחך, מסע ביצירתו של עמוס גוטמן

בעריכת אמיר קמינר
זמן קריאה כ- +

שיתוף

מבוא
קטעים

מבוא

כשהבמאי עמוס גוטמן מת ב-16 בפברואר 1993, בגיל 38 ממחלת האיידס, הרגשתי שהקולנוע הישראלי התייתם. הספדתי אותו אז בטלוויזיה וחתמתי את דברי האבל בקביעה: “עמוס גוטמן היה נסיך”. גוטמן אכן היה נסיך הדקדנס הישראלי. הקלישאות והכינויים שדבקו בו היו נכונים: “הקדים את זמנו”, “אין נביא בעירו”, “משורר השוליים והביבים”, “אלמודובר הישראלי”.
בחייו הקצרים מדי הספיק גוטמן ליצור שבעה סרטים: שלושה קצרים (“פרמיירות חוזרות”, 1976; “מקום בטוח”, 1977; ו”נגוע”, 1980) וארבעה ארוכים (“נגוע”, 1983; “בר 51”, 1985; “חימו מלך ירושלים”, 1987; ו”חסד מופלא”, 1992). עם לכתו, הרגשתי שהוא מצטרף אל פרידריך וילהלם מורנאו, ריינר ורנר פאסבינדר, פייר פאולו פזוליני וכל הקדושים האחרים של הקולנוע שמתו בטרם עת, בגיל צעיר, ומותם מלווה אותנו בתחושה איומה של תסכול מדכא והחמצה נוראית, על הסרטים הנפלאים והמדהימים שעוד יכלו לעשות ולהעשיר ולהאיר בהם את חיינו.
גוטמן היה יוצר ואדם נועז, חתרני, אמיץ, חלוץ, שיצא מהארון בתקופה שבה רק בודדים העזו לעשות זאת. בסרטיו שעסקו בפחדים, בתשוקה ובמוות הוא הצליח להרגיז את הממסד הקולנועי וכמה מהמבקרים וגם את הקהילה ההומואית. הוא נתקל בתלאות, במכשולים, בהתעלמות ובהתנגדות, שהקשו עליו לעשות את הדבר שאהב יותר מכל – לביים סרטים. השיא היה שבטקס האוסקר הישראלי של שנת 1992, חברי האקדמיה הישראלית לקולנוע לא העניקו ל”חסד מופלא” אף פרס למרות שלל מועמדויות, ולמרות שהיה מגיע לו.
במהלך השנים הותקף גוטמן בטענה שהדמויות האאוטסיידריות שלו והקולנוע שלו ככלל מנותקים ותלושים מהמציאות הישראלית. אבל סרטיו של גוטמן היו רלבנטיים, ואף פוליטיים, והמטירו על החברה הישראלית אמירות נוקבות וביקורת מתריסה יותר מהרבה סרטים שהתיימרו להיות אקטואליים, ביקורתיים וחברתיים.
גוטמן היה הקולנוען הראשון שיצר בישראל קולנוע קאמפי פוסט־מודרניסטי במתכוון ובמודע. קאמפ הוא מושג שטבעה סוזן סונטאג בראשית שנות ה-60 – יורשו המודע, האירוני, התיאטרלי והמוגזם של הקיטש. הקאמפ שימש כשפה הסודית של הומואים בשנים אפלות שבהן חיו במחתרת ובהסתרה. הקאמפ שנטף מסרטיו של גוטמן היה הגורם המרכזי למשיכה שלי לעולם שיצר. בעבודת הגמר האקדמית שלי בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל־אביב עסקתי ביישום תיאוריית הקאמפ על הפילמוגרפיה של גוטמן. היא התפרסמה תחת השם “ויש לנו את האמנות שלנו” בכתב העת המנוח “סרטים”.
בכלל, ביני לבין גוטמן היה קשר חברי ומקצועי מיוחד. הביקורת הראשונה שפרסמתי היתה על “נגוע”, ומאז ליוויתי את הקריירה שלו. באפריל 1991, ארבע שנים אחרי שגוטמן הסתגר במשכנו בעקבות הכישלון הביקורתי והקופתי הלא מוצדק של “חימו מלך ירושלים”, כשהעביר את ימיו במיטה, בבהייה בתקרה ובצפייה בטלוויזיה, כתבתי־התחננתי במדורי האישי במקומון “תל־אביב”: “עמוס, צא מההסתגרות בגלות רמת־גן. הקולנוע הישראלי זקוק לך”.
התברר שהקריאה הנרגשת עשתה את שלה. בראיון לשבא סלהוב ב”כל העיר” ארבעה חודשים לאחר מכן גילה גוטמן שהבקשה הפומבית שלי היא הדבר שגרם לו לצאת מהגלות ולהסתער על “חסד מופלא”: “עד לפני חודש עוד הסתובבתי עם ההרגשה האיומה הזאת, שמלווה אותי מאז הכישלון של ‘חימו’, שאולי אני באמת צריך למצוא משהו אחר לעשות. ואז אמיר קמינר כתב רשימה בעיתון, ולפתע ההרגשה הזאת עברה”. לאות תודה, גוטמן שיבץ אותי בתפקיד שאותו הגדיר “המלאך השומר” בסצנת המועדון ב”חסד מופלא”. אף שמדובר היה בתפקיד של רב ניצב, גוטמן אילץ אותי לחמצן את שארית הפליטה של שיערי. התמסרתי ברצון לגחמותיו.
כשהוא מת, כתבתי: “עמוס, התייתמנו. הותרת אותנו, יתומי הסערה, אזרחי השוליים, המקוללים, הבודדים והנגועים, לבד בעולם הנורא הזה”. עשורים חלפו מאז לכתו של גוטמן, וחסרונו עדיין מורגש. בעידן הנוכחי, שבו סטרייטים נוהרים למצעדי גאווה, הומואים ולסביות מככבים על המרקע, ילדה טרנסית מופיעה על שער “מוסף הארץ” ובממשלה מכהן שר הומו, קשה אולי להבין כמה גוטמן היה חלוץ ופורץ דרך, ועד כמה עצומה היתה התרומה שלו, שסללה דרך לאמנים רבים אחרים. אז הנה תריסר הוכחות המבהירות מה רבה תרומתו, ולמה גוטמן הוא בעיני היוצר הגדול, המרתק והחשוב שקם בישראל.
שימו לב! כל סרט באסופה מלווה בטקסט קצר מתחתיו.

קטעים לצפייה

פרמיירות חוזרות - ההזיה האירוטית

גוטמן העדיף תמיד את האקספרסיוניסטי על פני הריאליסטי, המלאכותי על פני הטבעי, הדמיון על פני המציאות. חשוב היה לו להקפיד על הדרך שבה הדברים נראים, מצולמים ומעוצבים. הוא ברא קולנוע מודע לעצמו. התחושה של אקספרסיוניזם וראייה סובייקטיבית נוצרת לעתים על ידי שימוש בהזיות ובחלומות בהקיץ, ואלה לוו במוזיקה קלאסית או בקטעי אופרה, ולפעמים דווקא בהשתקת המוזיקה. השימוש בהזיה בא לידי ביטוי כבר בסרטו הראשון, “פרמיירות חוזרות”: נער רגיש (צביקה שמואלי) העובד בתיאטרון בובות מסתגר בחדרו ועורך מעין טקס פרטי, כולל נרות, איפור והאזנה לתקליט, שבמהלכו הוא מפנטז על אחד מעובדי תיאטרון הבובות – גברבר שחום, שרירי ומתולתל (ארנון צדוק). מאז, רוב ההזיות בסרטי גוטמן הן הומו־ארוטיות.

מקום בטוח – מיניות בבית הקולנוע

כמו להרבה הומואים אחרים בעידן שלפני המהפכה הגאה, עבור גוטמן הקולנוע היה עיר מפלט. בשנים שבהן הומוסקסואליות היתה אסורה על פי חוק במדינות רבות, הסרטים (בעיקר מלודרמות מרטיטות, מיוזיקלס מסוגננים ומרהיבים וסרטי אימה) שימשו מקום מקלט, בריחה ושיכחה מהצרות, מהצורך להסתיר את זהותך, מההומופוביה, מהאי קבלה ומשאר תלאות הקיום ההומואי באותן שנים חשוכות.
גוטמן אהב את הקולנוע אהבת נפש. הוא היה ידען גדול, והיה לו אוסף קלטות וידיאו מרשים. בסרטיו הוא ערך מחוות לדיוות הגדולות (מאנה מניאני ועד רומי שניידר) ולסרטים ובמאים שאהב. בראיון שנערך עמו בעבר אמר גוטמן: “אני מרגיש שהקולנוע הציל אותי”. באופן בלתי מפתיע, לסרטו הקצר השני קרא “מקום בטוח”. המקום הבטוח הוא בית הקולנוע, שאליו בורח בכל הזדמנות גיבור הסרט – נער מתבגר בודד (דורון נשר) שמתעמת עם חרמנותו, ההורמונים המבעבעים והזהות המינית המתגבשת. קירות חדרו מעוטרים בתמונות של מרילין מונרו ומרלן דיטריך; הוא מעדיף את חשכת הקולנוע על פני הלימודים בכיתה ובילוי עם חבריו לספסל הלימודים. אמו המדוכאת והמשועממת רוטנת: “אתה רואה יותר מדי סרטים”.
כשגיבורנו יוצא לצפות ב”צלילי המוזיקה”, אולם הקולנוע הופך למקום פחות בטוח – גבר זר, מבוגר ממנו, מתיישב לידו ומנצל את החשכה כדי להתחיל איתו ולשלוח יד לעברו. סיטואציה בוטה, המנוגדת לצלילים העולצים ולמתקתקות של הסרט המרצד על המסך. גיבורנו נס בבעתה מהאולם. כדאי לציין שגוטמן הקדיש את הסרט למרגרט לייטון, שחקנית בריטית שהיתה מועמדת לפרס האוסקר בקטגוריית שחקנית המשנה על הופעתה ב”המקשר” ומתה ב-1976 מטרשת נפוצה.

נגוע (קצר) – מופע הפתיחה

התיאטרליות, אמנות ההתחזות ו”לשחק תפקיד” הם חלק בלתי נפרד מתרבות הקאמפ. גוטמן עשה בהם שימוש מרובה ומוצלח. כבר בתחילת הגרסה הקצרה של “נגוע”, הוא שיבץ סצנה המתרחשת בבר הומואי מרופט המנסה להיראות נוצץ, ובמרכזה מופע קברטי של בועז תורג’מן הנשי, המפזז לצלילי השיר “Full House” של קייט בוש ומפלרטט וממזמז את באי המקום. אותו תורג’מן יחזור גם ב”נגוע” הארוך, הפעם עם מיצג ברוח שנות ה-80. גוטמן נהג לכלול בסרטיו הופעות – מריקודי הסטריפטיז והזמרת המלוקקת ששרה שיר מגוחך ב”בר 51″ ועד הופעה של המוכתר ב”חסד מופלא”. “בכל סרט שלי תמיד השתדלתי להביא זה בצד זה את הנשגב, האופראי והמגוחך”, סיכם גוטמן את הנושא.

נגוע (הסרט המלא) – מונולוג הפתיחה

קולנוע פריז, רחוב הירקון בתל־אביב, 1983. בית הקולנוע הקטן, שמתמחה בסרטי פולחן וחצות ונוהג להקרין יצירות אחרות, שונות, פרועות, חתרניות – “מופע הקולנוע של רוקי”, סרטי כנופיית מונטי פייתון וסרטים אמנותיים אנינים, בין היתר – חושף את סרטו העלילתי של גוטמן. כבר בסצנת הפתיחה חשת שאתה חוטף אגרוף בבטן: גיבור הסרט, רובי (בגילומו של יהונתן סגל), במאי צעיר, מצודד ואירוני, ציני ולעגני, פונה אל מפיק “נעלם”, אל המצלמה, ואולי בעצם אל הקהל. הוא נושא מונולוג שלקוח מהחוויות שחווה גוטמן בעצמו בדרך הייסורים הפתלתלה ועתירת התלאות, הקשיים והמהמורות שעבר עד שזכה להגשים את חלומו ולביים פיצ’ר: “אגודת ההומואים אפילו לא רוצה לשמוע על הסרטים הקצרים שעשיתי”, מתריס רובי. “הם לא סרטים חיוביים. הם לא מציגים את ההומואים באור הרצוי. הם גם לא הכניסו גרוש”.
“נגוע” עשה היסטוריה – זאת הפעם הראשונה שבה הומו ניצב במרכז סרט עלילתי עברי ארוך, והוא מוצג במלוא מורכבותו, על צדדיו הטובים והרעים כאחד. לא מפתיע שקהילת הגייז לא אהבה את המראה המשקפת והבלתי מייפה שהציג גוטמן בסרטיו. אגב, המונולוג המצטדק ששם גוטמן בפי הגיבור של “נגוע” – “בשביל מה לעשות עוד סרט ארוך על הנושא הזה? להוכיח שאתה קיים, שאתה מדבר, שאתה שווה משהו. על מה הסרט? על מה שנשאר. לא נשאר הרבה. רק הצורך הזה לעשות את הסרט” – מגדיר היטב אלמנט מרכזי ביצירתו. רוב גיבורי סרטיו זקוקים נואשות לביטוי אמנותי כלשהו. סגנון האמנות שלהם משקף תמיד את מצבם הקיומי.

נגוע (הסרט המלא) – גן העצמאות

עד פרוץ האינטרנט ואפליקציות ההיכרות, גן העצמאות התל־אביבי, המשתרע ממערב לרחוב הירקון, בין כיכר אתרים ושדרות נורדאו, שימש כמקום מפגש, אתר קרוזינג וזיונים של הקהילה ההומואית. ב”נגוע”, גוטמן מיקם שלוש סצנות בלוקיישן המסעיר, המחוספס, הייצרי והשנוי במחלוקת הזה, שיכול היה גם להיות מקום מפחיד ואלים. הראשונה מבין הסצנות היא גם הבולטת שבהן – רובי הולך באחד הלילות עם חברו הטוב והנשוי (עמי טראוב) לגן כדי לחפש סטוץ מזדמן. גוטמן מביים את הרפתקאותיהם של השניים בגן בצורה פואטית וארוטית, אך גם בבוטות, וכהרגלו מתבל את המראות הנועזים בהומור. למשל, כשאפי (בועז תורג’מן), הפאנקיסט מבאי הגן, שר בלעג ובקול מאנפף: “ארץ ישראל יפה, ארץ ישראל פורחת”. גן העצמאות הוא אולי המקום המנוגד ביותר לארץ ישראל היפה והפורחת שאליה התכוון דודו ברק, מחבר השיר.

נגוע (הסרט המלא) – מבחן הבד המפוקפק

מוטיב “שקיעת האלים” (או נורמה דזמונד, גיבורת “שדרות סאנסט”) – האמן הגדול שידע טעמה של הצלחה גדולה, אבל חווה נפילה, דעיכה, כשלונות, נסיונות קאמבק פתטיים ואף שיכחה וסוף עצוב, בשל הרס עצמי, התמכרויות או שינוי בטעם ובאופנה, חוזר לא אחת בעולמו של גוטמן. ב”מבחן הבד”, הסצנה הכי חזקה, מטלטלת ואכזרית לטעמי ב”נגוע”, הוא עושה מחווה לראמון נובארו, שהיה כוכב הסרט האילם ואליל הנשים אך לא צלח את המעבר לקולנוע וסיים את חייו בצורה טראגית.

במהלך הסצנה, רובי, שמתקשה להרים סרט, מזמן לדירתו את אחותו אפי (הדס תורג’מן) ונער ליווי (בן לוין), מוציא עליהם את תסכוליו ומרירותו, עורך להם מבחן בד מדומה ומפוקפק, מתעמר ומשפיל אותם, וגם מספר להם על נובארו, ש”לילה אחד, כשכבר היה זקן, לקח לביתו שני גברים, זונות, תאומים, ברט ודניאל. תמיד עניין אותי לדעת מה קרה באותו לילה. הם רצחו את הזקן, תקעו לו פאלוס משיש בגרון, פאלוס שוולנטינו נתן לו פעם במתנה”. רובי לפחות לא סיים את דרכו בצורה דומה.

בר 51 – התחנה המרכזית הישנה

תל־אביב בסרטים של גוטמן מוצגת תמיד כעיר מסוגננת, הזויה, מנותקת, חלומית, אקספרסיוניסטית ולעתים קרובות לילית, רקובה ומתפוררת. לפעמים התחושה שנוצרת היא של כל־מקום, של תלישות ואגדה וגם אובדן התום. הסצנה שהכי משקפת את ההוויה התל־אביבית נוסח גוטמן היא ללא ספק סצנת התחנה המרכזית הישנה ב”בר 51″, שאותה הפליא לצלם יוסי ויין. במרכז הסרט עומדים שני אחים יתומים: תומאס (ג’וליאנו מר) ומריאנה (סמדר קילצ’ינסקי), שעוזבים את העיירה הקטנה ומגיעים לעיר הגדולה. השניים מוצאים מפלט במקלט בתחנה המרכזית, ותומאס יוצא לתור את המקום. הוא משוטט ונחשף לעולם אפל, אלים, מנצל, עוין, מיני, כולל זונות ועבריינים. מבעד לעשן הפליטה של אחרוני האוטובוסים המגיעים לחניית לילה נגלית דמותה של אפולוניה גולדשטיין (עדה ולרי טל), מלכת הלילה, העוטה שמלת פאייטים צבעוניים עמוקת מחשוף ותכשיטים מזויפים ומציעה לתומאס קפה וכריכים, וגם להשתקע במשכנה ובמיטתה. מדובר במפגש גורלי המטלטל את חיי הנפשות הפועלות.

בר 51 – נסיון ההתאבדות של אפולוניה

ביצירתו, גוטמן אהב להנגיד בין ארץ ישראל הישנה והטובה, הממסדית והמהוגנת, לבין העולם הדקדנטי של אנשי השוליים והביבים. הניגוד הזה וחוסר ההתאמה יצרו אירוניה עוקצת (אירוניה שהיא התוכן של הקאמפ) וגם אמירה על ישראל המאצ’ואיסטית, המיליטריסטית והתקנית לכאורה. סצנה אחת שמיטיבה להדגים את הניגוד הזה היא זו שבה אפולוניה נעלבת מתומאס, המאהב הצעיר שלה, והולכת להשתכשך באמבטיה.

מריאנה, מצדה, יושבת בסלון המצועצע והקיטשי של אפולוניה וצופה בטלוויזיה בשרהל’ה שרון, הכוהנת הגדולה של השירה בציבור, מנסה לבדר את חיילי צה”ל: “ישנם ימים, שאתה חושב כל מיני מחשבות ואתה רוצה לבכות. במקום לבכות אתה שר. וכשאתה שר ביחד אתה מרגיש נהדר. את התחושה הזאת אני רוצה שנחווה כולנו הערב, כאן ביחד. זאת הזדמנות לשיר רק עם לובשי מדים, רק עם פנים קצת עייפות, אבל ערות לשירה”.

בזמן שברקע נשמעים צלילי אקורדיון ומישהו מתחיל לשיר “נערה טובה יפת עיניים, לנו יש בארץ ישראל. וילד טוב ירושלים, מי מילל ומי פילל”, מריאנה מבחינה במי הקצף הזולגים מהאמבטיה אל עבר הסלון. מתברר שאפולוניה, שהיא הכי רחוקה מלהיות נערה טובה יפת עיניים, חתכה את הוורידים.

חימו מלך ירושלים – המתת החסד

במרכז סרטיו של גוטמן ניצבת תמיד אהבה שנחשבת אסורה ובלתי אפשרית, בעיקר אהבת גברים, אבל גם גילוי עריות בין אח ואחות (“בר 51”). “חימו מלך ירושלים” מבוסס על ספרו של יורם קניוק מ-1966. עלילתו מתרחשת במנזר ירושלמי שעשה הסבה לבית חולים במהלך המצור על העיר במלחמת השחרור. הגרסה הקולנועית של גוטמן מתרכזת באהבה שנרקמת בין אשה לגבר שהוא למעשה מת־חי: האחות חמוטל (אלונה קמחי) מטפלת במסירות בחימו (עופר שיקרצי), גבר שורשי יפה תואר שכונה “מלך ירושלים” אך נפצע בקרבות ונותר עיוור, מרוטש וקטוע ידיים ורגליים.

חימו חבוש כולו, רק הפה המופלא נותר כזכר ליופיו. זעקותיו מפלחות את האוויר: “רה בי, רה בי”. הוא מבקש המתת חסד. המסירות של חמוטל לחימו והקשר שנוצר ביניהם מעוררים קנאה בקרב שאר הפצועים. הם מתרעמים שהיא שוכחת בגללו את החיילים האחרים, ולוחצים על חמוטל להתחתן עם חימו. “המוות לא משך אותי”, סיפר גוטמן כשריאיינתי אותו ב-1987. “עִניין אותי מה מוציא הפחד מהמוות, מאנשים במקום קטן וסגור. ברגע שמושא אהבה הוא ‘חבילה חבושה’, בוודאי שזאת אהבה בלתי אפשרית. תגובת הסובבים הופכת את האהבה הזאת לאהבה אסורה”.

בעקבות ליל אהבה אבסורדי, חמוטל מחליטה לגאול את חימו מייסוריו הנוראיים ומזריקה לו זריקת מוות. בטקס פרטי היא מעניקה לו את הנצח שחיפש, ואז מצלצלת בפעמונים. חמוטל הורגת את חימו משום שהיא מכריעה לטובת החיים החדשים. היא לא תהיה כלתו של המת.

חימו מלך ירושלים – סצנת הסיום

בספר “חימו מלך ירושלים” תיאר יורם קניוק את הטראומה של מלחמת השחרור וסגר איתה חשבון. הוא לחם במלחמה ההיא במסגרת שירותו בפלמ”ח, נפצע ברגלו בקרב הפריצה הכושל אל העיר העתיקה ואושפז במנזר שהעניק את ההשראה לספרו, כולל חייל שנפצע אנושות. ספרו מסתיים באפילוג, 12 שנים אחרי המלחמה. חמוטל עולה סוף־סוף לירושלים, ומגלה שאוכלים שם גלידה. החיים נמשכים.

במיתולוגיה הישראלית, 1948 היא מושג טעון: אידיאה, געגוע, חלום, הבטחה שלא מומשה, החמצה. גוטמן, המהגר שעלה לארץ מטרנסילבניה, אמר בשעתו שלו אין מיתוסים לגבי 1948: “לא עִניין אותי איך היו אז הדברים באמת. לא הרגשתי ב’חימו’ שאני נוגע בנושא לאומי. לצורכי עבודה הורדתי את ה”א הידיעה מתש”ח”. לפיכך, לא מפתיע שגוטמן העדיף סיום אחר: המצור על ירושלים נפרץ, החיילים הפצועים נוטשים את בית החולים המאולתר, ובתו האילמת של שרת המנזר הולכת במסדרון מוצף המים עם בובתה קטועת הרגל. דרכו האירונית של גוטמן לומר שהחיים שבו למסלולם.

חסד מופלא – הבילוי במועדון

לגוטמן היתה חולשה לא רק לאמנים גדולים שירדו מגדולתם, התרסקו ונכשלו. לבו יצא גם ליוצרים ולאנשי במה כושלים, לוזרים, פתטיים ונטולי מודעות עצמית, כוכבני רקע שאף פעם לא יגיעו לטופ – כמו רקדן הליווי ב”בר 51″, שפסגת הקריירה שלו היתה להופיע ב”קטקטים ועיר הנוער”.

האמנים האלה לא תמיד מודעים לחוסר הכישרון שלהם, ולא מפסיקים לחלום. כזה הוא הברמן (דב נבון) במועדון שאליו מגיע גיבור “חסד מופלא” (שרון אלכסנדר) עם בן זוגו הצעיר (גל הויברגר). הברמן הטרחן ונטול המודעות מציק לתומאס, ואומר: “כתבתי כמה שירים לאירוויזיון. סביר להניח שאני אחליט לבצע אותם בעצמי. בהחלט”.

גוטמן ממשיך להתרשע על חשבון התמלילן הפתטי ונותן לו להמשיך להביך את עצמו: “איזו באסה, חסרה לי מילה לפזמון שתישמע טוב גם בעברית וגם בערבית”, הוא משתף את תומאס בלבטיו, “כי השיר הזה, ‘אני, אתה והאדמה הזאת’, אם לא שמת לב, הוא קצת פוליטי. שנים התנגדתי לערבב בין פוליטיקה ואמנות, אבל אי אפשר להתעלם יותר מהמצב”. תומאס לא יכול להבליע ולהסתיר את הצחוק המגחך והלועג שלו.

חסד מופלא – הפרידה מהאמא

“חסד מופלא”, סרטו האחרון של גוטמן, הוא היצירה הכי אישית, מרגשת ובשלה שלו. “אני נמצא בכל הדמויות בסרט, בו זורם הדם שלי”, התוודה בשעתו גוטמן, “כתבתי את התסריט מהמקום הכי עמוק בבטן”. הבמאי, שהתמודד במהלך יצירת הסרט עם מחלת האיידס ועשה הכל כדי להסתיר את דבר היותו חולה, ביטא כאן את פחדיו ותחושותיו. הגיבור, תומאס, ישראלי החי בניו־יורק ומגיע לביקור מולדת ומסתיר את העובדה שהוא חולה במחלה קשה (שמה אינו נאמר), הוא במידה רבה בן דמותו של גוטמן צופן הסוד הנורא.

המוות מרחף מעל פני הסרט (“אני מנסה להראות התייחסויות שונות למוות בסרט”, אמר אז גוטמן, “אני רוצה לומר שלמות זה נורא. כולנו ילדים מבוהלים, כשזה נוגע למוות”) – בדיאלוגים שנונים ומשעשעים, וגם בתובנות של הדמויות (“עם פרח, בלי פרח, גם היא תמות”, “אני מצטערת שלא באתי קודם, אני לא טובה בלוויות”, “מה כבר נשאר לנו, רק סידורים ומוות”, “אני היום לא כל כך מרוכזת, כל שבוע יש הלוויה למישהו”).

הסצנה הנוגעת ביותר היא הפרידה של תומאס מאמו (רבקה מיכאלי), שדמותה התבססה ללא ספק על אמו של גוטמן. רגע אחרי שקם מהשבעה על סבתו הקשישה, שנייה לפני שהוא אורז את חפציו ועולה על מטוס, תומאס מתיישב לארוחה דשנה עם אמו ומרעיף עליה חום ואהבה. “אם היה קורה לך משהו, היית מספר לי?”, שואלת האם. “אל תדאגי, אני בסדר”, מרגיע אותה תומאס. אבל האם מבינה ומפנימה בתוך תוכה שהוא חולה במחלה סופנית, ושזה המפגש האחרון שלהם. בסוף הארוחה הוא נעמד מאחורי אמו, שעדיין יושבת ליד השולחן, ומחבק אותה חיבוק אחרון של פרידה. זוהי סצנה שוברת ומכמירת לב, שכולה חסד מופלא, ממש כמו שמו של הסרט.

Subscribe to our mailing list and stay up to date
הירשמו לרשימת התפוצה שלנו והישארו מעודכנים

This will close in 0 seconds