ציורנוע עברי – מבט אל ראשית האנימציה הישראלית

שילוב של צילומי פילם, אנימציית סטופ מושן וכותרות | יוצרים לא ידועים | 1928 (תאריך משוער)

הפרסומות הראשונות בארץ פנו לסנטימנט החלוצי־עברי. פרסומת זו נפתחת בחזון מספר עמוס (“ושבתי את שבות עמי ישראל… ונטעו כרמים”) ומבטיחה לאיכר הנבון שזבל אוניון “ימתיק פרי העץ”. כמו רוב האנימציות באותה תקופה, האנימציה בסרטון זה נוצרה על ידי הצלמים בטכניקת סטופ מושן, המבוססת על הזזת חפצים דוממים. כמה קטעי אנימציה שונים שולבו בסרט זה, ובחלקם אף נוצר סט אנימציה מעניין מבחינת העיצוב האמנותי – רקע מצולם של עצי הפרדס, שנוצר מצילום מודפס שנגזר והונח בחלל תלת ממדי, ובובת איכר.

הכנסת הבובה לסט המצולם מבטלת את הסכמת הצופה להתייחס לדימוי שבסרט כאל מציאות, ותנועת האיכר בהמשך אינה משכנעת במיוחד, ולא מייצרת סיפור או מוסיפה אינפורמציה. האם האנימציה הזו נוספה כדי לתאר את מימוש החזון של הפרחת השממה, או שמא נדרשו עוד קטעי סרט שביניהם ניתן היה לשלב את הכותרות? לא ברור, אך הפאתוס התנ”כי, קטעי הארכיון וגם האנימציה התמימה אכן ממתיקים את פרי העץ ומוסיפים לו ריח נעים.

איור ואנימציה: אריה נבון | טקסט: אביגדור המאירי | הפקה: האחים אגדתי | 1931

אחד הדימויים החוזרים באמנות הארצישראלית בשנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת הוא דמותו של “התימני”, שסימלה בראשית הציונות את העבריות הקדומה, השורשית, שהיתה אחד ממקורות ההשראה ל”אדם החדש” שייחלו ליצור בארץ. הרוח הזו מופיעה גם בסרט “הרפתקאותיו של גדי בן־סוסי”, שנוצר בשנת 1931 על ידי הקריקטוריסט אריה נבון. הסרט, כנראה סרט האנימציה הראשון שנוצר בארץ שאינו פרסומת, מגולל את עלילותיו המוזרות של גדי בימיה הראשונים של תל־אביב.

העיסוק העיקרי של נבון היה איור קריקטורות פוליטיות. סרט זה נוצר כנראה כהפוגה קומית, בדומה לאופן שבו תפס נבון את “אורי מורי”, טור הקומיקס לילדים שיצר ב-1936. אורי מורי מתחיל כעולה חדש, ובהמשך הופך לצבר. לעומתו, גדי הוא החיבור לשורשיות, ליהודי התנ”כי מלפני הגלות. הוא מייצג את הרומנטיקה האוריינטלית של הציונות המזרח אירופית כפי שהתבטאה גם בספרות ובאמנות בצלאל של התקופה. השם שניתן לו, גדי בן־סוסי, הוא שמו אחד המרגלים שמשה שלח לתור את הארץ.

אך בין גדי לתל־אביב קיים פער אירוני. בין הירואיות למציאות, בין התנ”ך להווה הבנאלי ובין ההערצה לדמות התנ”כית לזלזול במסורת שמייצג “התימני”. פער בתוך הסיפור, ופער במבט האירופי על המסורת מול המודרנה.
אורי מורי, הילד הראשון שהוגדר כצבר, בקומיקס שיצר נבון עם לאה גולדברג, הוא ילד שובב שיוצא גם הוא להרפתקאות שמערבבות בין מציאות לדמיון. תמימותו של אורי מתקבלת בחיבה בשל היותו ילד ויכולתו המופלאה להפוך חלומות למציאות. במקרה של גדי בן־סוסי, לעומת זאת, צפייה עכשווית בסרט יוצרת מעט אי נוחות מהגחכת הדמות, שמערבבת את המבט הרומנטי על העבר עם סטריאוטיפ “פרימיטיבי”, ועם עולם החלומות… נשאיר לכם לצפות בסרט.

באדיבות ארכיון הסרטים היהודיים ע”ש סטיבן שפילברג.

אנימציה: יורם גרוס | בובות: ישעיהו אדרי | שנות ה-50

יורם גרוס, יוצר הסרט, הוא אחד מחלוצי האנימציה החשובים של ישראל, גם אם שהה ויצר בה זמן לא ארוך. גרוס הגיע ארצה אחרי מלחמת העולם השנייה. בשנות ה-50 וה-60, לצד עבודתו כצלם של סרטים אמנותיים קצרים בטכניקות שונות, יצר את סרט האנימציה הארוך הראשון במזרח התיכון. שולחן הצילום שלו הפך לברזלים, פשוטו כמשמעו, של לימודי האנימציה בבצלאל (עוד עליו ועל יצירתו תוכלו לקרוא בהמשך אסופה זו).

יצירתו של גרוס בולטת בשונותה ביחס לסרטי האנימציה האחרים שנוצרו בשנות ראשית המדינה. בסרטיו חוזר גרוס אל העיירה היהודית ועוסק בזכר השואה, נושאים שהודחקו מרוב האמנות הישראלית בתקופה ההיא. סרט אנימציה מקסים זה, שדמויותיו הן בובות מנייר אלומיניום, מתאר חתונה יהודית. המוזיקה שוברת את הכלים, הכלייזמרים עפים באוויר בסצנה שמזכירה את ציוריו של מארק שאגאל, והעיירה בפולין חוזרת לרגע לחיים.

גרוס, שעלה לארץ מפולין אחרי המלחמה, לא זנח מאחור את התרבות שבה גדל. כמו בסרט זה, הזיכרון וההנצחה מעסיקים אותו. גם בסרטים שיצר בהמשך חייו הטמיע את ילדותו ונעוריו, בעיקר בדמות שבהמשך נעשתה למזוהה ביותר איתו – בלינקי ביל, גיבור סדרת האנימציה שיצר באוסטרליה. העבריות והישראליות שיצר בסרטיו הן עוד שכבה בזהות, ולא נועדו למחוק את העבר. בכך שונה גרוס מהזרם האמנותי המרכזי בארץ, שביקש, בעיקר בשנות ה-50, לנתק את הישראליות מהגולה בכלל ומהשואה בפרט.

באדיבות משפחת יורם גרוס.

בימוי ואנימציה: יורם ואלינה גרוס | קריינות: סעדיה דמארי | שנות ה-50

סרט אמנותי נטול עלילה זה משקף את הסקרנות האמנותית של גרוס, שמשלב בו טכניקות שונות: צילום בחשיפות אור שונות, ציור ישירות על גבי הפילם, פריים אחרי פריים, וכן מניפולציות כימיות של הפילם לפני ואחרי הצילום, המייצרות אפקטים של כתמים שרוקדים בחופשיות עם המוזיקה.

נראה שהמוזיקה המסורתית נתפסת אצל גרוס כרקע לאנימציה מופשטת וחופשית. אם לא היינו מכירים את עבודותיו האחרות ואת מקורות ההשראה האנימטיבית שלו, יצירותיו של נורמן מקלארן, ניתן היה לחשוד שגרוס יצר אנימציה “פרימיטיבית”. גרוס יצר כאן אנימציה עכשווית לזמנה, מופשטת, מחוברת לחוד החנית של האנימציה ולרוחות שנשבו מאולפני הקולנוע הקנדיים ומהזרמים המופשטים ששלטו באמנות הישראלית באותה תקופה. בסרט זה נוגע יורם גרוס בתרבות התימנית מנקודת מבט שונה מזו המוצגת ב”גדי בן־סוסי”. “פנטזיה תימנית” הוא שיתוף של יוצרים, שיתוף תרבויות, ולא מבט חיצוני.

באדיבות משפחת יורם גרוס.

יוצרים: יורם ואלינה גרוס | תסריט: נתן גרוס | דמויות וסט: ג’ון בייל | 1962

בשנת 1962 יצא סרט האנימציה הראשון באורך מלא במזרח התיכון – “בעל החלומות”, סרט בובות דל תקציב ביחס לתעשייה בחו”ל אך יקר במונחים ישראליים. הסרט זכה להקרנות רבות בארץ ובפרס הראשון לאנימציה בפסטיבל קאן, והיה הסרט הארוך היחיד שנוצר בישראל עד צאת “ואלס עם באשיר” כ-50 שנה לאחר מכן.

“בעל החלומות” מספר את סיפור יוסף ואחיו באמצעות שילוב של בובות עשויות עץ ומתכת (בעיקר) עם אפקטים צילומיים. הסרט צולם בצריף פח בחולות בת־ים בידי צוות קטן שהורכב מבני הזוג יורם ואלינה גרוס, וג’ון בייל. מול דלות החומר של הסט והתנועה המוגבלת של האנימציה עמד פס הקול, עם קריינות של מיטב השחקנים הישראלים ומוזיקה תזמורתית מקורית.

כמו גיבור הסרט, גם גרוס היה בעל חלומות. יצירת סרט אנימציה באורך מלא דרשה מאמץ, זמן והשקעה כספית. “בעל החלומות” אמנם נחל הצלחה, אבל גם הכניס את יוצריו לבעיה כלכלית. אחריו יצר גרוס כמה סרטי קולנוע קלילים בניסיון להחזיר חובות, ולבסוף מכר את רכושו ועזב את הארץ כדי להגשים את החלום – כמו יוסף, בניכר.

שולחן ומצלמת האנימציה של גרוס עברו לבצלאל והפכו לבסיס ליחידת האנימציה שניהל יצחק יורש. באוסטרליה הקים גרוס עם אשתו השנייה, סנדרה, את סטודיו גרוס. הוא נחל שם הצלחה אמנותית וכלכלית, בין היתר בזכות יצירת סדרת האנימציה “בלינקי ביל”, שבמרכזה דוב הקואלה שנשא שם זה, שדמותו שאבה השראה מחייו והרפתקאותיו של גרוס הילד ביערות בעת המלחמה.

באדיבות משפחת יורם גרוס.

יוסף באו | ארכיון הסרטים היהודי ע”ש ספילברג | נוצר כנראה בראשית שנות ה-60

אין בנמצא פרטים מלאים על הפקת סרט זה, אך נראה שהוא נוצר בראשית שנות ה-60, שכן שמו נגזר מקמפיין ממשלתי שנשא שם זה. האם היה זה סרט מוזמן או שמא נוצר על ידי יוסף באו כסרט אישי – אין לדעת. באו יצר באותה תקופה סרטי פרסומת, אך גם סרטים עם אמירה אישית.

יוסף באו היה מחלוצי האנימציה הישראלית, ואולי הראשון שצייר, ביים, אינמץ ואף בנה את המצלמה שאיתה יצר את הסרטים. ובכלל, באו היה איש יצירתי. בתיאור המקוצר עליו באתר לזכרו נכתב שהיה אנימטור, מאייר, צייר, מעצב גרפי, איש סוד, בלשן, סופר, משורר, מו”ל ולוחם חברתי. הוא נולד ב-1920 בקראקוב שבפולין. את המלחמה והמחנות הצליח לשרוד בזכות האמנות. חמש שנים שהה בגטו ובמחנות עבודה, ובאמצעות זיוף תעודות הצליח להציל כ-400 יהודים. אחרי המלחמה עלה באו ארצה ופתח סטודיו בתל־אביב. הוא יצר קריקטורות וכותרות לסרטים רבים, כתב ספרים בעברית ובפולנית, והמשיך לזייף תעודות – הפעם עבור המוסד.

באו היה גם מחלוצי האנימציה בישראל ויצר סרטי הסברה קצרים, כולם בסגנון גרפי מינימליסטי המאפיין את הסגנון האירופי של התקופה. הסרט הזה, כמו הקמפיין כולו, מציב מראה ביקורתית מול האופי ה”צברי” דרך נקודת המבט של התייר. החופשיות וה”יהיה בסדר” הישראליים מוצגים דרך נהג המונית, שמרמה את התייר. לצד זה, הקמפיין פונה אל החום והסולידריות הישראליים כשהוא מזמין את המקומיים “להסביר פנים” לתיירים. תל־אביב ויפו מציגות את האטרקציה – העבר של יפו והמודרניות של תל־אביב.

באדיבות משפחת יוסף באו.

יומני כרמל הרצליה | 1961

צילומי הסרט “בעל החלומות” בצריף פח שכור בחולות בת־ים נראים כפעולה חלוצית בפני עצמה. הרבה זיעה ניגרה בעבודה על סרט האנימציה הארוך הראשון במזרח התיכון, והיא גם הצמיחה חידוש לשוני: בראיון שנעשה לקראת צאת הסרט חיפש יורם גרוס מילה עברית לאנימציה, וכך נולד המונח “הנפשה”. המילה תפסה ונכנסה לשימוש. בסרט ניתן לראות את אלינה גרוס עם הבובות על הסט, את יורם גרוס מאחורי המצלמה, וגם את ג’ון בייל, שעיצב את הסט, את הבובות ואת כרזת הסרט.

דמויות האנימציה בנויות בפשטות, ושינויי ההבעה בפנים ובגוף שלהן מינימליים. ראשי הדמויות המרכזיות נעשו מיציקות גומי ובהמשך מולאו בגבס כדי למנוע קריסה ושינוי של תווי הפנים. עבור יוסף, הדמות המרכזית, נוצרו ראשים שונים שהשתנו עם הגיל ובהתאם להבעות הרצויות. בשאר הבובות היה המשחק מוגבל לתנועת צוואר וגוף; הדרמה חוּזקה תוך שימוש בזוויות המצלמה, בתאורה ובפס הקול. ג’ון בייל שמר את כל בובות הסרט ותרם אותן לארכיון המוזיאון הישראלי לקריקטורה וקומיקס בחולון.

באדיבות אולפני הרצליה.

בימוי: אביגיל ויצחק יורש | אנימציה: בוטש | קריינות: ירון לונדון | נוצר עבור המרכז לתרבות ולחינוך של ההסתדרות | 1973

בשנות ה-50 יצר דוש (המאייר קריאל גרדוש) את “שרוליק”, דמות הצבר כפי שחלם אותה העולה מאירופה. שרוליק הוא האנטיתזה לקריקטורות האנטישמיות. הוא זקוף, עובד אדמה, וכמובן – “עולה על מדים” כשצריך. אותה רוח מגויסת ניתן לראות בסרטי ההסתדרות משנות ה-70, המציגים את העברי האידיאלי כחלק מקולקטיב. בסרט קצר זה מוצג תקציר היסטורי של הקמת מדינת ישראל המודרנית על פי ההסתדרות: ארץ קוצים וחרולים, ובה ערבים ואנשי היישוב הישן והישנוני – עד הגעת החלוצים מרוסיה עם הטורייה והאקורדיון, שהפריחו את השממה, חלו בקדחת והקימו את ההסתדרות. ואז – זכו בכתר כובע הטמבל.

יוצר האנימציה יצחק יורש הקים את יחידת האנימציה בבצלאל. הציוד, ובעיקר שולחן צילום האנימציה, נרכש מיורם גרוס כשהיגר לאוסטרליה. יחידה זו, שבה למדו בעיקר סטודנטים ממחלקת הגרפיקה, היתה המקום הראשון שבו ניתן היה ללמוד אנימציה בישראל, וממנה יצאו היוצרים שיצרו אנימציה במסגרת “ניקוי ראש” והפקות אחרות של הטלוויזיה הישראלית – יוסי אבולעפיה, יוחנן לקיצביץ ורוני אורן, וגם האנימטור גיל אלקבץ.

באדיבות מכון לבון – מכון לחקר תנועת העבודה ע”ש פנחס לבון.

סטודיו סרטי יורש, עבור המרכז לתרבות ולחינוך של ההסתדרות ומרכז הפועל | 1971

סרט ההסברה לפעילות הספורטיבית של מרכז הפועל פונה אל “נכד נכדם של שמשון הגיבור, של דוד המלך או המכבים” שגופו התנוון באלפיים שנות גלות. עתה, “משיש לנו מדינה”, צריך לדאוג לבריאות של איציק, מוישה או יעקב. אז קומו מהכיסא ולא רק כדי לדאוג לעצמכם, כי ספורט הוא מעשה חלוצי שיבנה אומה בריאה יותר!

יצחק יורש הוא מעצב ואנימטור. בעבודותיו ניתן להבחין בגישה של מעצב: הן מעוצבות בסגנון המזכיר את הכרזות של תקופתו – גישה גרפית מינימליסטית ושימוש בגזירי נייר במקום קו מאויר.

באדיבות מכון לבון – מכון לחקר תנועת העבודה ע”ש פנחס לבון.

דודו גבע ונועם משולם | בהפקת טלעד, ערוץ 2 | 1994

כשקוצי הצבר מתחלפים בנוצות – כך אפשר לתאר את סדרת האנימציה “השמשונים”, שנוצרה בתחילת ימי ערוץ 2 כסדרה של מעברונים קצרים ששובצו בין תוכניות הטלוויזיה של הזכיינית טלעד. נועם משולם ביים אותם בסטודיו פיצ’י פוי על בסיס ציוריו וסיפוריו של דודו גבע, שהציגו את משפחת השמשונים (פרפראזה ישראלית על הסימפסונים) ואת הברווז – גיבור הסדרה שהוא גם ארוחת הערב שלהם. זוהי הופעתו הטלוויזיונית הראשונה של הברווז, שכבר היה מוכר מעיתון “כל העיר” (החל מ-1984) ומטורי קומיקס שפִרסם גבע בעיתון “חדשות”.

“ההרגשה שכל רגע יתקעו בך סכין היא מאוד ישראלית – נפשית וחברתית”, אמר גבע בראיון (כנראה לעיתון “מעריב” בשנת 1994) בהקשר של דמות הברווז. גם בהיבט הוויזואלי, עבור רבים מייצג גבע את הסגנון הישראלי. השפה הציורית הרזה, כמו דלות החומר באמנות הישראלית של התקופה, היתה בחירה מכוונת. גבע בחר לא להאפיל על המסר עם הציור, והתמחה באיור מרושל – כמעט ברמת הסקיצה. סיפוריו עסקו בחיים עצמם, לא באידיאות ולא באקטואליה, גם כשהופיעו כקריקטורה יומית בעיתון. הם סיפרו על מלחמת הקיום, בדידות, אהבה ופיתוי.

הברווז, האלטר אגו של גבע, מייצג דמות של גבר חלש, קורבן נצחי (שואה, כבר אמרנו?) – למשל בסדרת הקריקטורות שבהן הוא מוצא עצמו שכוב על משטח העבודה של הקצב, וגם ב”שמשונים”. ברגעים אלה, בטרם השחיטה, הוא מתגלה במלוא כוחו: מלא שמחת חיים ונהנה מהטחת האשמה בשוחט.