והזוכה הוא... הזכיות הגדולות של הקולנוע הישראלי בזירה הבינלאומית

פסטיבל קאן השמיני, שנערך בריביירה הצרפתית בשלהי אפריל ובתחילת מאי 1955, ייזכר משתי סיבות עיקריות. האחת, בפסטיבל הזה הוענק לראשונה פרס דקל הזהב לסרט הטוב ביותר (זכה בו הסרט “מרטי” בבימויו של דלברט מאן ובכיכובו של ארנסט בורגניין). הסיבה השנייה היא שלראשונה בתולדות פסטיבל הקולנוע החשוב בעולם השתתף בתחרות הרשמית סרט ישראלי – “גבעה 24 אינה עונה”. ההפקה המשמעותית, הגדולה, המושקעת והחלוצית של תעשיית הקולנוע העברית, שהופקה בתנאים קשים, התחרתה מול יצירות של במאים נחשבים כמו אליה קזאן, אדוארד דמיטריק, אוטו פרמינגר, ויטוריו דה־סיקה וקרול ריד.
“גבעה 24 אינה עונה”, שאותו ביים תורולד דיקסון האנגלי על פי סיפור של צבי קוליץ, מתרחש בתקופת המנדט הבריטי ובמלחמת העצמאות. הסרט נפתח ב-1948 בגבעה 24 האסטרטגית, החולשת על הכביש לירושלים. משקיפי או”ם מגיעים לגבעה כדי לפסוק למי היא שייכת ומוצאים בה ארבעה לוחמים מתים: שלושה גברים ואשה אחת – אחות רחמנייה בשם אסתר הדסי, שאוחזת בידיה הקמוצות דגל ישראל מקופל. המשגיחים מחליטים שהגבעה שייכת לישראל. העלילה מנסה לפענח כיצד הגיעו האחות־חיילת האמיצה ועמיתיה לגבעה שבה קיפחו את חייהם. אחד הלוחמים הוא ג’יימס פיניגן (בגילומו של אדוארד מאלהייר) – גבר אירי ששירת במשטרת המנדט, רדף אחר לוחמי המחתרות והתאהב במורה החיפאית מרים מזרחי (חיה הררית). בשל אהבתו אליה החליט לעבור צד וללחום בשורות הכוחות הישראליים.
בקאן, “גבעה 24 אינה עונה” לא הסתפק בציות לקלישאה “עצם ההשתתפות היא כבוד עצום”. חבר השופטים, בהנהגת המחזאי־במאי הצרפתי מרסל פניול, התרשם מהיכולות שהפגינה הררית בסרט והעניק לה ציון לשבח מיוחד. בעמוד הראשי של “ידיעות אחרונות” מ-12 במאי 1955 נכתב ש”החלטות אחדות של חבר השופטים התקבלו במחאות קולניות. לעומת זאת התקבל הציון לשבח של חיה הררית בהתלהבות כללית”.
סצנה אחת שבה הררית היתה במיטבה מתרחשת במטה המשטרה הבריטית בחיפה. מרים נחקרת על קשריה עם לוחם מחתרת מבוקש שהבריטים מנסים ללכוד, אך ניצבת גאה, נחושה וזקופה מול החוקרים, שאחד מהם הוא השוטר האירי שלימים יהפוך לאהובה, ולא חוששת להביע את דעותיה על הנוכחות הבריטית בארץ ישראל (“המדינה הזאת לא שלכם”).
במידה רבה, בזכות הסרט והביקור בקאן השיקה הררית את קריירת המשחק הבינלאומית שלה. הבמאי ויליאם ויילר פגש אותה במהלך הפסטיבל, התלהב והחליט כעבור שנים אחדות ללהק אותה לתפקיד הנשי הראשי של האפוס “בן־חור”, שגרף 11 פרסי אוסקר. “גבעה 24 אינה עונה”, השם והסרט, זכה לעומת זאת למחווה סאטירית־אירונית ב”גבעת חלפון אינה עונה” (1976), סרטו של אסי דיין בכיכובם של חברי “הגשש החיוור”.

בשנת 1965, “סאלח שבתי” של הבמאי־תסריטאי־מחזאי־סאטיריקן אפרים קישון עשה היסטוריה כפולה: זהו הסרט הישראלי הראשון שזכה בפרס גלובוס הזהב לסרט הזר הטוב ביותר, והראשון שהיה מועמד לפרס האוסקר בקטגוריית הסרט הזר. אבל הדרך לפסלונים ולשטיחים אדומים היתה רצופת תלאות, קשיים ומהמורות. הסיפור על סאלח שבתי שעולה ארצה עם משפחתו מרובת הילדים מאחת מארצות האסלאם בשנות ה-50 (את ההשראה שאב קישון מעולה חדש שאיתו חלק צריפון במעברת שער העלייה) החל את דרכו כמחזה. כשקישון הציע אותו לתיאטרון הקאמרי, דחו אותו (“מצאו שזה ירוד”, קיטר קישון). אחר כך פנה קישון ללהקת הנח”ל, אך שם נתקל, לדבריו, ב”התנגדות עצומה מצד אנשים בלהקה, שטענו שהוא לא מצחיק ומאוד רציני”. אבל אחרי ביקור של חברי הלהקה במעברת רמת־השרון, המתנגדים שינו את דעתם.
הצרות לא תמו גם אחרי שהמערכון בכיכובו של חיים טופול הפך בסופו של דבר לסרט בהפקת מנחם גולן. כשטופול סיים לצפות בסרט בפעם הראשונה, הוא אמר לקישון: “זה לא טוב, זה כישלון, ואנחנו צריכים להשלים עם העובדה הזאת”. גם כש”סאלח שבתי” הפך למגה להיט, רוב המבקרים קטלו אותו. גולדה מאיר התנגדה להפצתו בחו”ל בטענה שהצגתו בעולם תעשה בושות למדינת ישראל ותכתים את תדמיתה בקרב הגויים. אחרי שתא העיתונאים הזרים בהוליווד העניק ל”סאלח שבתי” את גלובוס הזהב, ולטופול את פרס השחקן המבטיח, ואחרי שהסרט נחל הצלחה בארצות־הברית, הפוליטיקאית הסמכותית שינתה את דעתה.
“סאלח שבתי” נחשב לחלוץ סרטי הבורקס, ולא מעט מבקרים וחוקרים האשימו אותו בגזענות והתרעמו על כך שבמאי אשכנזי הרשה לעצמו ליצור סרט על ההווי המזרחי. המבקרים גם זעמו על הבחירה בשחקנים אשכנזים כמו טופול לגילום דמויות מזרחיות, ותוך שימוש בדיבור גרוני מלאכותי ומניירות מוגזמות ומעוותות. הכעס הופנה גם לתיאור הסטריאוטיפי של המזרחים כפרימיטיבים בעלי השכלה נמוכה, לוגמי ערק ושחקני שש־בש, לצד הצגה של זונות ממוצא מרוקאי ואב משפחה שהוא בדרך כלל מובטל ואלכוהוליסט. חוקרים אחרים טוענים שסרטי הבורקס לפחות נתנו לספרדים קול וייצוג שהתרבות השלטת מנעה מהם. פרופ’ יהודה (ג’אד) נאמן אף מצא היבט חתרני בסרטי הבורקס: ביקורת סמויה רדיקלית על אחד האתוסים הגדולים של הציונות: דת העבודה. סרטי בורקס כמו “סאלח שבתי” בחרו בהעדפת המשחק, הבטלנות, השעשוע, ההנאה, השש־בש ופרנסות מזדמנות על פני עבודה קשה.
אחת הסצנות הזכורות ב”סאלח שבתי”, סצנת הבחירות לכנסת, מדגימה את הוויכוח הטעון שניטש בקרב המבקרים והחוקרים. הסצנה נפתחת כששני נציגי מפלגה אנינים ומתנשאים, וכמובן אשכנזים, מגיעים למעברה כדי לאתר את המנהיג המקומי ולשכנע אותו לשמש קבלן קולות. השניים נכנסים לבית הקפה השכונתי, שם סאלח – הבוס של המעברה – מבלה עם חבריו המזרחים העולצים, שרוקדים ושרים יחד את “משיח הזקן” (שנכתב על ידי אוריאל אופק והולחן על ידי יוחנן זראי). הפוליטיקאים הקפוצים והרציניים מתחילים להיסחף במקצת עם השירה ושמחת החיים. אחריהם מגיעים למעברה נציגים של מפלגות נוספות, וכולם מבטיחים לעולים לסדר להם דיור הולם. השיא מגיע בקלפי, שם סאלח דוחף את כל פתקי המפלגות לתיבה ונפסל כמובן. בסצנה הזאת קישון מצביע על הפער בין הממסד האשכנזי לנתינים החדשים, ומציג באור סאטירי ומגחיך את הפוליטיקה הישראלית.

בפסטיבל קאן ה-20, שנערך בשלהי אפריל ובתחילת מאי 1967, השתתף בתחרות הרשמית סרט ישראלי: “שלושה ימים וילד” של אורי זהר, שנוצר על פי סיפור קצר של א. ב. יהושע. העלילה מציגה שלושה ימים בחופשת הקיץ של אלי (עודד קוטלר), מורה למתימטיקה יוצא קיבוץ החי בירושלים. האקסית שלו מימי הקיבוץ ובעלה החליטו לעזוב גם הם את הקיבוץ, וכעת הם טרודים בבחינות הקבלה לאוניברסיטה העברית. לכן הם מבקשים מאלי להשגיח על בנם הקטן, שי (שי אושרוב).
“שלושה ימים וילד” התקבל יפה בקאן, וקוטלר נהנה ממנעמיה של עיר הנופש הצרפתית. כעבור שלושה ימים חזר ארצה. את הבשורה על זכייתו בפרס השחקן המצטיין קיבל במקום מפתיע במיוחד: “ביום שישי בערב נסעתי לחיפה כדי לשחק בהצגה ‘מלקולם הקטן ומלחמתו בסריסים’, שאותה גם ביימתי. בדרך עצרנו בבית קפה בתחנת דלק בבנימינה, שבו נהגו לעצור ולהתרענן אנשי התיאטרון”, משחזר קוטלר. “שתינו קפה ואכלנו בלינצ’סים נהדרים. רק אלכס אנסקי, ששיחק איתי בהצגה, לא הצטרף אלינו – הוא נשאר במונית והקשיב למהדורת החדשות של קול ישראל בשבע בערב. פתאום שמענו את אלכס צועק: ‘עודד, עודד, שמעת את החדשות? זכית בפרס השחקן בקאן’. כל יושבי בית הקפה, כולל הצמד הקומי דז’יגאן ושומאכר, הרימו כוסית לכבוד הזכייה.
“הרגשתי מבולבל, איך זה יכול להיות שאני פה בבנימינה בעודי זוכה בקאן? פשוט אנשי הפסטיבל שמרו בסוד את הזכייה ולא הודיעו לי לחזור לפסטיבל, כמו שנהוג כיום. כשהגענו לחיפה הקהל באולם חיכה לי עם פרחים. אחרי ההצגה חזרנו לתל־אביב היישר למסיבה שערכו לכבודי במועדון של פדריקה. היה שמחה וששון. כעבור ימים אחדים, אורי זהר והמפיק אמציה חיוני, שנשארו בקאן והשתתפו בטקס, חזרו לארץ והביאו לי תעודה, פסלון קטן וחפתים מזהב שקיבלו המנצחים. הימים היו ימי הכוננות שלפני מלחמת ששת הימים, והזכייה רוממה את מצב הרוח בארץ בצורה בלתי רגילה”.
בדרך לזכייה ההיסטורית גבר קוטלר על שחקנים מוערכים ונחשבים דוגמת דירק בוגרד (“התאונה”) ודייוויד המינגס (“יצרים”). אורי זהר אמר אז ל”ידיעות אחרונות”: “למעשה לא ביימתי את עודד בסרט. נכון יותר להגיד שאמרתי לו רק מה לא לעשות. יש לו כישרון גדול, והוא עשה תפקיד מצוין למרות כל הקשיים שהיו כרוכים בתפקיד המסובך כל כך”. קוטלר, מצדו, הסביר: “השופטים זיהו בדמות שלי מישהו שהוא לא הישראלי הסטריאוטיפי. היה להם בראש דימוי אחר על הישראלים. הם הופתעו מדיוקן של גבר ישראלי חדש, שמתנהג שונה מהצפוי ולא מגלם חייל, במיוחד על רקע המצב הבטחוני באותה תקופה. הם לא תיארו דמות כזאת מורכבת, שיכלה להיות גם בריטית, גרמנית או צרפתית: אלי אוהב ואכזרי לילד בעת ובעונה אחת – הוא רוצה לנקום בילד מאחר והוא עדיין נושא את עלבון הנטישה של אם הילד”.
קוטלר גאה במיוחד בסצנה שבה ההורים של שי משאירים אצלו את הילד. “הילד מרגיש נטוש, ואני צריך להתחבב עליו. המציאות הלמה את הסיטואציה של הסרט – שני זרים שיוצרים ידידות תוך סצנה אחת. שי היה אז בן שלוש וחצי, ותוך כדי הצילומים הוא היה צריך להכיר אותי, ממש כמו בעלילה. שי היה ילד רגיש ומיוחד, וניסיתי לשעשע אותו. לא היו פה הרבה טקסטים כתובים מראש – אִלתרתי כל הזמן. כל טייק יצא קצת אחרת”.

בשנת 1972, שבע שנים אחרי הזכייה בפרס גלובוס הזהב והמועמדות לאוסקר עם “סאלח שבתי”, שִחזר אפרים קישון את ההישג עם סרטו “השוטר אזולאי”. הוא עשה זאת שוב עם דמות שברבות השנים נעשתה איקונית – אך הפעם היא לא היתה שנויה במחלוקת. דמות השוטר המבולבל והאפור שגילם שייקה אופיר נולדה כבר ב”ארבינקא”, סרטו של קישון מ-1967, והפציעה גם ב”תעלת בלאומילך” מ-1969. הדמות כבשה את לבבות הצופים, וב-1971 החליט קישון לכתוב במיוחד עבור אופיר והשוטר סרט שלם. הפעם הוא גם נתן לדמות שם: אברהם אזולאי – שוטר יפואי טוב לב, אך כושל ושלומיאל. לא מפתיע שמפקדיו לא מקדמים אותו, ואף ששים להיפטר ממנו.
“כשקראו בשמי בתור הזוכה בטקס גלובוס הזהב חשבתי שאני חולם”, סיפר קישון. “קמתי כדי לעלות לבמה, ופתאום ראיתי את אלפרד היצ’קוק מוחא לי כף”. תא הכתבים הזרים בהוליווד, שבוחר את זוכי פרס גלובוס הזהב, וחברי האקדמיה לקולנוע, שקובעים מי יהיו המועמדים לאוסקר, לא יכלו להתעלם מהופעתו הנפלאה של אופיר, ובמיוחד מהסצנה החותמת את הסרט, שהפכה לסצנה המפורסמת ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי – טקס הפרידה של השוטר אזולאי מהמשטרה, שבו עושים לו כבוד, כולל דרגת סמל וצל”ש על ביצועיו במבצע שלמעשה ביים עבורו העולם התחתון.
הקלוז־אפ על אזולאי המצדיע והדומע סחט דמעות גם מהקשוחים במבקרים. עשורים חלפו מאז, ועדיין קשה לא לדמוע יחד עם אזולאי, מה גם שהשיר המרגש “בלדה לשוטר” של אהוד מנור ונורית הירש, המלווה את הסיום והקרדיטים, מגביר את הלחץ על בלוטות הדמעות. “אמרתי לשייקה: ‘תהיה בסצנה הזאת גאה ותהיה אחר כך עצוב'”, גילה קישון. “הייתי בטוח שיידרשו הרבה טייקים, אבל לא היה צריך. כבר בטייק הראשון פתאום העיניים של שייקה התמלאו דמעות”. אפילו השוטרים הקשוחים שהופיעו כניצבים במסדר הפרידה התרגשו מהדמעות של אופיר. קישון הכריז ש”שייקה באמת היה גאון. בעיתוני העולם כתבו שהוא צ’רלי צ’פלין”. “השוטר אזולאי”, אמר אופיר, הוא “התפקיד הכי טוב, הכי מושלם, הכי שלם שלי. התייחסתי אליו ברצינות הכי גדולה”.
באותה שנה, ראוי לציין, זכה חיים טופול בפרס גלובוס הזהב ובמועמדות לאוסקר על הופעתו ב”כנר על הגג”, העיבוד ההוליוודי למחזמר “טוביה החולב”, שהתבסס על ספרו של שלום עליכם. “כאשר ‘סאלח שבתי’ היה אחד המועמדים לאוסקר התייחסנו קישון ואני לאוסקר בקלות ראש”, התוודה טופול באוטוביוגרפיה שלו, “חיים מספר על טופול”. “בינתיים, עם השנים והניסיון, התחלנו להעריך ולהבין את המשמעות הרבה שנודעת לאוסקר בתעשיית הסרטים. כשנכנסתי לאולם בטקס שנערך ב-1972 הבחנתי בקישון, שהיה מועמד עם ‘השוטר אזולאי’, ונוצר בינינו קשר עין. קישון הוציא מכיסו שן שום אחת וזרק אותה לעברי מעל ראשי האנשים. כן זקף את אצבעו הקטנה ונופף לי כסימן מוסכם בין שנינו שפירושו ‘לא להתרגש’. בסופו של דבר נאלצנו שנינו להסתפק רק במועמדות. צריך לנסות פעם בצל במקום שום. ואם זה לא יעזור – אז סחוג”.

בטקס האוסקר ה-50, שנערך ב-3 באפריל 1978, ניטש בקטגוריית הסרט הזר קרב מרתק בין שני במאים ישראלים: מנחם גולן, שסרטו “מבצע יונתן” על מבצע אנטבה ייצג את ישראל, ומשה מזרחי, שסרטו “כל החיים לפניו” (בעולם הוא נקרא “מדאם רוזה”), עיבוד לרב המכר של אמיל אז’אר (שם העט של רומן גארי), ייצג את צרפת. המאבק הזה היה טעון ומורכב במיוחד לנוכח העובדה שגולן הפיק בעבר אחדים מסרטיו של מזרחי. בסופו של דבר ידו של מזרחי היתה על העליונה, והוא הפך לבמאי הישראלי הראשון שאוחז באוסקר – ובמשך שנים גם היה היחיד שהגיע למעמד זה.
“הזכייה לא היתה כל כך מהותית”, התוודה מזרחי ב-2015 בתוכנית “חי בסרט” (כאן חינוכית) בהנחיית גלעד אמיליו שנקר. “כבר הכרתי את טקס האוסקרים מפעמים קודמות שבהן הייתי מועמד, אז כבר לא הייתי ‘בתול’. זה לא היה אותו ריגוש כמו בטקסים קודמים. היתה לי אפשרות לשבת בשקט בטקס ולדעת שיש דברים אחרים, ואני לא זה שקובע מי זוכה באוסקר. לכן אני לא זוכר את הזכייה בתור רגע של התעלות”.
נאום התודה של מזרחי היה תמציתי ונטול רגש: “אני מודה לכולכם, אני מודה לכל האנשים שעבדו על הסרט, ומעל הכל אני רוצה להודות למדאם רוזה בעצמה – סימון סיניורה”. ואכן, ההצלחה של “כל החיים לפניו” חבה רבות לסיניורה, אחת הכוכבות הגדולות של צרפת באותם ימים, שהיטיבה לגלם את מדאם רוזה – זונה בדימוס, ניצולת שואה יהודייה מזדקנת, חולנית ורדופת זכרונות החיה בבלוויל, שכונת העוני הפריזאית, ומתפרנסת מגידול ילדים של זונות. סיניורה מרשימה במיוחד בסצנה שבה היא מבקשת ממומו, הילד המוסלמי שגידלה, שלא ייתן לקחת אותה לבית החולים. “אם תשמע דיבורים על בית חולים, קח כרית ותחנוק אותי. פשוט תהרוג אותי”, מתחננת מדאם רוזה. “לכל דבר יש סוף, גם ליהודים. אני לא רוצה לחיות יותר משנחוץ. לא רוצה ללכת לבית חולים – שם יענו אותי. במשך 25 שנה נתתי את גופי ללקוחות, אין בכוונתי לתת את גופי לרפואה”.
מזרחי גילה שסיניורה שנאה את הספר “כל החיים לפניו”, וסירבה להצעות קודמות להופיע בעיבוד קולנועי שלו. כשמזרחי הציע לה לככב בסרטו, היא הסכימה להיפגש. “סימון קיבלה אותי במשפט הבא: ‘ראיתי סרט שלך שקוראים לו ‘אני אוהב אותך רוזה’, ואותו מאוד אהבתי, ולכן הסכמתי לפגוש אותך. אבל אני בכלל לא שמחה לפגוש את הבמאי העתידי של ‘כל החיים לפניו'”. מזרחי התנצל שהטריח אותה, אבל סיניורה אמרה לו: “אל תדבר שטויות, בוא נלך למסעדה”.
“בארוחה דיברנו על אלף ואחד דברים, לא בהכרח על הסרט ‘כל החיים לפניו’, ונוצר בינינו קשר, ובסוף היא השתכנעה”, הסביר מזרחי. ראוי לציין שמזרחי שיתף בסרט גם את רעייתו, השחקנית־במאית מיכל בת־אדם, בתפקיד משמעותי.
מזרחי, שמת ב-2018, בחר להציב את פסלון האוסקר המוזהב על מדף ספרים בדירתו התל־אביבית. “הדבר היחידי השימושי שאתה יכול לעשות בפסל האוסקר זה להחזיק ספרים בכוננית”, אמר בתוכנית “חי בסרט”. בראיון שערך איתו ב-2009 אורי קליין, מבקר הקולנוע של “הארץ”, הוסיף מזרחי: “אני חושב שהעובדה שזכיתי באוסקר לא עשתה לי טוב בארץ. כיוון שזכיתי עם סרט לא ישראלי, זה הפך אותי ל’לא משלנו’. מחוץ לישראל הזכייה כן הועילה לי, אבל כמובן שזה התעמעם עם השנים”.

גילה אלמגור, “מלכת הקולנוע הישראלי”, חוותה בשנות ה-80 משבר חמור בקריירה ונותרה מחוסרת עבודה, אפילו בתיאטרון. “שש שנים של יובש מוחלט שבהן אף אחד לא רצה אותי”, היא נזכרת. מתוך המצוקה, התסכול והייאוש היא התיישבה לכתוב את זכרונות ילדותה הקשה: אביה השוטר מקס אלכסנדרוביץ נהרג לפני לידתה מירייה של צלף ערבי בחיפה, והיא גדלה עם אמה חיה, ניצולת שואה פגועת נפש. התוצאה: ספר, מחזה יחיד וסרט בשם “הקיץ של אביה”.
בסרט, שאותו ביים אלי כהן, אלמגור גילמה את אמה. קאיפו כהן גילמה את אלמגור הצעירה – אביה, הילדה המנודה שהפכה למושא ללעג עקב מחלת אמה, וגם בשל הקרחת שעשו לה בגלל הכינים. “‘הקיץ של אביה’ הוא סרט שבא מהבטן שלי. כמה אנשים זוכים לראות פרק בחיים שלהם קורם עור וגידים על המסך?”, אומרת אלמגור. “זה היה מרגש וזכות גדולה לשחזר את הסצנות של ילדותי וללבוש את הבגדים של אמא שלי. בזכות התפקיד הזה קיבלתי המון פרסים בפסטיבלים בינלאומיים, כולל דוב הכסף לתרומה אמנותית יוצאת דופן בפסטיבל ברלין 1989, שאותו חלקתי עם קאיפו. בטקס חלוקת הפרסים קראו בשמי ועליתי על הבמה – הייתי כל כך בהלם ומסוחררת שאמרתי רק ‘תודה, תודה’. מה גם שאף אחד לא אמר לי להכין נאום תודה. הזכייה היתה כבוד גדול”.
“הקיץ של אביה” מתרחש בשנות ה-50. רבות מהסצנות בסרט נצרבו בזיכרון, אך בראשן עומדת סצנת המומולדת – מסיבת יום ההולדת של אביה, שאף אחד לא הגיע אליה. האם, בניסיון להציל את המצב, מציבה ליד הגדר שולחן ועליו עוגה מפוארת ותקרובת עשירה, ומפתה ילדים וילדות שעוברים ברחוב, ואת השכנים, לבוא ולחגוג עם אביה העצובה והמאוכזבת: “בואו תיכנסו, זו עכשיו מומולדת של אביה. תברכו אותה”.
“זוהי סצנה קורעת לב ומאוד נוגעת שקרתה לי בילדותי, אחד לאחד. לא המצאתי אותה”, מספרת אלמגור. “גם אמא שלי טרחה, ובמעט הכסף שהיה לה הכינה לי יום הולדת – ואף אחד לא בא. בצילומי הסצנה הזאת לא אמרתי לעצמי, ‘הוי, כמה עצוב זה היה אז’. הייתי עסוקה שהסצנה תצא דרמטית ונהדרת, וגם עם נגיעות קומיות. הבמאי אלי כהן ידע לביים את הסצנה בצורה מושלמת וללכוד את ההיבט הטרגי־קומי שלה. גם קאיפו עזרה להפוך את הסצנה לבלתי נשכחת. בכלל, קאיפו היא מתנה שנשלחה לסרט הזה”.
אלמגור סבורה שסצנת יום ההולדת הפכה לסצנת פולחן משום ש”אנשים מכינים לא פעם אירוע, ויש להם חששות שאף אחד לא יבוא. הסצנה הזאת נוגעת בהרבה פחדים של אנשים. גם של מבוגרים. וכך ‘הקיץ של אביה’ ו’מומולדת’ הפכו למטבעות לשון – שם נרדף לאירוע או יום הולדת שאף אחד לא בא אליהם. אגב, גם היום, כשאני מארחת וטורחת, אני עדיין חוששת לקראת האירוע, ‘רק שזה לא יהיה כמו שקרה לי בילדותי ואף אחד לא יבוא'”.

בפסטיבל קאן של שנת 2004 זכה “אור”, סרטה של הבמאית קרן ידעיה, בפרס מצלמת הזהב היוקרתי, המוענק לסרט הביכורים המצטיין. העלילה עוסקת בשגרת חייה של רותי, זונה תל־אביבית מבוגרת (רונית אלקבץ) שמצבה הנפשי והפיזי הולך ומידרדר. אור, בתה תלמידת התיכון (דאנה איבגי), עושה הכל כדי להציל אותה ולחלצה מעולם הזנות. כשידעיה קיבלה את פרס מצלמת הזהב, היא הכריזה בקול חנוק מדמעות: “אני מקדישה את הפרס מעומק לבי לכל האנשים בעולם שאינם חופשיים וחיים במצב של עבדות”.
סצנה אחת המבהירה מדוע “אור” כה הרשים את השופטים היא זו שבה אור רודפת אחר אמה בניסיון למנוע ממנה לצאת לעוד לילה של זנות. “הבכי קורע הלב של אור, המאבק הפיזי עם רותי, שהודפת אותה שוב ושוב וממשיכה ללכת, הפריים הסטטי שסוגר עליהן ככל שהן מתקדמות אלינו, וכך יוצאות יותר ויותר מהפריים, עד שההתגוששות ביניהן הופכת למהות ולא לצורה פיזית כמעט, הניסיון הנואש הזה שנכשל של אור להציל את אמה הוא זה שדוחף אותה עצמה סופית אל תוך הזנות. העיקר לא להרגיש את הכאב”, אומרת ידעיה.

אחד הרגעים המרגשים בטקס הסיום של פסטיבל קאן 2005 היה נאום התודה של חנה לסלאו, שגרפה שם את פרס השחקנית המצטיינת עבור הופעתה ב”אזור חופשי” של עמוס גיתאי. “אני חולקת את הפרס עם אמא שלי, שהיא ניצולת שואה מאושוויץ, ועם כל ניצולי השואה שעודם בחיים”, הכריזה לסלאו. “אני חולקת את הפרס גם עם כל הקורבנות משני הצדדים: הישראלים והפלסטינים. הגיע הזמן שנדבר ונפתור יחד את הבעיות שלנו”.
הטקס, נזכרת לסלאו, נערך בדיוק כשברחבי העולם ציינו 60 שנה לכניעת הנאצים ולסיום מלחמת העולם השנייה באירופה, והיא חשה צורך לאזכר את אמה ואת העובדה שהיא ניצולת שואה. “התייעצתי עם עמוס אם אני יכולה לעשות זאת ולאזכר את אושוויץ בנאום התודה, והוא ענה: ‘בוודאי, זה הרגע שלך ואת יכולה להגיד מה שאת רוצה'”.
לסלאו הכניסה את הרקע המשפחתי שלה ואת היותה בת לניצולי שואה גם לתוך הדמות שגילמה ב”אזור חופשי”: חנה, אשה דתייה מהנגב, ממפונות סיני, דור שני לשואה, המתפרנסת מסחר במכוניות ממוגנות, שיוצאת למסע לאזור הסחר החופשי בירדן עם תיירת אמריקאית (נטלי פורטמן) כדי לאסוף סכום כסף שחייבים לה ולבעלה. באחת הסצנות היא נפגשת עם לילה, אשה פלסטינית (היאם עבאס) ששימשה כאשת קשר של בעלה עם השוק השחור בירדן. לילה שואלת את חנה מאיפה היא באה. “עמוס אִפשר לנו לאלתר, ואחרי שעניתי להיאם שאני באה מישראל, היא שאלה אותי: ‘ומאיפה באת קודם לכן?’. אז אמרתי לה: ‘מאושוויץ, הורי מאושוויץ’. עמוס נתן לי חופש תנועה, והוא אישר את התשובה הזאת. הסצנה הזאת מגדירה את הדמות שלי, ומזכירה ומסבירה את המנוע של האנשים שבאו מהשואה ושרדו בארץ ונמצאים עדיין במלחמת הישרדות”.
לסלאו מספרת שרגע לפני שהלכה לטקס הסיום של בקאן היא התקשרה לאמה ואמרה: “אמא, אני כנראה זוכה”. “ואז אמא ענתה: ‘בשבילי כבר זכית’. זה היה עבורה רגע גדול של נחת. ימים אחדים אחרי הזכייה היא מתה”.

פסטיבל סאנדנס, המתקיים מדי שנה במדינת יוטה, הוא פסטיבל הסרטים העצמאיים הגדול בארצות־הברית. האירוע הנחשב התקיים לראשונה ב-1978, ורשימת מייסדיו כוללת את הבמאי־שחקן רוברט רדפורד. לאורך השנים התחרו בסאנדנס כמה סרטים ישראליים. אחד מהם, “אדמה משוגעת”, סרטו האוטוביוגרפי של הבמאי דרור שאול (“מבצע סבתא”), זכה ב-2007 בפרס סרט הדרמה הטוב ביותר בקטגוריית הסרטים הבינלאומיים.
“אדמה משוגעת” מציג באומץ ובכנות את סיפור התבגרותו של נער בן 12 (תומר שטיינהוף) בקיבוץ דרומי בשנות ה-70 על רקע אירועים טרגיים הפוקדים את משפחתו. האירועים הללו קיבלו ביטוי גם בנאום התודה של שאול בפסטיבל: “כשהייתי ילד, היה עצוב לשמוע את אמי אומרת: ‘הלוואי שיום אחד כל העולם ישמע את הסיפור הזה’. עכשיו אני כאן בלעדיה, אבל איתכם ועם כל העולם. אני מאושר”.
שאול מספר שסצנות רבות מ”אדמה משוגעת” מרגשות אותו גם כיום. “אלה נחרתו בי לנצח. אחת מהן מרגשת אותי במיוחד: ארוחת הערב המאולתרת של מירי (רונית יודקביץ’), האם האלמנה הדכאונית והמעורערת בנפשה של גיבור הסרט, עם סטפן (אנרי גרסין), המאהב השווייצרי. למה היא מרגשת אותי? כי היא מייצגת את החלום ואת הדחף הבלתי נגמר של אנשים בכל מיני מצבים להמשיך לקוות ולהאמין ולחיות. זה הרגע האופטימי הכמעט אחרון בסרט – רגע שבו השניים אשכרה מאמינים שהם יכולים לחיות יחד. בכל פעם שאני צופה בסצנה הזו אני מגרד את הפצע הפתוח שלי בשאלה למה אמי לא התחתנה מחדש, ולמה לא עברנו לגור עם המאהב בכפר המושלג שלו בשווייץ, רחוק מכל הבעיות. זה הרי היה אפשרי. בפנטזיה כמובן”.

בטקס הסיום של פסטיבל ברלין 2007 העניק חבר השופטים ליוסף סידר את פרס הבימוי, דוב הכסף, עבור סרטו “בופור”. סידר הצליח לגבור על יוצרים ידועים דוגמת פרנסואה אוזון, אנדרה טשינה, ז’אק ריווט, רוברט דה־נירו וסטיבן סודרברג. היתה זו הפעם הראשונה שיוצר ישראלי זוכה לכבוד הזה בפסטיבל ברלין, אחד משלושת הפסטיבלים הנחשבים בעולם.
“בופור”, המבוסס על ספרו רב המכר של רון לשם “אם יש גן עדן”, עוסק בקבוצת חיילים במוצב הבופור רגע לפני התפנות צה”ל מרצועת הביטחון בדרום לבנון בשנת 2000. הרגע המרגש בהקרנת הבכורה בברלין היה כשסידר הזמין לבמה את אריה ויפית איטח, שבנם צחי ז”ל היה החלל האחרון בלבנון ושימש השראה לדמות החייל יונתן שפיצר בסרט, ואת אהרון ברנע, אביו של נועם ברנע ז”ל, ששירת ביחידה לסילוק פצצות של חיל ההנדסה ונהרג ב-1999, חמישה ימים לפני שחרורו מהצבא, ושימש השראה לדמות של זיו פארן.
“בופור”, שגם היה מועמד לפרס האוסקר בקטגוריית הסרט הזר, משופע רגעים עוצמתיים שנצרבים בזיכרון, למשל פיצוץ המוצב על ידי צה”ל במסגרת הפינוי. בזמן שהחבלן סופר לאחור, החיילים מצייתים לפקודה ונכנסים לנגמ”שים. רק סגן לירז ליברטי, מפקד המוצב, שאותו מגלם אושרי כהן, מתעקש לצפות בפיצוץ – בין השאר משום שקמחי, מפקד האוגדה שנפצע בקרב לכיבוש המוצב במלחמת לבנון הראשונה, ביקש ממנו באמצעות מכשיר הקשר לתת מבט אחרון בבופור בשבילו. המצלמה מתמקדת בפנים של לירז בעודו מתבונן במוצב מתפוצץ ועולה בלהבות. ואז שיירת החיילים יוצאת לעבר ישראל. הסצנה הזאת מתחברת לדברים שאמר סידר בנאום התודה המרגש שלו אחרי הזכייה בברלין: “‘בופור’ הוא סיפור על איך שמלחמות מסתיימות, על רגשות מורכבים שהם חלק מהורדת דגל, עזיבת הר ושיבה הביתה. זה סיפור על פחד גדול, כולל הפחד שלי, ואני רק רוצה לאחל לכולנו שהמנהיגים שלנו יפחדו ממלחמות וימצאו את האומץ גם לדעת איך לסיים אותן”.

הסופרים אתגר קרת ושירה גפן הוכיחו בפסטיבל קאן 2007 שהם גם קולנוענים מוכשרים כשסרטם “מדוזות” גרף את פרס מצלמת הזהב, המוענק לסרטי ביכורים. הסרט, המשלב שלושה סיפורים המתנקזים אל חוף הים של תל־אביב, הצליח לגבור על 32 סרטי ביכורים אחרים. הבמאי הרוסי פבל לונגין, שישב בחבר השופטים, נימק כך את הבחירה ב”מדוזות”: “זהו סרט שאהבנו במיוחד בגלל האנושיות, הפיוטיות והרגישות הגדולה שלו”. בטקס הסיום של הפסטיבל, כשקרת וגפן עלו לבמה כדי לקבל את הפרס, הם היו נרגשים, מבולבלים ומשועשעים. קרת עשה פרצופים ואמר בנאום התודה: “מאז הבר מצווה שלי לא לבשתי חליפה”.
“מדוזות” משופע סצנות פיוטיות, חינניות, מפתיעות. הזוג קרת־גפן בחר לשבץ בפרויקט שלפנינו את זאת שבה בתיה המלצרית (שרה אדלר) מגיעה לתחנת משטרה עם ילדה שכרגע יצאה מהים כדי לברר למי היא שייכת, ולבסוף הילדה יוצאת אחריה. “בלילה שלפני צילום הסצנה בתחנת המשטרה הודיע לנו מנהל ההפקה שהלוקיישן נפל, ושנותרו לנו 14 שעות למצוא לוקיישן חדש”, נזכרים השניים. “מחוסר ברירה נאלצנו לצלם במקום היחידי שהצלחנו למצוא בטווח הזמן הקצר: משרד נסיעות. הלוקיישן החדש היה הפוך לגמרי מכל מה שדִמיינו: נטול חלונות, תקרה נמוכה, מעופש. צילומי הסצנה התחילו באווירה מדכדכת, אבל מהר מאוד גילינו שהמגבלה שנכפתה עלינו דווקא תרמה לסצנה. השוטר (צחי גראד), שאמור היה לשבת במשרד מרווח ומואר, נראה פתאום כמו ענק מובס הכלוא בחלל קטן, והעליבות של המקום שיקפה את חוסר האונים שלו. ופתאום הסצנה שאמורה היתה להציג מפגש עם שוטר ביורוקרט ואטום הביאה משהו אחר: שוטר שבאמת רוצה לעזור אבל לא מסוגל. זה היה הרגע שבו הבנו את ההבדל המהותי בין עולם הספרות שממנו באנו לעולם הקולנוע. בזמן שבכתיבה היצירה כולה מגיעה מדמיונו של הכותב/ת, בקולנוע יש שותפה נוספת ליצירה – המציאות, והמגבלות שהיא מציבה”.

דרך ארוכה עשה “ביקור התזמורת”, סרטו של הבמאי ערן קולירין, מהבכורה המרגשת והמפתיעה בפסטיבל קאן 2007 ועד העלאתו כמחזמר בברודווי ב-2016 והזכייה בעשרה פרסי טוני ב-2018. הסרט, בכיכובם של ששון גבאי וסאלח בכרי, עוסק בתזמורת מצרית שמגיעה לנגן במרכז שלום בישראל, הולכת לאיבוד ונקלעת לעיירה דרומית. “זוהי מחווה ל’שוטר אזולאי’ מצד אחד ולסרט הערבי של יום שישי שהוקרן בערוץ 1 מצד שני”, אומר קולירין. “נהגתי לראות את הסרטים האלה אצל סבתי המנוחה, ולכן הקדשתי לה את הסרט”.
“ביקור התזמורת” התחרה ב”מבט מסוים”, המסגרת השנייה בחשיבותה בפסטיבל קאן, ועוטר בציון לשבח. בנוסף הוענקו לו הפרס היוקרתי של איגוד המבקרים הבינלאומיים ופרס הקהל הצעיר. “אני רוצה להודות לשופטים ולאנשים הנפלאים בקאן שקיבלו את הסרט בחום”, הכריז קולירין בנאום התודה שלו, “ואני רוצה להחזיר להם אהבה”. כעבור כמה חודשים, ששון גבאי זכה בפרס השחקן המצטיין של האקדמיה האירופית לקולנוע עבור משחקו בסרט.
כבר בהקרנת הבכורה בקאן היה ברור שכמה סצנות יהפכו לקלאסיקה ישראלית. הקהל הריע במיוחד לסצנה שבה סאלח בכרי, המגלם את נגן הכינור המצרי חאלד, מלמד את פאפי (שלומי אברהם), אחד מתושבי העיירה, איך לחזר אחר יולה העגמומית (רינת מטטוב) בדיסקו המקומי על רקע צלילי השיר “יש לי ציפור קטנה בלב”, עיבוד מחודש ללהיט של יגאל בשן. “אני יודע שהסצנה הזאת עם החיזור באמצעות המטפחת בדיסקו תתקבע יחד עם זכרון הסרט”, סבור קולירין. “יש לי חיבה אליה. היא למעשית התמצית של הסרט – היא מתמצתת את האווירה של ‘ביקור התזמורת’. בכל ההקרנות החגיגיות, הקהל תמיד מחא בה כפיים. בניתי אותה על סמך משחק תיאטרון שזכרתי מקייטנה בילדות – שיעור משחק עם שלושה אנשים שאחד מהם מתחיל תנועה והשניים האחרים ממשיכים אותה. מצחיק אותי שהרגע הקטן מהקייטנה הפך להיות אחת הסצנות שהכי מזוהות עם היצירה שלי”.

בעונת הפרסים 2008/2009, “ואלס עם באשיר”, סרט האנימציה האישי של הבמאי ארי פולמן, היה אחד המתמודדים הבולטים – כולל מועמדות לפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן 2008 (עקב שערוריית שיפוט יצא הסרט בידיים ריקות) ומועמדות לפרס האוסקר בקטגוריית הסרט הזר. הסרט, שבו פולמן התמודד והתעמת עם זכרונותיו וסיוטיו ממלחמת לבנון הראשונה, טִלטל אנשים בכל העולם, גם כאלה שאינם בקיאים בסבך סכסוכי המזרח התיכון. בסך הכל, “ואלס עם באשיר” ליקט 45 פרסים ששיאם הזכייה בפרס גלובוס הזהב לסרט הזר. פולמן, שקיבל את הפסלון מידי השחקן קולין פארל, הקדיש אותו ל”שמונת הילדים הנהדרים שנולדו לצוות ההפקה בארבע השנים שבהן עבדנו על הסרט באולפן קטן בתל־אביב”, ואמר שהוא מקווה ש”יום אחד הם יגדלו ויראו יחד את הסרט והמלחמה שמתוארת בו תיראה להם כמו משחק וידיאו קדום, שאין לו שום קשר לחייהם”.
“ואלס עם באשיר” משופע סצנות חזקות ונוקבות, ואחד הרגעים הבלתי נשכחים בו הוא סצנה שמתקדמת בהילוך איטי ובה הפלוגה של פולמן נכנסת לפרדס לבנוני ונתקלת שם בילד עם מטול RPG. הילד משגר טיל אל עבר החיילים, והם הורגים אותו כשברקע נשמע הקונצ’רטו מספר 5 (“הקיסר”) של בטהובן. פולמן לא זכר בכלל את המפגש עם הילד. רק בזכות שיחה עם שמואל פרנקל, מפקד יחידת חיל הרגלים, הבין הבמאי שמוחו הדחיק ומחק את ההיתקלות הזאת. “זוהי סצנה שחדרה ללב רבים”, אומר פולמן. “קשה להישאר אדיש למראה אדם בוגר שעומד מול ילד קטן ששלחו אותו לירות טילים ולהתאבד למטרה שהוא אפילו לא מבין. זוהי סצנה שמביאה את הפרדוקס והאבסורד של הטיפשות הזאת שנקראת מלחמה עד הקצה”.

הבמאי שמוליק מעוז הגיע לפסטיבל ונציה 2009 עם סרט הביכורים שלו, “לבנון”, המתבסס על זכרונותיו הטראומתיים מקיץ 1982, מהיום הראשון של מלחמת לבנון הראשונה. הסרט, בכיכובם של יואב דונט, איתי טיראן, אושרי כהן, מיכאל מושונוב, זהר שטראוס ודודו טסה, הצליח לעשות היסטוריה: הוא זכה בפרס אריה הזהב, המוענק לסרט המצטיין – הפרס השני בחשיבותו בזירת הפסטיבלים הבינלאומית. “אני מקדיש את הפרס הזה לכל האנשים בכל העולם שחזרו כמוני מהמלחמה”, צִמרר מעוז את באי הטקס. “אלפי אנשים שלמדו לחיות ואפילו לחייך למרות הכאב. למראית עין הם בסדר – הם עובדים, מתחתנים, מולידים ילדים – אבל הזיכרון נשאר חרות בנשמתם. מלחמה, באופן פרדוקסלי, זקוקה למוות כדי להתקיים. ברגע שנפסיק להרוג – נפסיק את המלחמה. זה כל כך פשוט. הייתי רוצה להאמין שהסרט שעשיתי יפתח לאנשים את הראש, שהם ישאלו את עצמם מי הפכנו להיות ומי לעולם לא נוכל להיות עוד, אם לא נפסיק זאת עכשיו”.
“לבנון” מתרחש כולו בתוך טנק צה”לי היוצא למשימה משותפת עם מחלקת צנחנים: עליהם לסרוק עיירה לבנונית שכבר הופגזה על ידי חיל האוויר. מעוז סבור שהסצנה שבה החיילים נכנסים למטע בננות לבנוני, שם הם נתקלים תחילה במכונית עם חמושים ובהמשך בחקלאי מקומי, היא באופן מתוכנן ומובהק סיקוונס המפתח של “לבנון”. “זוהי תמונת המלחמה הראשונה, והיא מתפרצת לתוך הסרט בטלטול ברוטאלי ומייצרת שינוי חד בסולם הדרמטי, ממצב התחלתי מאוזן ושקט לקונפליקט איום עד בלתי אפשרי. קונפליקט בין האינסטינקט הכי בסיסי שלנו, האינסטינקט הקיומי, לבין הערך הנעלה ביותר במוסר האנושי – ‘חיי אדם’. קונפליקט בין להרוג לבין הפקרת חייך וחיי חבריך.
“הסיקוונס כופה על הגיבור להתמודד עם שני קונפליקטים כאלו, ומקציב לו כמה שניות בודדות לקבל החלטות הרות גורל שיצלקו את נפשו. שני הקונפליקטים הזהים, והאופן השונה שבו מגיב אליהם הגיבור, מעצבים את הסיקוונס כנוסחה מתימטית שמגדירה את המלחמה. לא ירית – גרמת למותו של חייל. ירית – הרגת פלאח. נוסחה שמנפיקה מסר פשוט וחשוב שמסביר לצופה לאיזה עולם הוא נכנס. המסר לא מתבסס על דיאלוג או טקסט כזה או אחר. זהו מסר ויזואלי, תחושתי, שמסמן את הסרט כ’סרט חווייתי’. יש מילה פה, מילה שם, אבל לא על זה מבוסס המסר. המסר מבוסס על חוויה. תראה, תשמע את הקולות דרך מכשיר הקשר, תקלוט את הדברים ביחד עם הדמויות, ותסתכל עליהם מנקודת מבטו של הגיבור – נקודת מבט פיזית שצלב הפריסקופ של תותחן הטנק מוסיף לה מימד תודעתי. מדובר במבנה קולנועי פשוט שבו הסצנות מתפקדות כמדרגות שהולכות ומגבירות את הלחץ על הצופה – עד ל… בום! – כדור בראש של פלאח בלי יד ורגליים. וזהו גבירותי ורבותי, ככה נראית מלחמה. זה סיקוונס שמשקף לנו טראומה בהתהוותה”.

בטקס הסיום של פסטיבל קאן 2011 התחוללה דרמה: הבמאי־תסריטאי יוסף סידר לא הספיק להגיע בזמן לקבלת פרס התסריט הטוב ביותר עבור סרטו “הערת שוליים”. הנהלת הפסטיבל הודיעה לסידר על הזכייה באיחור; הוא אמנם מיהר לתפוס טיסה, אך לא הספיק להגיע לטקס. הוא צפה בו על מסך טלוויזיה בטרמינל במינכן. מי שקיבלה את הפרס במקומו היתה המפיקה, שרון הראל. “סידר נמצא בדרכו מתל־אביב לקאן והוא מודה לשופטים, לכל מי שעבד בסרט, לשחקנים ולמשפחתו”, אמרה.
במסיבת העיתונאים שנערכה אחרי הטקס שאלתי את השופטים על הבחירה ב”הערת שוליים”, וביקשתי להבין מדוע נודע לסידר על זכייתו כה מאוחר, באופן שגרם לו להחמיץ את הטקס. השופטים נראו מבולבלים ומעט נבוכים. רוברט דה־נירו, שכיהן כנשיא חבר השופטים, השיב: “אני לא יודע לגבי ההודעה המאוחרת, בחרנו ב’הערת שוליים’ כי רובנו הרגשנו שמדובר בתסריט כתוב היטב”. כשסידר הגיע סוף־סוף לריביירה הצרפתית הוא נאלץ להסתפק בארוחה החגיגית שנערכה לכבוד הזוכים. “קשה לנסח במילים רגשות שנראים תלושים לגמרי מהחיים”, אמר אז סידר כשהתבקש לבטא את תחושותיו כלפי הזכייה, “אני פשוט שמח שהסרט זכה להכרה כזאת”. בהמשך, “הערת שוליים” היה גם מועמד לפרס האוסקר בקטגוריית הסרט הזר.
“הערת שוליים” עוסק במערכת היחסים הטעונה והמורכבת בין פרופ’ אליעזר שקולניק (שלמה בראבא) ובנו אוריאל (ליאור אשכנזי), שניהם חוקרי תלמוד מירושלים, על רקע חלוקת פרס ישראל. האב מתבשר בטעות שזכה, כשבעצם בנו הוא זה שאמור היה לזכות בכבוד. מתוך שלל הסצנות המוצלחות בסרט בחר עבורנו סידר סצנה נפלאה המתרחשת במשרד החינוך: פרופ’ שקולניק הבן מגיע לפגישה בהולה עם נציגי המשרד וּועדת הפרס ומתבשר שחלה טעות, ושהוא בעצם הזוכה המיועד – ולא אביו. הבן ההמום, בתגובה, מנסה לשכנע את הנוכחים שאביו ראוי לפרס ושלא יעזו לגלות לו את האמת. הפגישה נערכת בחדר קטן וצפוף, דבר שיוצר רגעים קומיים וגם עימות בין שקולניק הבן לפרופ’ יהודה גרוסמן, היריב הגדול של אביו. “הסרט הזה לא עוסק בקונפליקט ברמה הלאומית, אלא דן בו בתוך הקונטקסט של הסיפור האישי”, אמר סידר בקאן. “הוא משקף את הרצון לחיות בשלום בישראל. בתלמוד נאמר, ‘מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך’, או במילים אחרות: חמלה. המדינה שלנו מציגה לעולם היעדר משווע של חמלה”.

חבר השופטים של פסטיבל ונציה 2012, בהנהגת הבמאי מייקל מאן (“היט”, “המקור”), פסק שהדס ירון, כוכבת הסרט “למלא את החלל”, ראויה לפרס השחקנית המצטיינת. “וואו, תודה רבה, אני מאוד נרגשת”, אמרה ירון, שהיתה אז רק בת 22, בעודה אוחזת בגביע המוזהב. “זה כבוד גדול, חווינו כאן חוויה מדהימה”. בנאומה הודתה ירון לרמה בורשטין, הבמאית החרדית של “למלא את החלל”: “רמה מושלמת, יצור קסום ובן אדם ממש חכם, מיוחד וחד. היא ידעה איך לגשת לכל אחד מאיתנו”.
ירון מגלמת את דמותה של שירה, צעירה חרדית תל־אביבית שהשידוך המיועד שלה מתעכב בעקבות טרגדיה שפוקדת את המשפחה: אחותה הגדולה אסתר (רננה רז) מתה במהלך הלידה, ומשפחתן מנסה למנוע מיוחאי (יפתח קליין), האלמן הטרי שעומד להינשא בשנית, לעבור לחיות בבלגיה ולקחת עמו לניכר את הנכד הפעוט. רבקה, אמה של שירה, מנסה לשדך את בתה ליוחאי וכך להשאיר את הנכד בארץ.
“ישנה סצנה שבה יוחאי יושב בלילה ובוכה, ושירה נכנסת לדבר איתו. זה אחרי שהשידוך שלהם נפל כבר בפעם השנייה, בגלל ששירה לא מסוגלת להודות שהיא אוהבת אותו. הוא כאמור בעלה של אחותה שרק נפטרה, והיא מלאה באשמה”, אומרת ירון. “אני זוכרת שבצילומים, יפתח ישב שם ובכה, וכשצילמנו את הצד שלי הסתכלתי עליו ועלו לי דמעות. אבל זה לא היה כתוב בתסריט, אז עצרתי אותן. אחרי כמה טייקים רמה אמרה לי: ‘אולי בטייק הבא תוכלי להוסיף קצת בכי?’. והפעם שום דמעות לא הגיעו. אני חושבת שלמרות שלא הבנתי את זה אז, על זה בדיוק הסצנה הזאת: על הקושי ללכת עם האמת של מה שאנחנו מרגישים. כל מה שבני אדם צריכים זו שיחה אמיתית. ומדהים כמה קשה להגיע לשיחה כזאת, למרות שזה תמיד בסוף הדבר הכי מקרב שיש”.

“סופת חול”, סרטה של הבמאית עילית זקצר, העיף את חבר השופטים בתחרות העלילתית הבינלאומית של פסטיבל סאנדנס 2016. השופטים העניקו לו את פרס הסרט הטוב ביותר בנימוק שהוא “מדהים, חיסל והביס אותנו”. העלילה של “סופת חול” מציגה את סיפורה של ג’לילה, בדואית בת 42 (רובא בלאל־עספור) שמתמודדת עם נישואי בעלה סולימאן (ג’לאל מסרוה) לאשה שנייה הצעירה ממנה בעשרים שנה. במקביל, בתה הסטודנטית (למיס עמאר) מנהלת רומן אסור עם חבר ללימודים (הייתם עומרי). כשדבר הרומן נודע, האב סולימאן מבקש לחתן את הבת עם גבר מבוגר. על רקע זה נאלצות האם ובתה לחבור יחד וללמוד כיצד לשרוד במציאות החדשה שנכפית עליהן.
“בסצנה שבה ג’לילה זורקת את בעלה סולימאן מהבית עקב העובדה שהוא מחתן את בתם לילה עם גבר שאינו מספיק ראוי לה, מתחת לפני השטח ג’לילה רבה איתו בעצם על משהו אחר – על העובדה שהוא לקח לעצמו אשה שנייה. בעצם, בכל מילה שהיא אומרת, היא אינה מדברת רק על הבת שלה – אלא גם ובעיקר על עצמה”, אומרת זקצר. הסצנה הזאת מגלמת בתוכה את הרגע שבו כל העלילות והקונפליקטים של הסרט מתחברים ומתנגשים וגורמים לפיצוץ שכמעט מפרק את המשפחה כליל. “והיא כוללת בתוכה שכבות רבות וניואנסים כה קטנים, שלטעמי, כבמאית, הצלחת העברתם למסך באופן מדויק היתה מהותית, שכן הם מהווים את המפתח לקריאת הסרט כולו”, מסבירה זקצר.
“כמובן שדווקא ביום שבו הסצנה צולמה חווינו על הסט יום קשה במיוחד”, היא מספרת. “הסצנות שצילמנו באותו בוקר התארכו והתארכו, וכאשר הגענו סוף־סוף לסצנה המדוברת נותר לנו עבורה פחות משליש מהזמן שהקצבנו לה במקור. במקום עשרה שוטים מתוכננים ירדנו לשניים. רגע לפני האקשן הראשון ניגשתי אל רובא – השחקנית המדהימה והנפלאה שהיה לי כבוד כה גדול לעבוד איתה – ואמרתי לה: ‘זה הרגע שלנו’. זה עלי ועלייך עכשיו. שתינו הבנו מראש שזו הסצנה הקשה והחשובה ביותר, ושתינו חשנו טוב את לחץ היום. אבל באותו משפט שאמרתי לה, באותו מבט שהוחלף שנייה לפני שהתחלנו – שתינו ידענו היטב שאנחנו נגרום לזה להיות כל מה שחלמנו ומעבר”.
זקצר מעידה שכבר בטייק הראשון יצא מבלאל־עספור פרץ אנרגיה ורגש כה גדול, שהוא הותיר את כל אנשי הסט הלומים. “צרחות, מחיאות כפיים וקריאות עידוד הגיעו מהיושבים מאחורי המוניטורים, בעוד רובא התפרקה בבכי גדול על כתפיו של הייתם, שותפה למשחק. אנשי צוות באו וטפחו על כתפי, ולחשו לי בסוד לתוך האוזן – עכשיו הבנו בדיוק על מה הסרט מדבר. ואילו אני ניגשתי לרובא, חיבקתי אותה ושאלתי אותה: ‘את שמעת את כל מחיאות הכפיים שקיבלת?’. והיא, הלומה עדיין מבכי, אמרה: ‘איזה מחיאות כפיים?’. פרץ הרגשות שלה היה כה גדול, שהיא פשוט לא שמעה כלום. זה היה אחד מהרגעים האלה שאתה חש שקסם התרחש על הסט. ובהסתכלות לאחור, זו בדיוק המילה שנותרה לי כדי לתאר את כל חוויית הצילומים של ‘סופת חול’. עבורי, זה היה קסם”.

שמונה שנים אחרי שזכה בפרס אריה הזהב בפסטיבל ונציה עבור סרט הביכורים שלו, “לבנון”, הבמאי שמוליק מעוז שב וכבש את עיר התעלות האיטלקית – הפעם עם “פוקסטרוט”, שזכה שם באריה הכסף, הפרס השני בחשיבותו בפסטיבל. את ההשראה ל”פוקסטרוט” שאב מעוז ממקרה שאירע באמצע שנות ה-90: בתו הבכורה ניצלה מפיגוע ההתאבדות בקו 5 בתל־אביב – היא היתה בדרכה לבית־הספר ואמורה היתה לעלות על אוטובוס המוות, אבל למזלה איחרה אותו. מעוז ורעייתו לאורה, שעיצבה את התלבושות בסרט, חוו רגעי חרדה עד שבתם שבה הביתה. את החרדה הזאת ניתב מעוז ל”פוקסטרוט”. עלילת הסרט עוסקת בזוג הורים (ליאור אשכנזי ושרה אדלר) המתבשרים שבנם החייל יונתן (יונתן שיראי) נהרג במהלך שירותו הצבאי. הסרט מתאר את התמודדותם עם בשורת האיוב.
“אני מודה ללאורה אשתי, האור שלי, הנשמה שלי”, אמר מעוז בנאום התודה בוונציה. “‘פוקסטרוט’ משמעו ריקוד. אפשר לרקוד אותו בכל מיני אפשרויות, אבל תמיד חוזרים לנקודת ההתחלה”. ההקרנה של “פוקסטרוט” בוונציה לוותה בשערורייה גדולה שעוררה מירי רגב, אז שרת התרבות והספורט. אף שלא טרחה לצפות בו, רגב טענה שהסרט מכפיש את צה”ל ומציג אותו כצבא שמטייח עבירות חמורות. במסיבת עיתונאים שנערכה אחרי הטקס בוונציה התייחס מעוז לדבריה של רגב: “כל חברה צריכה לרצות להשתפר וללמוד מטעויות, למען ילדינו. חשוב שתהיה ביקורת עצמית, כדי שלא נשקע בבוץ. אני מבקר את מדינתי מתוך דאגה, ואני עושה זאת מאהבה”.
אחת הסצנות שהרגיזו את מתנגדי “פוקסטרוט” היתה סצנת קבורת המרצדס. המערכה השנייה של הסרט מתרחשת במוצב צבאי שבו משרת יונתן. בלילה גשום אחד מגיעה למחסום מכונית מרצדס ובה ארבעה צעירים ערבים. אחד החיילים מסיק בטעות שפחית שתייה היא רימון יד, ופותח בירי. החיילים מתקשרים למוצב ומדווחים על התקרית. אנשי המוצב שולחים מחפרון כדי לקבור את המכונית יחד עם גופות הנוסעים. קצין בכיר פוקד על החיילים לשמור על שתיקה, אחרת יסתבכו.
“סצנת קבירת המרצדס סומנה לאורך כל תהליך היצירה כסצנה נפיצה”, מגלה מעוז. “אנשים רבים שחששו לשלומי ורצו בטובתי יעצו לי, בשלב העריכה, לוותר עליה. הם הוסיפו גם טיעון דרמטי, ‘הנרטיב העלילתי לא ממש זקוק לקיומה’, כי ידעו שלא יעלה על דעתי לזרוק סצנה משיקול שאינו דרמטי. במובן מסוים הם צדקו; אפשר היה להעיף את הסצנה בלחיצת כפתור. הסצנה לפניה היתה מתחברת כמו חמאה לסצנה הבאה, אף צופה לא היה חש שחסר לו משהו, והסיקוונס היה מסתיים בתאונה, טעות אנוש – כואב, אבל יכול לקרות.
“‘זו סצנה שאין בה שום תועלת’, הם נהגו לומר לי, ‘היא תדפוק אותך ואת הסרט ומוטב שתעוף!’. ‘ממתי הפכת לאקטיביסט פוליטי?’, שאל אותי אחד מחברי. ‘אתה טיפוס דרמטי’, הוא קבע והוסיף. זו בדיוק הסיבה הראשונה שבגללה סירבתי לוותר על הסצנה. כי אם נעשה תרגיל מחשבתי, ננתק את הסצנה מהמציאות הצבאית ונניח שהיא סוגרת סדרה של חיסולי חשבונות בסרט פשע – לאף צופה לא תהיה בעיה איתה. להפך. הסצנה תשאב אותו לתוכה. מה שהדליק אותי בסולם הדרמטי של הסיקוונס היה הקליימקס הכפול. אני טיפוס דרמטי שמטפס ומטפס, וכשאני מגיע לפסגה דרמטית, כמו הירי על המרצדס, אני אקח נשימה ואטפס עוד שלב מעל לפסגה. חשבתם שזהו, אז לא. יש לנו כאן קליימקס על קליימקס.
“‘אם זה היה סרט פשע היינו בעד הסצנה, אבל הסרט כן מתרחש במציאות צבאית’, הם טענו בצדק. וזו הסיבה השנייה לקיומה של הסצנה. כי אם בסרט פשע הצופה יתחבר לסצנה ובסרט צבאי היא תעורר אצלו אנטגוניזם גס, אלים, מסית ומאיים – הוא יאשר בתגובתו את הטראומה שהסרט עוסק בה, הטראומה של החברה הישראלית. במובן הזה, הסצנה היא סצנת מפתח שמאשרת את המסר של הסרט”.

בפסטיבל ברלין 2019, “מילים נרדפות” עשה היסטוריה והיה לסרט הישראלי הראשון שזוכה בדוב הזהב – הפרס לסרט הטוב ביותר, שהוא אחד הפרסים היוקרתיים ביותר בעולם הפסטיבלים. נדב לפיד, הבמאי והתסריטאי, קיבל את הפרס מידיה של הכוכבת הצרפתייה ז’ולייט בינוש, שעמדה בראש חבר השופטים. לפיד גבר על במאים בכירים דוגמת פאטי אקין הגרמני, אניישקה הולנד הפולנייה ופרנסואה אוזון הצרפתי.
“אולי בישראל יגדירו את הסרט כסקנדל ואנשים בצרפת יראו בו סרט שערורייתי, אבל בשבילי הסרט הזה הוא חגיגה גדולה של קולנוע”, אמר לפיד הנרגש בנאום התודה. “אני מקווה שאנשים יבינו שזעם וכעס ועוינות ושנאה הם רק בין אחים ואחיות, והם נובעים מקשר חזק ורגשות רבי עוצמה”. לפיד דמע במיוחד כשהודה לאמו המנוחה ערה לפיד, שערכה את “מילים נרדפות”. “ברגע זה בעיקר אני חושב על השותפה האינטימית שלי, שהיתה אמי. ערכנו אותו בין חדר העריכה לבית החולים, והיא מתה בזמן העריכה. אם אמא קיימת בשבילי איפשהו עכשיו זה בחיתוכי העריכה שלה”.
“מילים נרדפות” מבוסס על זכרונותיו של לפיד מהתקופה שבה החליט, אחרי שירותו הצבאי, לעזוב את ישראל לתמיד לטובת פריז. הסרט מראה כיצד הוא מנסה להתאקלם בעיר בלי לדעת מילה בצרפתית וחי בתנאים קשים. כבר בסצנת הפתיחה המטלטלת, שבה הגיבור (בגילומו של טום מרסייה) מגיע לדירה פריזאית נטושה ומתרוצץ בה עירום, לפיד מדגים את המשבר, השינוי והלידה מחדש שהוא עובר.
“אני חושב ש’מילים נרדפות’ הוא סרט שכמעט כל סצנה בו מכילה את הגרעין שלו”, אומר לפיד. “במובן מסוים הוא וריאציה חוזרת על אותה הסצנה. ובכל זאת אני מרגיש שיש בסצנת הפתיחה משהו שמכיל באופן מעניין את המהות של הסרט, גם רעיונית וגם צורנית. מהמדרכה הרטובה הרועדת שאיתה מתחיל הסרט, מדרכה שיכולה להתקיים בכל מקום שבו ירד גשם, ועל כן זוהי ראשיתו של סיפורו של כל אדם. משם אל היד שנעה בקצב, שוט מטלטל ותזזיתי ופרוע – ואל השוטים המעוצבים בדירה המפוארת, המוגזמת והנטושה וההרוסה, פאר שעבר זמנו ובתוכו גבר שהוא גם רב עוצמה וגם פגיע, גם שרירי וגם חלוש, גם חזק וגם אבוד. הגוף העירום שלו, שרץ מצד לצד, מחפש ישועה וגאולה אבל גם מחפש לקפוא, להיפטר מעצמו. בין תנועה תזזיתית לשיתוק, בין חיות למוות. מוות שהוא הדרך היחידה שבה יכול האיש הזה להיוולד מחדש, אחרי שנפטר לא רק מבגדיו אלא גם מעצמו”.

“סקין” הוא אמנם הפקה אמריקאית, אבל על היצירה שזכתה בפרס האוסקר לסרט הקצר ב-2019 חתומים שני יוצרים כחול־לבן: הבמאי גיא נתיב והתסריטאי שרון מימון. הסרט עוסק בפשע שנאה ובהשלכותיו דרך נקודת מבטם של שני ילדים, האחד לבן והאחר שחור. “אנחנו גאים ונרגשים שסרט קצר שנעשה בידי ישראלים ואמריקאים על הגזענות בארצות־הברית קיבל את התמיכה המדהימה של האקדמיה”, אמר נתיב בנאום התודה הנרגש שלו. “הסרט הזה נעשה מתוך דאגה אמיתית לעתיד של הילדים שלנו”.
נתיב יצר את “סקין” עם רעייתו, המפיקה ג’יימי ריי ניומן. בנאומו קשר בין הסרט למורשת המשפחתית האישית שלו: “הסבים שלי ניצולי שואה. מה שהם עברו שם – אנחנו רואים בכל מקום, באמריקה ובאירופה. הסרט הזה הוא על חינוך, על ללמד את הילדים שלך יותר טוב”.
נתיב התקשה לבחור סצנה אחת שמייצגת את “סקין” הנוקב. “אני משוחד, שכן זו היצירה שלי. קטונתי. אבל אחי גיל אמר לי שהוא לא ישכח את הסצנה שבה הילד האפרו־אמריקאי צופה מבעד לחלון המכונית ורואה איך הבחורים הלבנים מחטיפים מכות רצח לאבא שלו, ומנסה לקרוא לו בצעקות קורעות לב. מעבר לסצנה, שמהווה מראה לאינספור עוולות שנעשות לקהילה השחורה בארצות־הברית ולקהילות אחרות בכל יום, יש נזק מצטבר עתידי שמחלחל לדורות הבאים. מעטים הילדים שמתעלים את העוולות שנעשו למשפחות שלהם אל עבר תיקון החברה בעתיד. רבים מהילדים האלה גדלים בתחושת נקמנות ונוקטים ברמה כזו או אחרת פעולות אנטי־חברתיות מתוך שנאת הזר. הסצנה הזו היא קריאה לכל מערכות החינוך ולכל מערכות הכליאה והשיקום. ללא חינוך אין שיקום ואין עתיד”.

ב-2021, אחרי היעדרות של עשור, סרט ישראלי שוב התקבל לתחרות הרשמית של פסטיבל קאן – “הברך”, סרטו של נדב לפיד. זהו סרט אישי מאוד על גבר במשבר, על בדידות של אמן, והוא מסתמך על החוויות האישיות של יוצרו. לפיד מגולל בו את סיפורו של במאי קולנוע (אבשלום פולק) באמצע שנות ה-40 לחייו שמגיע ליישוב נידח בקצה המדבר להקרנה של אחד מסרטיו. הוא פוגש שם פקידה צייתנית שעובדת במשרד התרבות (נור פיבק) ומוצא עצמו מנהל שני קרבות אבודים: האחד נגד מות החופש האמנותי וחופש הביטוי בארצו, והאחר נגד המוות של אמא שלו.

“את ‘הברך’ כתבתי במהלך שבועיים וחצי כחודש לאחר המוות של אמא שלי, העורכת ערה לפיד ז”ל”, סיפר לפיד. “זה התפרץ מתוכי כמעט בלי שליטה. הסרט ספוג במוות הזה. אני מקווה שגם בחיים. אני מרגיש שחצבתי את ‘הברך’, כמו את סרטי הקודמים, ואולי אפילו יותר, ממעמקי הנשמה והראש והגוף שלי, ונדמה לי, כשאני מביט בו, שאני רואה שאלה שנות חיי מפוזרות על המסך”.

בקאן ידעו להעריך את החציבה הזאת, ו”הברך” קטף את פרס חבר השופטים היוקרתי. בעיתוי מושלם, יום לפני טקס הסיום של הפסטיבל, לפיד יצא מבידוד אחרי שחלה בקורונה. קולו רעד כשנשא את נאום הניצחון. הוא אמר שלא היה פשוט להפיק את “הברך”, ופנה לספייק לי, נשיא חבר השופטים: “אמי, שהיתה עורכת, הראתה לי בגיל 14 את סרטך ‘קדחת הג’ונגל’, והתרשמתי ממנו”.

במסיבת העיתונאים שנערכה אחרי הטקס שאלתי את ספייק לי מדוע בחר להעניק את הפרס לסרטו של לפיד, והוא השיב: “מה שלפיד עשה היה אמיץ. הוא מדבר על ישראל ועל הדברים הלא טובים שאני יודע שקורים בה. זו מדינה שאם אתה אומר עליה משהו רע, גם לך יכול לקרות משהו רע. הרגשנו צורך לעודד את האומץ שלו. זה סרט שצריך לצפות בו”. עמיתיו השופטים, הבמאית מאטי דיופ והבמאי קלבר מנדוסה פילו, ציינו שהפרס הוענק ללפיד גם בזכות האיכות האמנותית של הסרט, המבע הקולנועי הנועז וסגנון העשייה הרדיקלי.

“הברך” חב את הצלחתו גם למשחק המרשים ורב העוצמה של פולק. למשל, בסצנה שבה נציגת משרד התרבות דורשת ממנו – באמצע המדבר – לחתום על כך שהוא מתחייב לדבר בהרצאה שלו רק על נושאים הקשורים לישראל וליהדות, ויימנע מלהעלות נושאים בעייתיים. ואז הבמאי פוצח בנאום פוליטי אנטי־ישראלי נוקב וזועם – שלב מרכזי בתהליך ההתמוטטות שלו.

“אני חושב שסצנות מהסוג הזה קיימות בכל הסרטים שלי, אם כי אולי סצנת השבירה־נאום של ‘הברך’ היא הדוגמה הכי קיצונית”, אמר לפיד במסיבת העיתונאים בקאן. “יש כאן משהו בין אמונה לבין צורך נואש לומר הכל, את כל המילים שיש. התפיסה שאם תעשה קלוז־אפ על המסך ותגיד הכל, לישראלים, לאנשים, לבני אדם בכלל – משהו ישתנה. מצד שני, יש שם גם את המודעות לכך שהמילים הן הכל ובד בבד הן שום דבר, ואפילו אחרי שקיבלת את הקלוז־אפ ואמרת הכל אתה מבין שאין לך את המילים, ושאולי אין בכלל מספיק מילים במילון. הרגשתי שיש משהו חזק בנקודת המפגש בין ההכי אישי להכי פוליטי, באדם שנותן נאום פוליטי ואז מתרסק”.