אסופה
אסופה

החלוצים - תולדות הספורט בארץ ישראל

בעריכת דוד ליפשיץ
זמן קריאה כ- +

שיתוף

מבוא
קטעים

מבוא

אהדה לקבוצת ספורט היא תמיד קשר של דורות. אנחנו אוהדים קבוצת ספורט לא רק כי היא משחקת במקום שבו נולדנו, או בגלל מידת ההצלחה שלה בתקופה שבה אנו גדלים. אנחנו אוהדים קבוצת ספורט בעיקר משום שזאת הקבוצה של אבא שלנו, שאוהד את הקבוצה שאבא שלו אהד – וכך הקשר הדורי של האוהדים עובר מאבא לבן, ובשנים האחרונות לשמחתנו גם בין אמא לבת. האהדה שלנו לקבוצה היא ההיסטוריה שלנו – האישית, המשפחתית והלאומית – ולא סתם, למשל, אחד משירי האוהדים הידועים של הפועל תל־אביב (גילוי נאות: הח”מ אדום) נפתח במילים: “מהיום שבו אני נולדתי, אבא ככה לי אמר, שאני אוהב אותך הפועל, שונא מכבי ובית”ר” (שנאה ספורטיבית כמובן, שבשנים האחרונות התחלפה בקנאה בואכה מבוכה).

אם בעבר יכולנו רק לשמוע סיפורים על העבר של הקבוצה שלנו, או במקרה הטוב להיתקל בתמונת סטילס ישנה ודהויה, הרי שמאז שהאתר הזה קיים אפשר ממש לראות ולהרגיש הכל מקרוב, כאילו אתם יושבים באיצטדיון רמת־גן הישן ליד גולדה מאיר עם עוד 70 אלף איש ב-1956, צופים יחד במשחק ההיסטורי בין נבחרת ישראל לברית־המועצות בתקופת מסך הברזל. או לגלות אירועי ספורט נשכחים שאפילו חובבי ספורט אדוקים כמוני לא היו מודעים כלל לעצם התרחשותם, כמו למשל המשחק של נבחרת ישראל נגד ארסנל האנגלית, או משחק חגיגי מול נבחרת יפן במגרש בראש־העין.
אבל לא רק ספורט מקצועני או פופולרי כמו כדורגל וכדורסל תוכלו למצוא בארכיון הנפלא הזה, אלא גם לא מעט סרטי ספורט עממי – שכן התנועה הציונית ניסתה וגם הצליחה לחדש בארץ את יהדות השרירים (בניסיון להתרחק ככל הניתן מדמות היהודי החלש מהגולה). תוכלו למצוא כאן למשל לא מעט סרטים תקופתיים שמתעדים את צליחת הכינרת מהשנים שבהן היא היתה ימה ולא שלולית, לצד סרטונים של ימי ספורט בקיבוצים ובבתי ספר מהתקופה שבה המוטו היה יותר נפש בריאה בגוף בריא ופחות פורטנייט ודוריטוס מול המסך בבית.

רוב הסרטים בארכיון שמורים באיכות מפתיעה. ניתן ללמוד מהם לא רק על ספורט בארץ, אלא גם על ההיסטוריה והחיים בישראל של פעם. גם כשהם מצולמים בשחור־לבן, את/ה מרגיש/ה בהם כל צבע וצבע.

לספורט הישראלי אין לצערנו יותר מדי הישגים מפוארים. למונדיאל הגענו רק פעם אחת אי אז בשנת 1970, כשעדיין שילמו בלירות ושייע פייגנבוים היה חלוץ עם חוש התמצאות ברחבה ולא מאמן “גולסטאר” עם התמצאות ביחסים בין דודו מעפולה לליאון שניידרובסקי. את המדליה האולימפית הראשונה שלנו השגנו רק בשנת 1992, ואנו מצטיינים בעיקר במכות (ג’ודו), בים (גלישה), או במכות בים, כפי שמוכיחים יותר מדי סרטוני ווטסאפ מהשנים האחרונות (שוודאי יוצגו בארכיון סינמטק ירושלים בעתיד הרחוק).
אז אמנם לא היינו וכנראה גם לא נהיה מעצמת ספורט, ואכן נכונה לא פעם הקלישאה שיהודים טובים יותר בלנהל ספורט מאשר ממש לעשות אותו, אבל עדיין תוכלו למצוא כאן חומרים לא פחות ממופלאים ומרגשים – מההיסטוריה הישראלית בכלל וההיסטוריה הספורטיבית בפרט. ואולי אפילו תאתרו את אבא או סבא שלכם ביציע הישן של איצטדיון בלומפילד בתקופה שבה נקרא איצטדיון באסה, אבל היתה בו הרבה שמחה. אז תעשו מתיחות ותתחילו לגלוש.

שימו לב! כל סרט באסופה מלווה בטקסט קצר מתחתיו.

קטעים לצפייה

נבחרת ישראל בכדורגל מארחת את נבחרת ברית המועצות

1956
אחד המשחקים הכי מיתולוגיים של נבחרת ישראל בכדורגל וההפסד ה"מכובד" הראשון שהוצאנו, 1:2 לברית־המועצות, בדרך לעוד עשרות שנים של הפסדים מכובדים. המשחק התקיים במסגרת המוקדמות לאולימפיאדת מלבורן. היה זה משחק הגומלין בסדרה של שני משחקים שבראשון מביניהם, שהתקיים במוסקבה, הובסנו 5:0 כשהשחקן המצטיין בנבחרת הישראלית היה השוער יעקב חודורוב (מעניין איך זה היה נגמר בלעדיו). המשחק בארץ, שמופיע כאן בסרט, התקיים באיצטדיון רמת־גן מול 70 אלף צופים – ביניהם, כפי שתוכלו לראות, גם גולדה מאיר, אז שרת החוץ של ישראל ואוהדת כדורגל היפסטרית שהקדימה את זמנה.הרקע למשחק לא פחות מעניין מהמשחק עצמו: נבחרת ברית־המועצות הגיעה לארץ שלוש שנים אחרי מותו של סטאלין, שסגר את יהודי ארצו מאחורי מסך הברזל ולא התיר להם לעלות לישראל ולקיים פעילות ציונית גלויה, בזמן שבמדינות חסות קומוניסטיות התקיימו משפטי ראווה נגד יהודים. משכך, כפי שניתן לראות בבירור בסרט, התקווה לרוח חדשה ליוותה את המשחק ברמת־גן ואת אירוח הנבחרת הסובייטית.מה שלא ניתן לראות בכלל בסרט – כנראה הפספוס הגדול ביותר בצילומי הכדורגל בארץ – הוא השער ההיסטורי של חלוץ הנבחרת והפועל פתח־תקווה בועז קופמן, שהכניע את שוער ברית־המועצות לב יאשין, שנחשב אז לשוער הטוב בעולם. תיאלצו להסתפק ברגע שאחרי השער ובצהלות הקהל וגולדה.

משחק כדורגל בין קבוצת לאציו מאיטליה וקבוצה משותפת של מכבי והפועל ת"א

1954
בעידן הספורטיבי הנוכחי, כשהיריבות בין אוהדי הפועל ומכבי תל־אביב הפכה מרה כל כך, ולעתים גם אלימה, ניתן רק לדמיין שיתוף פעולה כזה בין שתי הקבוצות – ובייחוד בין האוהדים שלהן, שמופיעים כאן יחד בסרטון כשהם מעודדים ויושבים אלה לצד אלה (איפה היס"מ שיפריד?). אבל ככה זה כשקבוצת הפאר האיטלקית לאציו מגיעה לביקור בארץ, ויש חשש שאם יעמידו מולה הרכב של קבוצה תל־אביבית אחת בלבד – היא תובס. המשחק עצמו הסתיים בתוצאה המפתיעה 3:2 לטובת האיחוד התל־אביבי, ובסרט תוכלו לחזות גם בגול הניצחון, שהוא לא רע גם בסטנדרטים של היום, וגם בגדול שוערי הפועל תל־אביב בכל הזמנים, יעקב חודורוב ז"ל, מסכל את נסיונות האיטלקים להבקיע. בקהל תועד האוהד והרמטכ"ל משה דיין, יושב במדים אחרי שכנראה נכנס עם כרטיס חייל.אגב, לאציו ידועה בשנים האחרונות כאחת הקבוצות הגזעניות ואף האנטישמיות ביותר באיטליה. האוהדים השרופים שלה, מה שנקרא אצלנו "הקומץ", נוהגים אף לחגוג ביציעים בהצדעת מועל יד. כך שספק אם ביקור ידידות של הקבוצה היום בישראל, כמו בשנת 1954, היה עובר אצלה חלק מבחינת קהל אוהדיה.

משחק בין קבוצות הכדורגל של בתי הקפה כסית וניצן'

1954
הרבה לפני הנילוס בר בתל־אביב וקפה בצלאל הירושלמי של ימינו היה את קפה ניצן ברחוב בן־יהודה 23 בירושלים, שנודע גם בשם "פקולטה ניצן" משום שהסטודנטים הירושלמים היו מבלים בו יותר מאשר באוניברסיטה העברית שבעיר – ומנגד קפה כסית המיתולוגי מתל־אביב, מקום מושבה (או בעיקר שכיבתה תוך שכרות) של הבוהמה באותם הימים. כדי להכריע בשאלה איזה בית קפה עדיף, או אולי בכלל בשביל לדחוף קצת פעילות גופנית בין כוס קוניאק מדיצינל אחת לשנייה, בשנת 1954 נערך משחק בין נציגי יושבי בתי הקפה.ההתמודדות התקיימה במגרש ימק"א הירושלמי, תהא מנוחתו עדן, שנראה יותר כמו שלולית מלאה בוץ, כפי שתראו בסרטון. אז ביצועים גדולים של כדורגל אמנם אין פה, אבל משוררים ואמנים בתפקיד כדורגלנים יש גם יש, כולל טקס לחיצת הידיים המסורתי בתחילת המשחק. בתפקיד נשיא המדינה: חצקל איש כסית, הבעלים המפורסם של קפה כסית (ואביו של מוישה איש כסית מחבורת לול של אריק איינשטיין ואורי זהר).אמנם חבל שהסרטון לא כולל את טקס הענקת הגביע לקבוצה המנצחת, שנמסר לשחקניה מידי המשורר נתן אלתרמן, אחד מיושבי כסית הקבועים – אבל עדיין מדובר בפיסת היסטוריה מקורית ומשעשעת של מפגש בין אמנות לספורט.

משחק הכדורסל הראשון של טל ברודי בארץ

1967
בדיוק עשר שנים לפני שהוא שם אותנו על המפה וטבע את המשפט הכי מפורסם בהיסטוריה של הספורט הישראלי (עד "אני רוצה לשחק באירופה או בספרד" של האווירון אלון מזרחי) – טל ברודי, יהודי־אמריקאי (או אמריקני, כפי שמטעים הקריין בסרט), הציב את מכבי תל־אביב בעמדת יתרון אדירה על פני שאר הקבוצות בארץ, יתרון שנותר בעינו עד היום, כשרק הפועל ירושלים של השנים האחרונות יכולה לו.ברודי, שהגיע ארצה ב-1965 כחבר במשלחת ארצות־הברית למכבייה, הביא איתו אל מחוזותינו כדורסל בסגנון אמריקאי – שהיה מהיר ואיכותי פי כמה וכמה ממה שהכירו אז בארץ. בזכות כשרון המשחק שלו נבחר ברודי בסיבוב הראשון בדראפט ה-NBA, במקום ה-12, על ידי הבולטימור בולטס (לפני שהקבוצה עברה לוושינגטון) – אך מטעמים ציוניים העדיף לעלות לישראל. בהמשך הקריירה, כידוע, הספיק להביא למכבי תל־אביב את גביע אירופה לאלופות, לקבל את פרס ישראל בשנת 1979 עבור "תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה בתרבות הגוף", וגם לקבל חיקוי מאסי כהן ב"ארץ נהדרת" בעקבות הפרסומת שעשה לרוח הישראלית. פה בסרטון זהו משחקו הראשון בליגה המקומית בישראל, כשהקורבן הוא הפועל חולון של אותם הימים. מי שמשתף פעולה עם ברודי בסרטון הוא עמיתו לקבוצה תנחום כהן־מינץ ז"ל, מגדולי שחקני הכדורסל הישראלים בכל הזמנים ואלוף משנה בצה"ל בימים שבהם תפקידם של ספורטאים בצבא כנראה לא הסתכם בהפעלת ממטרות והליכה הביתה ב-12:00. מה שבעיקר תופס כאן את העין הוא מגרש הבלטות ביד־אליהו, בתקופה שבה עוד היה מגרש פתוח, בחוץ, ועוד קראו לו "מגרש יד־אליהו" ולא "מנורה מבטחים נוקיה רמי לוי שיווק השקמה רשת מוצצים" (מודה שכבר קשה לעקוב).

צליחת הכנרת הרביעית

1951
הבטחנו ספורט עממי, אז קבלו. תיעוד נהדר ובאיכות מצוינת של מה שהיה האתגר הספורטיבי הישראלי הגדול ביותר הרבה שנים לפני קפיצה מהגשר באילת של האייטיז או מציאת האוטו בחניון של דיזנגוף סנטר משנות ה-90 ועד היום. אתגר הצליחה הקשה – תשעה וחצי קילומטרים בשחייה – החל בקיבוץ עין־גב והסתיים בחוף הלידו שבטבריה (עוד לפני שעגנה בו הסירה של יהודה בארקן ב"אבא גנוב").מעבר למאמץ הפיזי של שחיית המרחק העצום, יש לזכור שבאותה העת (ועד 1967) חלקנו את הכינרת עם שכנינו הלא ידידותיים מסוריה, כך שיש משהו מאוד ישראלי ומעורר השראה בקיום אירוע ספורטיבי וניסיון לקיים מראית של חיים נורמלים בשטח שעל חלקו חולשת מדינת אויב תוקפנית, שצלפיה נהגו לא פעם לירות אל תוך האזור הישראלי.בסרט מופיע הקהל שחיכה לשחיינים האמיצים בנקודת הסיום בטבריה ונהנה עד הגעתם ממופעי מחול וריקודי פולקלור רוסים – הפעם האחרונה שבה הושמע בכינרת משהו שהוא לא עדן חסון. בהמשך, הקריין מבשר בהתרגשות על השחיינית הזוכה אריאלה כהן, שניצחה (כהגדרתו) במקצה ה"בחורות". הסרט מסתיים רגע לפני הענקת המדליות לזוכים ולמשתתפים, אם כי לי באופן אישי זה לא חסר; אני יודע איך נראית המדליה, כיוון שאצלנו בבית היתה אחת כזאת שניתנה לאבא שלי עבור צליחת הכינרת ב-1963.

אירוע פתיחת המכביה הראשונה

1932
כשמדברים על הימים שבהם "בגרוש היה חור" מתכוונים לתקופה הזאת. 1932, ימי המנדט הבריטי, טרום מלחמת העולם השנייה ואפילו טרום עליית הנאצים לשלטון בגרמניה. בארץ מתקיימת אולימפיאדת היהודים הראשונה – המכבייה. בבסיסה טמון רעיון שאינו רק ספורטיבי: חיבור תפוצות העם היהודי על אדמת ארץ ישראל וחיזוק והחזרת יהדות השרירים לאופנה בתקופה שבה יהודים רבים ברחבי אירופה סבלו מתוקפנות אנטישמית.הוגה רעיון המכבייה, עסקן ספורט יהודי יליד בלארוס בשם יוסף יקותיאלי, פנה בתחילה לוועד האולימפי הבינלאומי והציע לאנשיו לשלב באולימפיאדה ספורטאים מארץ ישראל. לאחר שנענה בסירוב (בוועד האולימפי טענו שספורטאים ללא מדינה לא יכולים להשתתף בתחרות) החליט יקותיאלי ליזום אולימפיאדה משל עצמו. כמו שאומרים, אם יענקל שלוימה לא יבוא אל ההר, ההר יבוא אל יענקל שלוימה.וכך, בסרטון שלפניכם, שהוא לצערנו נטול סאונד – כנראה בשל התקופה הבאמת־קדומה שבה צולם והגלגולים שרק ניתן לנחש שעבר – אפשר לחזות באירועי הפתיחה של אותה מכבייה, שנפתחה חגיגית ב-28 במרץ 1932 בבית העם בתל־אביב. התחרויות עצמן נערכו באיצטדיון המכבייה החדש שהוקם ליד גדות הירקון (המקום שבו 67 שנה אחר כך יתרחש אסון גשר המכבייה, שיגבה את חייהם של ארבעה ספורטאים יהודים מאוסטרליה). בתחרויות השתתפו 390 ספורטאים מ-18 מדינות, שצעדו אל האיצטדיון מאחורי ראש עיריית תל־אביב דאז מאיר דיזנגוף, שהתקדם רכוב על סוסו.מאז ועד היום נערכת המכבייה מדי ארבע שנים. אמנם לא נשברים בה שיאים אולימפיים, אך עדיין יצאו ממנה ספורטאים דגולים דוגמת הכדורסלן טל ברודי והשחיין האמריקאי מארק ספיץ, שזכה לאחר השתתפותו בה בשבע מדליות אולימפיות. עיקר הישגיה וגאוותה הם זוגות רבים של יהודים וישראליות, או ישראלים ויהודיות, שהכירו במהלך התחרויות והביאו לעולם ילדים וגרין־קארדים לתפארת מדינת ישראל ואמריקה.

נבחרת ישראל בכדורגל זוכה בגביע אסיה

1964
מי אמר שלנבחרת ישראל בכדורגל אין גביע? אז נכון, למונדיאל הגענו רק פעם אחת לפני יותר מ-50 שנה, ולאליפות אירופה למדינות לא הגענו מעולם, אבל בשנת 1964 שיחקנו וזכינו באליפות אסיה בכדורגל אחרי ניצחון על נבחרת הודו באיצטדיון רמת־גן, כפי שתוכלו לראות בסרטון – כולל הרגע הבלתי ייאמן שבו הנשיא זלמן שז"ר מוכנס במכונית שנוסעת על כר הדשא (!) כדי להעניק גביע לשחקנים, מעשה שכיום היה גורם אפילו לנשיא רוסיה פוטין לא להאמין שיש מישהו שמרשה לעצמו עד כדי כך לא לדפוק חשבון ולעשות מה בזלמן שלו.הזכייה בגביע אסיה היתה הישג השיא של ישראל במפעל הזה, שבו השתתפנו ארבע פעמים בסך הכל – עד שבסוף שנות ה-70 הורחקנו ממנו בלחץ המדינות הערביות. בהמשך, בשנות ה-80, נדדנו לשחק במוקדמות המונדיאל בבית האוקיאני עם אוסטרליה וניו־זילנד, ומשנת 1992 אנחנו משחקים, לרוב בחוסר הצלחה, באירופה. כך שאם התגעגעתם או טרם נולדתם כשהכדורגל הישראלי הגיע לפסגה, הסרטון הזה הוא בול בשבילכם. ומי יודע, אולי אחרי הסכמי השלום עם איחוד האמירויות ובחריין נמצא את עצמנו חוזרים לשחק באסיה – אלא שאז כבר יהיו לנו פחות תירוצים לכשלונות באתגר העלייה למונדיאל.

משחק כדורגל נשים

1958
כמה מרענן ומתקדם למצוא את הסרטון הזה פה. שנת 1958, משחק כדורגל באיצטדיון רמת־גן, קבוצת הנשים של מכבי תל־אביב נגד – שימו לב – קבוצת הנשים של שלישות צה"ל. אז אמנם הקריין התקופתי בסרט מתאר את ההתמודדות כמשחק "פיקנטי", אבל עדיין – 11 נשים משחקות נגד 11 נשים אחרות באיצטדיון הלאומי, ולפי מה שרואים גם עושות את זה לא רע בכלל.מה שפחות פיקנטי הוא שלקח 40 שנה מאז אותו משחק עד שהוקמה כאן ליגת העל לנשים בכדורגל (היא הוקמה רק ב-1998, בפיגור לא קטן בכלל מליגות הנשים האחרות בעולם). ובכל זאת, אפשר להתנחם בכך שכדורגל הנשים כולו נמצא בשנים האחרונות בתנופה אדירה. שחקניות בקבוצות אירופיות מובילות כבר מרוויחות סכומים גבוהים, והמונדיאלים האחרונים נערכים מול איצטדיונים מפוצצים בקהל נלהב שמורכב מגברים ונשים – ומדינות רבות, גם ישראל, רוכשות את זכויות השידור ומעבירות את המשחקים בשידור חי.נבחרת הנשים של ישראל אמנם טרם הצליחה להעפיל לאליפות העולם, או לאליפות אירופה, אך בזמן כתיבת שורות אלה היא מדורגת במקום ה-67 בעולם בדירוג פיפ"א, ואילו נבחרת הגברים שלנו מדורגת באזור המקום ה-90. כך שלא בטוח איזו נבחרת תשיג הישג יותר "פיקנטי" כשסוף־סוף תעפיל למונדיאל.

יום ספורט בבית הספר ''שלווה'' בתל אביב

1937
סרטים נדירים שצולמו בתל־אביב לפני כמעט 100 שנה, האחד מגימנסיה נורדיה מ-1930 והשני מגימנסיה שלווה מ-1937 – שמגרש הספורט שלה שימש את הפועל תל־אביב בכדורסל בשנות ה-50, בשנים שבהן כידרר עליו התלמיד אריק איינשטיין. בית הספר שלווה, אגב, מוזכר גם בספרו של יהונתן גפן "חומר טוב", שם מסופר שהוא היה נקרא "האוניברסיטה" משום ש"התלמידים יכלו לבוא ולצאת משם מתי שבא להם".הסרטונים הנ"ל הם אמנם נטולי סאונד, עקב התקופה המוקדמת שבה צולמו, אך ניתן להתרשם עמוקות מתרגילי הספורט הקבוצתיים שמבצעים התלמידים תוך הפגנת דיוק והקפדה כמעט סובייטיים על רקע חולות תל־אביב – ובעיקר מהמכנסונים הקצרים והספורטיביים של תלמידות הגימנסיה, שאז היו אינטגרליים וראויים לגמרי ודווקא היום, בישראל של המאה ה-21, אחרי כמעט 100 שנים של קִדמה, היו שוללים מהן את האפשרות להיכנס בשערי בית הספר.

תחרות משחקי מים

1954
סרטון מקסים שנתקלתי בו במסגרת שיטוטי באתר, שבמרכזו תחרות ספורטיבית לא ברורה בנמל תל־אביב, בין נבחרת חיל הים לנבחרת עובדי הנמל, מול קהל נלהב של מאות מתושבי העיר. התחרות מתחילה במשחק כדורמים, נמשכת במקצה קפיצת ראש, עוברת לתחרות שחייה עם כפית וביצה בפה (שאסור להפיל), ומגיעה לשיאה בהליכה על עמוד משומן מעל מים קרים. בקיצור, מדובר בגרסה המוקדמת מאוד של נינג'ה (ארץ) ישראל, כשבתפקיד אסי ורותם – מאיר וצינה דיזנגוף (לא באמת, דיזנגוף היה ראש העיר בשנות ה-20 וה-30; בתקופה שבה התקיימה התחרות הזאת משל בתל־אביב ראש העיר חיים לבנון. אבל לפעמים בדיחות גוברות על הדיוק ההיסטורי).אז אמנם מדובר באירוע ספורט לא הכי חשוב, אם בכלל אפשר לקרוא למה שיש שם ספורט, אבל הסרטון הנפלא הזה מזכיר שבסוף – ובעצם, בהתחלה – ספורט הוא תחרות בין אנשים שלרגע הופכים להיות ילדים, ורק משתדלים לא להפיל את הביצה.

Subscribe to our mailing list and stay up to date
הירשמו לרשימת התפוצה שלנו והישארו מעודכנים

This will close in 0 seconds