רן טל

ראיון עם הבמאי והיוצר רן טל

ריאיינה וערכה: רותם פסחוביץ’־פ”ז

רן טל, במאי ויוצר סרטים, מרצה ומורה בחסד למאות יוצרי קולנוע ישראלים, יצר בשנת 2007 את “ילדי השמש”, סרט תיעודי יוצא דופן על תופעה רדיקלית מן העבר הקרוב: מערכת החינוך הטוטאלית של התנועה הקיבוצית והאופן שבו עיצבה את נפשם של הילדים. המרואיינים, ילדי קיבוץ שהזדקנו, הופיעו בקולם בלבד על רקע שטף מסחרר של תיעוד ארכיוני.

“ילדי השמש” זכה בשלל פרסים: פרס הסרט התיעודי, פרס העריכה והפרס לשימור אודיו־ויזואלי בפסטיבל ירושלים, שבעה פרסים בתחרות הפורום הדוקומנטרי (בהם הפרס לסרט הטוב ביותר ופרס הבימוי) ופרס הסרט התיעודי המצטיין בטקס פרסי אופיר. לרגל עליית “ילדי השמש” לצפייה בארכיון הסרטים הישראלי שוחח טל עם רותם פסחוביץ’־פ”ז וסיפר על תהליך יצירת הסרט ועל התובנות שצבר במהלך העבודה עם חומרי הארכיון.

איך נוצר הסרט? כתבת את התסריט ולאחר מכן ניגשת לארכיון, או שהתסריט צמח מתוך החיפוש והצפייה בחומרים הארכיוניים?

רן טל: “זה תהליך שקרה בו זמנית ולכל הכיוונים. היו החלטות אסתטיות מאוד מובחנות שקיבלתי מראש, כמו לדוגמה שלא מצלמים את הראיונות ושכל הסרט יהיה מורכב מחומרי ארכיון שהם ‘הום מוביז’. את המגבלות הצבתי כבר בתחילת העבודה, כדי לייצר שפה קולנועית מובחנת. הקפדתי רק להקליט את הראיונות ולא לצלם אותם, כדי שלא יהיה פיתוי לשבור את ההחלטות הקשוחות האלו.

“לגבי התסריט והנושאים שבסרט, אני חושב שזה היה תהליך ארוך שנבנה בעקבות המחשבות שלי וגם אחרי הרבה הקלטות של שיחות עם אנשים אחרים. וכך, מתוך איסוף החומרים והעריכה, התגבש המבנה הסופי של הסרט”.

היו בארכיון חומרים שרצית לעשות בהם שימוש ולבסוף לא יכולת? ולהבדיל, היו חומרים שקיווית למצוא בארכיון אבל לא הצלחת?

“כשאני יוצא לחפש חומרים ארכיוניים, אני פתוח למה שיש לארכיון להציע לי. אני לא מחפש אילוסטרציות. כשאני מוצא משהו שלא ידעתי שקיים, זה מעורר התרגשות בכל פעם מחדש”.

איך בונים סצנה מחומרי ארכיון?

“בניית סצנה מתוך חומרים ארכיוניים היא תהליך מורכב ומעניין בפני עצמו. אני לא רוצה לכפות את התסריט שלי על דימויים, כי אז זה יוצא אילוסטרטיבי. לכן אני מאפשר דיאלוג עם החומרים הקיימים בארכיון, ומתוך זה גם מייצר את הרעיונות לסצנות. בתהליך בניית הסצנות ב’ילדי השמש’, הדיאלוג עם חומרי הארכיון עבד בשני הכיוונים. חומרים שמצאתי בארכיון הובילו אותי לראיונות ולשיחות עם אנשים – ובכיוון השני, הראיונות וההקלטות הובילו אותי לחזור ולחפש חומרים שאפשר לעבוד איתם.

“בעבודה על כל סצנה יש צורך לחפש ולהמציא ולייצר דבר מה שלא קרה. הרי הסצנות בסרט כזה בכלל לא קיימות. הן לא התרחשו בעולם האמיתי, הן נולדות בחדר העריכה. אלו סצנות היברידיות. הן לא קיימות כסצנות בשום מקום חוץ מאשר בסרט.

“כמובן שיש עבודה שיטתית, צריך לסדר את החומרים. האתגר הוא איך לחבר את הסצנה, לתת לה ‘חיים’, תוך הימנעות מפשטנות. כל סצנה בסרט מייצרת דיאלוג שונה בין הפסקול לתמונה. כשזה קורה באופן המוצלח ביותר נוצר רגע דיאלקטי שמכיל בתוכו הרבה אלמנטים סותרים – למשל, רגע מסוים שהוא אירוני ונוסטלגי בעת ובעונה אחת”.

נתקלת בקשיים בעבודה מול הארכיונים שבהם נשמרו החומרים?

“היה קיבוץ אחד שסירב לתת לי חומרים מחשש ש’ילדי השמש’ ישקף עמדה שלא כל חברי הקיבוץ יסכימו איתה. ואז התחיל דיון מאוד מעניין שעסק בשאלה למי בכלל שייך הארכיון, ולמי ניתנה הזכות להחליט. שאלות של זכויות שבדרך כלל מתעוררות בהקשרים של מדינה וביטחון התעוררו בתוך קהילה קטנה, וזה היה מרתק. בסופו של דבר החלטתי לא להשתמש בחומרים שלהם, אבל הדיון היה מאוד שווה.

“קושי נוסף שאני מזהה הוא שהיום הארכיון הולך ותופס מעמד כמשאב כלכלי. בעשרים השנים האחרונות, חומרי ארכיון נמכרים במחירים גבוהים שרק עולים ועולים. זה למעשה הופך את השימוש בארכיון משאלה אסתטית או נרטיבית לשאלה כלכלית. כבמאי, אתה שואל את עצמך כמה חומרים אתה יכול לקנות בכלל”.

כאמצעי מבע, מה מבחינתך מייחד את חומרי הארכיון?

“שימוש בחומרי ארכיון זה בעצם לקחת חומר שמישהו אחר צילם למטרות מסוימות, ולעשות בו שימוש מחודש. האתגר הגדול במהלך כזה הוא למשמע מחדש את החומר ולהשתמש בו באופן אחר. זה מה שבעצם הופך את החומר הארכיוני למעניין, כי זה מראה כמה הדימוי גמיש ופלסטי וניתן למניפולציה – בתוך עצמו, וגם בהקשרים שבהם הוא מופיע.

“אותי פחות מעניין לקחת חומר ארכיוני ולהציג אותו בסרט כעדות למה שהיה. העניין שלי בחומרים ארכיוניים הוא היכולת לייצר מהחומרים האלה נקודת מבט נוספת, אחרת, או כזו שמתנגדת למהות שבתוכה נוצרו החומרים. אלו החלקים שאותי יותר מרגשים. הם מאפשרים אניגמטיות מאוד גדולה, וגם קוראים תיגר על המטרה המקורית שלשמה נוצרו הדברים. ולזה יש מיליון אפשרויות, תחבולות ומניפולציות”.

מתוך הסרט “ילדי השמש”, במאי: רן טל

תוכל לתת דוגמה לסרט של יוצר אחר שכולל עיסוק מעניין בחומרי ארכיון?

“יש המון דוגמאות, אך אני אציין את ‘שואה’ של קלוד לנצמן. ב’שואה’ אין בכלל חומרי ארכיון – אבל ההימנעות הזאת מייצרת עיסוק מעניין בשאלה האתית שעולה מתוך השימוש בחומרים ארכיוניים. לנצמן בעצם אמר ‘לא לארכיון’. הוא הבין שכשאדם צופה בחומר ארכיוני, הוא חש כאילו הוא צופה במה ש’היה’ – ולמעשה לא תמיד מבין שהוא רואה רק נקודת מבט אחת.

“ב’שואה’, לנצמן החליט להימנע משימוש בחומרים ארכיוניים משום שהוא ראה בדימוי הארכיוני גם סכנה – אפשר לקחת כל דימוי, ובאמצעות מניפולציה מסוימת לתת לו משמעות אחרת. ‘שואה’ בנוי על זיכרון, ולא על ארכיון. העדויות והזיכרון נראו ללנצמן מדויקים ואתיים יותר מאשר שימוש בדימויים קיימים”.

שאלה לסיום: מבין התקופות בהיסטוריה שמהן לא קיים תיעוד – באיזו תקופה הכי היית רוצה לצפות?

“לא יודע (צוחק)… אני תמיד רוצה לראות עוד ממה שהיה. בארכיון תמיד יש משהו מפתיע; לאו דווקא רגע מכריע – לפעמים הרגע שלידו, או הרגע שלפניו, הוא הרגע המעניין. גם מה שלא צולם מרתק – וגם עם החוסר או ההיעדר ניתן להתמודד”.


Subscribe to our mailing list and stay up to date
הירשמו לרשימת התפוצה שלנו והישארו מעודכנים

This will close in 0 seconds