שלושה ימים וילד

אורי זהר
  • דירוג

אורי זהר, בעקבות ספרו של א. ב. יהושע | 1967

“לא הייתי מרוצה אישית מן האינטרפרטציה”, הודה א. ב. יהושע עם צאת הסרט. “ודאי שיש לסרט מעלות משלו, אולם הוא שונה מהסיפור. אני סבור שבמאי טוב צריך לכתוב את התסריט בעצמו, כי אמן הסרט הוא הבמאי. היתה זו יצירה של אורי זהר ‘על פי’ הסיפור שלי, כמו וריאציות מוזיקליות ‘על פי’ יצירתו של מחבר אחר. יותר ויותר מתברר שהספרות והקולנוע הם שני תחומים נפרדים מאוד. להפך, כשהסרט הוא ‘ספרותי’ מדי זהו פגם”.

דבריו של א. ב. יהושע מפריכים את הנחת היסוד השגויה שלפיה קרבה או דמיון למקור הספרותי תורמים בהכרח להצלחתה האמנותית של היצירה גם בגבולות העשייה הקולנועית. זהר העמיד יצירה אוונגרדית בעלת קיום חופשי ואוטונומי, המבטאת את ערכיו, השפעותיו ושאיפותיו האמנותיות באותה עת. היא אמנם יונקת השראה מהמקור הספרותי, אבל יש לה אמת משלה. אולי זה מה שזיכה בסופו של דבר את הסרט במעמד כה מרכזי בהיסטוריה של הקולנוע הישראלי, כמבשר מקומי רב השפעה של סגנון וכאחד העיבודים החשובים, המשובחים והמצליחים שנעשו כאן.

ההצלחה של “שלושה ימים וילד” היתה אירוע מכונן לא רק בשל האופן שבו הפרתה את התעשייה מבחינה אמנותית, אלא גם מבחינה מעשית: היה בה כדי לשכנע את הקרנות המממנות שבתעשייה יש מקום לא רק לסרטים שבמרכזם גיבורים צבאיים או פלקטים עדתיים, אלא גם לסרטים הנוטים אל האישי, הפסיכולוגיסטי והאוניברסלי.

אלי (עודד קוטלר, בתפקיד שזיכה אותו בפרס לשחקן הטוב ביותר בפסטיבל קאן), סטודנט ומורה למתימטיקה יוצא קיבוץ שחי בירושלים, התבקש על ידי נועה, האקסית המיתולוגית שלו מימי הקיבוץ (יהודית סלע) ובעלה (מישה אשרוב) להשגיח על בנם שי בן השלוש (שי אשרוב) במשך שלושה ימים. באחת הסצנות המפורסמות בסרט השניים נראים כשהם יוצאים לשיטוט משותף בעיר הקודש. אלי מושקע באינטראקציה עם הילד, ואף עושה מעשי קונדס – כמו לתקוע סיגריה דלוקה בתוך פה של קוף – כדי להלך עליו קסם.

בהמשך הם משחקים במחבואים בבית קברות ישן. אלי, המבוגר האחראי, מסתתר מאחורי מצבה גבוהה וממאן לצאת גם כשהוא מזהה בבירור ששי נתקף חרדה. הגבר הבוגר מפלרטט במודע (ומשכך, באופן אפל ואף זדוני) עם חרדת הנטישה של הילד ומסרב לענות לאותות המצוקה שלו, כמי שמשתוקק למתוח עד הקצה את גבולות אחריותו, כמו גם את טראומת הנטישה של שי. “חבר! חבר! איפה אתה? אני מפחד”, קורא שי, “שברו את הכלים! וכבר לא משחקים!”.

אלי מסיר מעצמו את כובע המבוגר (בצורה חיננית פחות מכפי שאירע בתחילת הסצנה) ונעלם לילד שעליו הבטיח לשמור. זו דרכו לנקום באמו של שי, אהובתו הישנה. “אתה לא מפחד ללכת לבד?”, שואל אלי את שי רגע קט לאחר מכן, במה שנראה כמו ניסיון לטשטש נטישתו ולהזין את הילד בסיפור חלופי שלפיו לא ננטש אלא דווקא נהג בעצמאות. אבל שי נבון מספיק כדי לא לקנות את זה, ומעמת אותו עם המעשה כהווייתו (“אמרת שנתנדנד”).

סצנת הנטישה זכורה כאירוע טראומטי עבור כמה ממשתתפיה, כזה שפרץ את הגבול שבין התסריט למציאות. עשרות שנים לאחר מכן, עודד קוטלר תיאר אותה כ”אחד הקטעים הכי קשים ואכזריים” בעבודתו, במסגרת ראיון לסדרה “חגיגה לעיניים”, שתיעדה את תולדות הקולנוע הישראלי: “אורי זהר אמר לי, ‘תשחק איתו במחבואים, הוא ימצא או לא ימצא אותך, ובסוף תתחבא ואל תענה’. חשבתי שנגמור עם זה מהר אבל הוא המשיך והמשיך. פתאום אנחנו רואים שהילד מתחיל לצאת אל החוץ ועלול להגיע לרחוב הסואן. זה בעצם חצי דוקומנטרי. אני צריך לתפוס אותו מתישהו, אבל הרגע שבו שוחררתי מהמחסום לעשות את זה, קריאת ה’אקשן’ שלי, היתה ממש בשנייה… יותר מדי מאוחר, לפי דעתי. אני לא ידעתי את נפשי. זה עשה לי דברים איומים”. תחזיקו חזק, זו סצנה מסעירה!

באדיבות סרטי יונייטד קינג.

הסרט “שלושה ימים וילד” זמין לצפייה באתר ארכיון הסרטים הישראלי. לצפייה בסרט לחצו כאן

Subscribe to our mailing list and stay up to date
הירשמו לרשימת התפוצה שלנו והישארו מעודכנים

This will close in 0 seconds