שלושה ימים וילד

תאריך לא ידוע
  • דירוג
ללא כתוביות

לקראת סוף שנות ה-60 הוקרנו בארץ זה לצד זה סרטים פופולריים עממיים וסרטים לאומיים הירואיים, שזכו לפופולריות מחודשת לאחר מלחמת ששת הימים. במקביל הוצגו גם הסרטים האישיים, שמותגו בדיעבד כזרם “הרגישות החדשה” – בסוף העשור הופקו יותר ויותר סרטים מזרם זה, שדעך באמצע שנות ה-70. לקראת סוף שנות ה-60 ביים אורי זהר לפחות סרט אחד מכל אחת מהסוגות שהוזכרו לעיל. הקומדיות הפופולריות העממיות “מוישה ונטילטור” (1966) ו”השכונה שלנו” (1968), למשל, ולצדן “כל ממזר מלך” (1968), שניתן לראות בו דוגמה מאוחרת לקולנוע הלאומי ההירואי. זהר ביים סרטים שהקהל והמפיקים יאהבו כדי להשיג את הכסף והאמצעים שיאפשרו לו לביים את סרטיו האישיים, שבמרכזם עמדו סיפורים שבערו בקרבו. כזה הוא הסרט “שלושה ימים וילד”.

אלי, סטודנט באוניברסיטה בירושלים ומורה למתימטיקה (עודד קוטלר, שזכה על הופעתו בסרט בפרס לשחקן הטוב ביותר בפסטיבל קאן) מקבל למשמורת את בנה הקטן של אהבתו הנכזבת מהקיבוץ (יהודית סולה) בזמן שהיא לומדת עם בעלה לקראת בחינות הקבלה לאוניברסיטה. אלי מתעלל בילד בכל מיני דרכים במשך שלושה ימים, ובכך מנסה לנקום באשה שלא השיבה לו אהבה ובחרה באחר.

שנה לאחר שביים את הקומדיה העממית “מוישה ונטילטור”, זהר מביים סרט ברוח הקולנוע שאליו הוא נמשך – המודרניזם האירופי והגל החדש הצרפתי. כאב המייסד של זרם “הרגישות החדשה”, זהר הוא הראשון להסיט את המצלמה משדות הקרב ומהקולקטיב אל העיר, במקרה זה ירושלים, ואל הפרט, היחיד, האני, במקרה זה הסטודנט. דרך מצלמתו של דוד גורפינקל ובעזרת התימה המוזיקלית בקצב הבוסה נובה העדינה, ירושלים מעולם לא נראתה כה פריזאית.

באחת הסצנות, פלאשבק מחזיר את אלי לקיבוץ: הוא פוסע בשדות, משקפיו עבי המסגרת מתחלפים בכומתה ומדים, ובווייס־אובר הוא מספר שברח מהמחנה והלך – כלומר מימש את המאוויים האישיים שלו. הסצנה הזאת היא מעין גשר בין ז’אנרים. אלי הסטודנט, האינדיבידואל, היה פעם חייל – חלק מקבוצה. גיבורי הקולנוע האישי של “הרגישות החדשה”, בעברם המרומז או המדומיין, יכלו להיות אותם גיבורים צברים של הקולנוע הלאומי ההירואי; אלא שהשנים נתנו בהם את אותותיהן, והם התעייפו (או התפכחו) והחלו להתרכז בעצמם ובעולמם.

התסריטאי והתיאורטיקן האיטלקי צ’זארה זאוואטיני ניסח את העקרונות המנחים של היצירה הניאו־ריאליסטית, שחלקם תקפים גם ליצירה המודרניסטית. אחד מהם הוא העדפת “הסיפורים הפשוטים”, היומיומיים, על פני אירועים גדולים מן החיים. סרטו של זהר מתנהל ברובו ליד הדרמה ומתרכז באירועים קטנים ו”רגילים”, בשונה מהדרמות הגדולות של הקולנוע הלאומי ההירואי או הקומדיות והמלודרמות הפופולריות.

סצנה כזו היא סצנת המחבואים: אלי והילד שי משחקים מחבואים בבית הקברות המוסלמי העתיק במרכז ירושלים. אלי מתחבא מאחורי מצבה ולא יוצא. הוא מתעלל בשי. מושך את הרגע. שי מחפש אותו, צועק “שברו את הכלים ולא משחקים!”, מחכה שאלי ייצא – אך אלי, במבט חתום, עדיין מסתתר. שי המתוסכל הולך אל הכביש וכמעט נדרס. אלי מציל אותו ומביט בו. בדומה לשאר המבטים שהוא נועץ בילד לאורך הסרט, זהו מבט של שנאה – מהולה בערגה, בחמלה, בארוטיקה ובגעגוע. מבט עמוק, מורכב, של אדם אחד המייצג רק את עצמו ולא חברה או אידיאל.

Subscribe to our mailing list and stay up to date
הירשמו לרשימת התפוצה שלנו והישארו מעודכנים

This will close in 0 seconds