שיח לוחמים, הסלילים הגנוזים

מור לושי
  • דירוג

בדומה לרבים מהסרטים הטובים שנשענים על חומר ארכיוני, גם בסרטה של מור לושי “שיח לוחמים, הסלילים הגנוזים” המסע שעשו החומרים מרגע יצירתם ועד שהגיעו אל הסרט הוא סיפור מרתק בפני עצמו. ב-1967, מיד לאחר מלחמת ששת הימים, חשו עמוס עוז ואברהם שפירא, שניהם חברי קיבוץ צעירים באותם ימים, שיש דיסוננס מציק בין התחושות שעוררה אצלם המלחמה לבין האופוריה הכללית ששטפה את ישראל, שבאה לידי ביטוי בגלוריפיקציה של צה”ל ואינספור אלבומים שחגגו את גודל הניצחון וכיבוש יהודה ושומרון.

השיחות שהקליטו עוז ושפירא תיעדו הלך רוח אחר לגמרי. הן היו אינטימיות, כואבות ומלאות בספקות, חרדה, חרטה, רגשות אשם וביקורת. הספר “שיח לוחמים”, שהתבסס עליהן, עורר עניין רב. הוא התפרסם במהדורות רבות (כ-150 אלף עותקים הודפסו לאורך השנים) ותורגם ליידיש, אנגלית, צרפתית, ספרדית, שבדית וערבית. השיח סביבו היה מורכב וכלל הערכה לצד ביקורת קולנית מימין ומשמאל.

הסלילים שכבו במשך שנים אצל אברהם שפירא במחסן. איש לא הקשיב להם מאז 1967. לושי הבינה את הפוטנציאל העצום, השיגה את הזכויות, שלחה את הסלילים לדיגיטציה ולאחר התמלול הבינה שהיא מחזיקה בידה אוצר. הטקסט הקולי והגולמי של “שיח לוחמים” מרתק ומרגש, וחלקים רבים ממנו צונזרו מהספר המקורי.

הסרט נפתח בדמותו של עמוס עוז, שצולע לאיטו אל תוך הפריים, מתיישב ומקשיב לקולו כפי שהוקלט עשרה ימים בלבד אחרי תום מלחמת ששת הימים: “יש כמה חבר’ה שמתוך מחשבה משותפת הגיעו לרעיון שיש טעם ללקט חוברת לא שגרתית שתנסה לתת ביטוי אותנטי למה שמרגישים אנשים שחזרו מהמלחמה, ותנסה להסביר את הסיבה לעובדה שכולנו נתקלנו בה, שאנשים לא חזרו שמחים מהמלחמה הזאת. יש איזו מועקה, והכותבים בעיתונים לא נותנים לה ביטוי. לנו אין רצון להוציא עוד אלבום ניצחון ולא לקט צ’יזבטים בנוסח ‘עקפנו, איגפנו, דפקנו, כבשנו’. בכלל, אנחנו לא רוצים שאנשים יספרו מה הם עשו במלחמה, אנחנו רוצים שיספרו מה עבר עליהם. לא מה הם ביצעו אלא מה הם חשו. החלטנו להסתובב קצת במשקים ולשוחח עם אנשים. ננסה להסביר זה לזה ולהבין מה קרה לנו אחרי המלחמה הזאת. אולי נצליח להסביר לנו ולאחרים מה בדיוק כואב לנו כאן, עכשיו, בזמנים הגדולים האלה. יכול להיות שלא נעשה את השירות הגדול ביותר למה שקוראים המורל הלאומי, אבל נעשה שירות קטן לאמת”.

מכאן החלה עבודה מורכבת של עריכה ובניית נרטיב משלל הקולות, שהוקלטו לאורך עשרות שעות, לצד תחקיר מעמיק וחובק עולם בעקבות חומרי גלם ויזואליים מהמלחמה. לאחר מכן – בניית סצנות, סיקוונסים וסרט שלם שעשוי כולו משילוב בין חומרי השיחה לדיווחים חדשותיים ארכיוניים על המלחמה. לושי הוסיפה מדי פעם גם שוטים של הלוחמים כאנשים מבוגרים, מקשיבים בדממה לקולם כפי שהוקלט עשרות שנים קודם לכן. התוצאה מרשימה, מעוררת מחשבה ומרגשת מאוד.

כמו סרטי ארכיון רבים, גם “שיח לוחמים” מקפל בתוכו מתח עצום בין האופן שבו תועד העבר לבין מה שאנחנו יודעים שקרה מאז. הדימויים של הלוחמים הזקנים מקשיבים לעצמם ב-1967 מרתקים. אנחנו צופים בהם כשהם מקשיבים, ויודעים כמוהם את מהלך ההיסטוריה. הפער הבלתי נסבל הזה מעניק לסרט את הנפח הרגשי וההיסטורי שלו. פס הקול חושף את המחשבות של החיילים הצעירים כפי שלושי בחרה להציגן בפנינו – בהמשך ישיר לטקסט של עוז, לא מה עשינו אלא איך הרגשנו. התמונה מציגה ארכיוני חדשות, שמטבעם מתבוננים על המלחמה מבחוץ. המבטים המנוגדים האלה, שמייצרים חוסר הלימה בין פס הקול לתמונה, תורמים גם הם למורכבות של הסרט היפה הזה.

העריכה החכמה, שמביאה את הקולות מלמטה למעלה, מאפשרת לכל צופה להיכנס למצב של הקשבה לקולות מן העבר ומחשבה על הכיוונים שאליהם צעדה ההיסטוריה הציונית בעשרות השנים שחלפו מאז המלחמה ההיא. התחושה דומה להתבוננות בתאונת דרכים בהילוך איטי: אתה יודע מה יקרה בסוף השוט, בשנייה שבה תפגוש המכונית את המציאות, אך אינך יכול להסיר את המבט.

Subscribe to our mailing list and stay up to date
הירשמו לרשימת התפוצה שלנו והישארו מעודכנים

This will close in 0 seconds