רכבת קלה

עמוס גיתאי
  • דירוג

רצף דמויות, רצף תחנות

“אני רוסייה”, אומרת אשה אחת בזמן שהרכבת הקלה דוהרת ברחובות ירושלים. “אני פולנייה”, אומרת אחרת. “אני גרמנייה”, מוסיפה שם עוד מישהי. “אני ישראלית ויהודייה כמובן”, מוסיפה אשה נוספת. תחושת האקלקטיות שמייצר אוסף הנשים הססגוני בסצנה הזאת אינה מקרית כמובן. זהו אחד ממאפייניה הבולטים של ירושלים.

על “רכבת קלה”, סרטו של עמוס גיתאי, ניתן לומר שהוא מקבץ קולנועי מייצג של רחוב יפו – הדמויות, תחנות העצירה והחיים השוקקים שברקע. כפי שהרכבות חולפות זו על פני זו, גם הגיבורים מתחלפים, הסצנות מתערבבות, הזמן מיטשטש – וכולם נארגים יחד ברכבת המחשבות העירונית באופן פואטי ומשובש. והכל זמני. ירושלים של גיתאי מצטיירת כאן כעיר ללא מלך, דעה ללא שבט, כאב ללא מרפא. הרכבת הקלה, תוספת צעירה יחסית לעיר, מסמלת בנוף הישראלי חדשנות אורבנית. היהדות, הנצרות והאסלאם, ועמן כל ההיסטוריה של ירושלים כעיר קדושה לשלוש הדתות, ניצבות כזיכרון רפאים.

Subscribe to our mailing list and stay up to date
הירשמו לרשימת התפוצה שלנו והישארו מעודכנים

This will close in 0 seconds