"רבין, היום האחרון" – פסיכולוגית קלינית מאבחנת את רבין

עמוס גיתאי
  • דירוג

ב-4 בנובמבר 1995 שהה גיתאי בחיפה כדי לטפל באמו אפרתיה, שנפצעה בתאונת דרכים. באותו ערב הוא האזין לתוכנית קולנוע ברדיו. לפתע קטע את השידור מבזק על ההתנקשות ביצחק רבין, ראש הממשלה. רצח רבין טלטל והסעיר את גיתאי. הוא חש שמדובר במגה אירוע עתיר השלכות, כזה שאחריו ישראל כבר לא תהיה אותו דבר. גיתאי הבין שהאופטימיות ששררה בעקבות הסכמי אוסלו והסיכוי לשלום התפוגגו.
גיתאי עלה לירושלים עם רעייתו רבקה, בתו קרן ובנו בן כדי לחלוף על פני ארונו של רבין ולתת לו כבוד אחרון. הוא עסק באירוע המכונן יותר מפעם אחת: בסרט תיעודי, בהצגת תיאטרון ובסרט עלילתי – “רבין, היום האחרון”, שהשתתף בתחרות הרשמית של פסטיבל ונציה ב-2015. “עשיתי את הסרט הזה לא רק כבמאי, אלא כאזרח ישראלי שאוהב את הארץ הזאת ורואה לאן היא הולכת מאז הרצח”, הוא אומר. “רבין, היום האחרון” עוקב אחר מסכת ההסתה, הדמויות והאירועים שהביאו לרצח רבין. “הרצח של רבין היה כתוב על הקיר”, טוען גיתאי. “הרגו אדם עם אינטגריטי גדול”.
הסרט שוזר קטעי ארכיון, ראיונות וסצנות מבוימות – אחת מהן מפתיעה במיוחד: פסיכולוגית (דליה שימקו) סהרורית מאבחנת את אישיותו של רבין. “במהלך התחקיר על הסרט נתקלנו בראיון שנתנה הפסיכולוגית הקלינית ד”ר נטע כהן דור־שב מאוניברסיטת בר־אילן, האוניברסיטה שבה למד יגאל עמיר, כחודש לפני הרצח: היא מאבחנת את רבין כאדם שסובל מהפרעת אישיות קשה ומגדירה אותו כסכיזואיד. בין השאר היא מונה מאפיינים של הסכיזואיד, כמו למשל הנטייה לעוות את המציאות ולהיות מגלומניים.
“הסרט משקף את האווירה שבה פעל יגאל עמיר – רבנים שהאשימו את רבין ב’דין רודף’ וב’דין מוסר’, פוליטיקאים ופעילי ימין קיצוני שיצרו וניהלו תעמולת שנאה מתואמת ומתוחכמת נגדו, מתנחלים שראו בהסכמי השלום בגידה ופגיעה בערכי מולדת, אנשי שירות הביטחון שידעו או היו אמורים לדעת מה אמור להתרחש. יגאל עמיר היה רק האקדח במערכה המאוד מתוחכמת שהופעלה כדי להפיל ממשלה נבחרת וראש ממשלה מכהן”.

Subscribe to our mailing list and stay up to date
הירשמו לרשימת התפוצה שלנו והישארו מעודכנים

This will close in 0 seconds