קצפת ודובדבנים (קטע שני)

גור בנטביץ'
  • דירוג

זה כנראה הרגע הארס־פואטי הכי מרגש ומכמיר לב בסרט, מהרגעים האלה שמבהירים את הסיזיפיות שבעשייה הקולנועית ובמעשה האמנותי בכלל. העובדים שמדביקים את הפוסטרים מייצגים את אדישות הקוסמוס אל מול יצירת האמנות, עוד יצירת אמנות, אחת מאלף, אחת ממיליון, אחת ממיליארד. כשאחד מהם שואל, “חשבת שזה יישאר לנצח הפוסטר שלך?”, הוא בעצם מעלה את שאלת השאלות: אז למה בכלל לעשות אמנות אם היא כל כך זמנית? “קצפת ודובדבנים” לא מתיימר לתת תשובה חותכת. למה? ככה. גם צורי שוסטק יודע שחייו של סרט קולנוע קצרים ומרים. הפוסטר יירד במהרה. זה באמת ג’ונגל בחוץ, כמו שאומר העובד. ג’ונגל התרבות התל־אביבי. כולם יושבים בבתי קפה, כותבים תסריט, מביימים סרט, מצלמים, מפיקים, עורכים, מקוששים תקציבים, מחזרים אחרי מנהלי ערוצי טלוויזיה וקרנות. אין רגע אחד של חסד. ומה נשאר מכל זה? חלום ושברו. פוסטר קרוע, זרוק על האספלט התל־אביבי.

Subscribe to our mailing list and stay up to date
הירשמו לרשימת התפוצה שלנו והישארו מעודכנים

This will close in 0 seconds