קצפת ודובדבנים (קטע שלישי)

גור בנטביץ'
  • דירוג

הנה שוב מופיעה שאלת הרלבנטיות, האכזרית שבשאלות. בסרטים הראשונים של בנטביץ’ לא היה ספק שהדמויות מייצגות את הכאן והעכשיו התל־אביבי. ועכשיו? צורי שוסטק מנסה להתחבר לרוח הזמן ומגלה שרוח הזמן השאירה אותו הרחק מאחור. מה זה מאחור? קילומטרים, עשרות קילומטרים. אוקיאנוס נפער בינו לבין בילי. היא בכלל לא בן אדם. היא אפליקציה דורית. ברוכים הבאים לעולם החדש. שינקין של שנות ה-90 מול המילניאלית האולטימטיבית, אנלוגי מול דיגיטלי, גבר ישן מול אשה חדשה. החדר של בילי הופך לזירת היאבקות של מיסאינטרפרטציות תרבותיות, ערכיות ומיניות. אי אפשר לצאת מזה בשלום. “מה אתה חושב, שאנחנו בניינטיז?”. איזו מכה מתחת לחגורה. פערי הדורות נפערים מול צורי שוסטק כמו מניפה, כמו נבוט בראש. לא, אנחנו לא בניינטיז, צורי. כמה חבל שאי אפשר לחזור אחורה. וגם העתיד מעונן חלקית. אוטוטו יהרסו גם את התחנה המרכזית החדשה, שבעצמה הפכה לישנה. זו כבר לא העיר של אורי זהר, ולא של גור בנטביץ’, צורי שוסטק, ניצ או מולי.

Subscribe to our mailing list and stay up to date
הירשמו לרשימת התפוצה שלנו והישארו מעודכנים

This will close in 0 seconds