קצפת ודובדבנים (קטע ראשון)

1 דקה, תאריך לא ידוע
  • דירוג
ללא כתוביות

זו סצינה שבקלות יכולה היתה להתרחש במועדון תל־אביבי אפלולי. המוזיקה האלקטרונית שעולה ומתגברת ומתגברת ומתגברת, הפריים שמתמלא בצבעי דיסקו מהבהבים, הפרצופים המעוותים, המיוזעים. זו גם האירוניה הגדולה שבה. יש כאן אלגוריה לא רק למצבו של הבמאי המבוגר שלוקה בהתקף חרדה, אלגוריה לבגידת הגוף והגיל, אלא גם להתבגרותו של בוהמיין תל־אביבי בעיר הגדולה. יום אחד אתה רוקד במועדון, וביום השני – מחכה בתור במיון, מתגלגל לשם על כיסא גלגלים. מי היה מאמין? זה גם פורטרט משכנע של האמן המיוסר שלא מצליח ליהנות מהרגע בזמן שכולם סביבו צוהלים ומבסוטים, נהנים מהחיים ועושים קוק. ככל שהם צוהלים ומבסוטים יותר – כך הוא סובל יותר. אולי יש קשר בין השניים. בין המבסוטיוּת לסבל. התבגרות בתל־אביב, עיר צוהלת מעצם הגדרתה, יכולה לגרום לתחושות לא נוחות. נשארת מאחור והעיר זזה קדימה. צורי שוסטק מנסה להישאר רלבנטי כקולנוען וכבן אדם. רק המאמץ יכול לגרום להתקף לב מדומה.

Subscribe to our mailing list and stay up to date
הירשמו לרשימת התפוצה שלנו והישארו מעודכנים

This will close in 0 seconds