אודות האסופהרשימת הרגעיםאודות הסרטמידע קטלוגי

ציורנוע עברי – מבט אל ראשית האנימציה הישראלית

בעריכת: גילת פרג
  • דירוג

אנימציה מתחילה בדף לבן. עליו, במשיכת דיו, נוצר עולם. צומחת דמות. כלומר ייצוג שלהם, דיאלוג בין פנטזיה למציאות. וכאן, בארץ ישראל שמחוץ לגבולות הדף, נבנות מדינה וזהות חדשה. גם בזה מעורבבים פנטזיה, חלומות ומציאות. ובין היצירה שעל הנייר, בין אם היא אנימציה או אמנות אחרת, ובין היצירה על האדמה – נוצר דיאלוג. היא משקפת את תפיסת העולם ושותפה ביצירתה.

אוסף זה מתבונן בציר ההיסטורי של האנימציה הישראלית, ועושה זאת בעיקר דרך התפתחות ייצוג ה”ישראלי” בה; כיצד הוא מוצג, גדל ומשתנה מראשית שנות ה-30 של המאה הקודמת ועד השנים הראשונות של המאה הנוכחית – כל אלה שנות ראשית האנימציה הישראלית.

 

ייבוש הביצות

תקופת חלוציות האנימציה היתה ארוכה. קטעי אנימציה בצבצו בישראל פה ושם כבר בסוף שנות ה-20 של המאה הקודמת. רוב הסרטונים שנוצרו היו פרסומות וסרטי הסברה. הראשון שמוכר לנו כסרטון עצמאי הוא “הרפתקאותיו של גדי בן־סוסי”, שנוצר בשנת 1931. סרט אילם בשחור־לבן שיוצריו המציאו לו את שם הסוגה “ציורנוע”. בעת יצירתו, מיקי מאוס כבר הופיע עם פסקול, בטי בופ רקדה על המסכים ובאירופה נוצרו סרטי אנימציית בובות מופלאים.

ב-1962 יצר יורם גרוס את סרט האנימציה הראשון באורך מלא במזרח התיכון, “בעל החלומות”, שזכה בפרסים בינלאומיים. אבל יחלפו עוד חמישה עשורים עד יצירת הסרט הארוך הבא, “ואלס עם באשיר”, שבשר את תקופת הרנסנס של האנימציה הישראלית.

מדוע איחרה האנימציה לצמוח בארץ? ליצירת אנימציה צריך זמן, תקציב, ידע, ציוד וכמובן – קהל. עד המעבר לאנימציה ממוחשבת, שולחן האנימציה והמצלמה היו ציוד יקר ערך, ופיסות האנימציה שנוצרו נעשו באולפנים עם ציוד ששימש לרוב לקולנוע. ללא קהל והיתכנות כלכלית כמו בארצות־הברית, וללא תמיכה משמעותית מתקציבים ציבוריים כמו באירופה ובקנדה, נותרו בארץ חולמי אנימציה, יוצרים שהתפרנסו מיצירה אחרת ויצרו אנימציה אישית בין לבין, ולמרות הכל. יוצרים אלה שחו נגד הזרם גם בהיבט של התפיסה האמנותית, שראתה באנימציה אמנות נחותה, כפי שראתה את הקומיקס והאיור. כך נדחק התחום הרחק מעוגת התקציבים ומבתי הספר לאמנות, ונחשב לגיטימי רק לצורכי פרסום ותכנים לילדים. היוצרים, בתקופה ההיא, היו בעיקר אוטודידקטים שבנו בעצמם את כלי העבודה שלהם.

הקמת הטלוויזיה הלימודית והטלוויזיה הישראלית בשנות ה-70 יצרה בית לכמה יצירות אנימציה קצרות במסגרת תוכניות דוגמת “ניקוי ראש” ו”רחוב סומסום”, וכמובן הפתיח הנפלא של “פרפר נחמד”. אך בראייה כוללת, האנימציה הישראלית עדיין לא נחלצה מהמעמד השולי שניתן לה.

בשנות ה-70 וה-80 עבדו בארץ כמה יוצרי אנימציה שלא נכנסו לאסופה זו, ובכל זאת חשוב להזכירם: דודו שליטא, שיצר באולפני עין־גדי ואחר כך בבית־שמש; רוני אורן, שדמויות הפלסטלינה שלו מוכרות גם לילדים בני ימינו; סטודיו פיצ’י פוי, שפעל ללא הפסקה מאז שנות ה-80 ועד לאחרונה ביפו; וחנן קמינסקי, שיצר גם סרטים ארוכים בדילוגים בין ישראל לאירופה.

שנות ה-90 הביאו איתן את השינוי, כשכמה גורמים חברו יחד להצמחת היצירה: הטלוויזיה המסחרית והכבלים, עם תקציבים וקהל שמצפה לתוכן ייעודי, כמו ערוץ הילדים, ואפילו סדרת אנימציה ראשונה – “מ.ק. 22”; האינטרנט, ובעיקר “יוטיוב”, שקישרו את האי הבודד שבו אנו חיים עם ידע חדש וקהל בינלאומי; במקביל נפתחו מחלקות אנימציה ייעודיות בבצלאל ובמכללות, ותוכנות האנימציה נעשו נגישות מבעבר. תנאי המוצא הללו התגבשו יחד לקראת סרט האנימציה הישראלי השני באורך מלא – “ואלס עם באשיר” של ארי פולמן. היה זה דווקא פולמן, במאי קולנוע, שפרץ את גבולות האנימציה אל תוך היצירה הקולנועית עם סרט שבישר את העידן החדש של האנימציה הישראלית.

בשנים האחרונות ניתן לחזות בצמיחה מהירה של אנימציה מסחרית ואמנותית בארץ. קהילת האנימטורים גדלה, התמקצעה ואפילו התאגדה, והיא דוחפת את האנימציה מלמטה להישגים משמעותיים. אל היוצרים הצטרפו קרנות הקולנוע, שמתחילות להכיר באנימציה, ואיכות האנימציה מושכת תקציבים ושיתופי פעולה עם גופים ויוצרים מחו”ל. העולם הרחב והמורכב של האנימציה הישראלית העכשווית ראוי לאסופה נפרדת, ואולי גם יותר מאסופה אחת, אך הפעם בואו נחזור אל אדמת הטרשים.

 

הנפשת צבר

האנימציה הראשונה בישראל נוצרה על ידי עולים מאירופה, שבראו דרכה עולם עברי בפלשתינה. עולם זה, שניסה לברוא זהות נבדלת מהזהות הגלותית, שאב השראה מהתנ”ך ומרומנטיזציה של האוריינט. אפשר למצוא לכך ביטויים רבים גם באמנות של בצלאל, שבה נראית הארץ שטופת אור חם ורך, במעין המשך רצוף של נופי המקרא – הכי רחוק מרוחות הגלות. הדימוי, כמו הזמן, משתנה ומתקדם, מוטח אל קרקע המציאות ובסופו מתפרק לכדי מרק של זהויות.

אנימציה, כך סיפרו לי, היא המדיה האסקפיסטית ביותר. מבט על אסופת סרטים זו, אני מקווה, יגלה לנו נקודת מבט אחרת. מקום שבו אנשים חולמים יצרו, למרות הכל, סרטים שמשקפים מציאות של אנשים חולמים.

אתם מוזמנים לצאת למסע בנבכי הארכיון ולצפות בסרטים קצרים ובאחד ארוך – פרסומות, סרטי הסברה וסרטים אמנותיים משנת 1928 ועד 1994.

גילת פרג
במאית אנימציה
גילת פרג היא במאית אנימציה ותיקה שהחלה דרכה בטלוויזיה הישראלית, הקימה את מחלקת האנימציה של טלעד עם עליית ערוץ 2, ומשנת 2000 מרצה לאנימציה במכללת ספיר. יצרה עשרות סרטים קצרים, והיתה במאית אנימציה בסרט תיעודי באורך מלא. סרטיה הוקרנו בטלוויזיה, במוזיאונים, בקולנוע ובפסטיבלים. עם הקמת מוזיאון הקומיקס בחולון היתה לאוצרת האנימציה של המוזיאון, והחלה באיסוף ותיעוד אנימציה ישראלית. הקימה בקרן קו-פרו את חממת האנימציה התיעודית, והיתה יועצת לקרן בבניית שוק הקו-פרודוקציה באנימציה "אנימרקט". כיום גילת היא אוצרת הסרטים לקהל צעיר בפסטיבל "אנימיקס" ומנכ"ל חברת PODUCATION.

Subscribe to our mailing list and stay up to date
הירשמו לרשימת התפוצה שלנו והישארו מעודכנים

This will close in 0 seconds