פלוך - חלק ב'

חנוך לוין ודן וולמן
  • דירוג

חנוך לוין ודן וולמן | 1972

פלוך הזקן שכל את בנו, כלתו ונכדו האהוב בתאונת דרכים איומה. אם לא די בכך, התאונה אירעה מיד לאחר עימות דרמטי שבמהלכו החליטו שני ההורים הצעירים להפנות לו עורף ולהרחיק ממנו את הנכד היקר ללבו. בתגובה, פלוך המתוסכל מיידה שתי אבנים אל עבר מכוניתם, אותה מכונית שבה ייקטלו זמן קצר לאחר מכן.

הסרט ניחן באופי תיאטרלי, כיאה ליצירה קולנועית שנכתבה על ידי מחזאי ושדמותה הראשית מגולמת על ידי שחקן רב ניסיון מהתיאטרון הרפרטוארי. המאפיין הזה מורגש מאוד בדרך שבה בחרו דן וולמן וחנוך לוין לעצב את המיזנסצנה (שימו לב לקומפוזיציה, לצילום, ובכלל לכל מרכיבי הסטינג והפריימינג).

אחוז דיכאון, פלוך מחליט לעזוב את אשתו ולצאת לחיים חדשים שבמהלכם, הוא מקווה, יפגוש אשה חדשה שתלד לו ילד. “גרדה, אני הולך. אל תכעסי עלי”, הוא אומר לאשתו בסצנה נוגעת ללב שמשקפת יפה (כמצופה מתסריט שנכתב על ידי לוין) את התנועה האופיינית על התפר שבין הקומי לטראגי, שמצויה הן ביסוד התסריט הלויני והן ביסוד אישיותו של אברהם חלפי כשחקן, משורר ואדם.

הצפייה בסרט מעוררת התרגשות כפולה. הצופים ייהנו מפרוטגוניסט שובה ותם לב, איש מינורי עם נפש גרנדיוזית שהחיים התאכזרו אליו וחמקו ממנו, וכעת קצרה ידו מלהשיגם. בה בעת, שוחרי השירה יתקשו לשכוח בעת הצפייה את גוף העבודה של חלפי כשחקן ומשורר – הליצן העצוב האולטימטיבי הזה, שצִמצם את עצמו לכדי נקודה אלמונית כדי לא להטריד בגופו מלכויות, שהיה תוכי יוסי והיה עוץ לי גוץ לי, ואהב ילדים אהבה גדולה אך לא זכה לצאצאים משל עצמו. המסע הרומנטי של פלוך עצוב ופתטי, אך הודות לחלפי זה כה פתטי שזה חייב להיות, במידה שווה, פואטי.

באדיבות דן וולמן.

Subscribe to our mailing list and stay up to date
הירשמו לרשימת התפוצה שלנו והישארו מעודכנים

This will close in 0 seconds