אודות האסופהרשימת הרגעיםאודות הסרטמידע קטלוגי

"פוקסטרוט" של הבמאי שמוליק מעוז זוכה בפרס אריה הכסף בפסטיבל ונציה 2017

שמוליק מעוז
  • דירוג
שמונה שנים אחרי שזכה בפרס אריה הזהב בפסטיבל ונציה עבור סרט הביכורים שלו, "לבנון", הבמאי שמוליק מעוז שב וכבש את עיר התעלות האיטלקית – הפעם עם "פוקסטרוט", שזכה שם באריה הכסף, הפרס השני בחשיבותו בפסטיבל. את ההשראה ל"פוקסטרוט" שאב מעוז ממקרה שאירע באמצע שנות ה-90: בתו הבכורה ניצלה מפיגוע ההתאבדות בקו 5 בתל־אביב – היא היתה בדרכה לבית־הספר ואמורה היתה לעלות על אוטובוס המוות, אבל למזלה איחרה אותו. מעוז ורעייתו לאורה, שעיצבה את התלבושות בסרט, חוו רגעי חרדה עד שבתם שבה הביתה. את החרדה הזאת ניתב מעוז ל"פוקסטרוט". עלילת הסרט עוסקת בזוג הורים (ליאור אשכנזי ושרה אדלר) המתבשרים שבנם החייל יונתן (יונתן שיראי) נהרג במהלך שירותו הצבאי. הסרט מתאר את התמודדותם עם בשורת האיוב. "אני מודה ללאורה אשתי, האור שלי, הנשמה שלי", אמר מעוז בנאום התודה בוונציה. "'פוקסטרוט' משמעו ריקוד. אפשר לרקוד אותו בכל מיני אפשרויות, אבל תמיד חוזרים לנקודת ההתחלה". ההקרנה של "פוקסטרוט" בוונציה לוותה בשערורייה גדולה שעוררה מירי רגב, אז שרת התרבות והספורט. אף שלא טרחה לצפות בו, רגב טענה שהסרט מכפיש את צה"ל ומציג אותו כצבא שמטייח עבירות חמורות. במסיבת עיתונאים שנערכה אחרי הטקס בוונציה התייחס מעוז לדבריה של רגב: "כל חברה צריכה לרצות להשתפר וללמוד מטעויות, למען ילדינו. חשוב שתהיה ביקורת עצמית, כדי שלא נשקע בבוץ. אני מבקר את מדינתי מתוך דאגה, ואני עושה זאת מאהבה". אחת הסצנות שהרגיזו את מתנגדי "פוקסטרוט" היתה סצנת קבורת המרצדס. המערכה השנייה של הסרט מתרחשת במוצב צבאי שבו משרת יונתן. בלילה גשום אחד מגיעה למחסום מכונית מרצדס ובה ארבעה צעירים ערבים. אחד החיילים מסיק בטעות שפחית שתייה היא רימון יד, ופותח בירי. החיילים מתקשרים למוצב ומדווחים על התקרית. אנשי המוצב שולחים מחפרון כדי לקבור את המכונית יחד עם גופות הנוסעים. קצין בכיר פוקד על החיילים לשמור על שתיקה, אחרת יסתבכו. "סצנת קבירת המרצדס סומנה לאורך כל תהליך היצירה כסצנה נפיצה", מגלה מעוז. "אנשים רבים שחששו לשלומי ורצו בטובתי יעצו לי, בשלב העריכה, לוותר עליה. הם הוסיפו גם טיעון דרמטי, 'הנרטיב העלילתי לא ממש זקוק לקיומה', כי ידעו שלא יעלה על דעתי לזרוק סצנה משיקול שאינו דרמטי. במובן מסוים הם צדקו; אפשר היה להעיף את הסצנה בלחיצת כפתור. הסצנה לפניה היתה מתחברת כמו חמאה לסצנה הבאה, אף צופה לא היה חש שחסר לו משהו, והסיקוונס היה מסתיים בתאונה, טעות אנוש – כואב, אבל יכול לקרות. "'זו סצנה שאין בה שום תועלת', הם נהגו לומר לי, 'היא תדפוק אותך ואת הסרט ומוטב שתעוף!'. 'ממתי הפכת לאקטיביסט פוליטי?', שאל אותי אחד מחברי. 'אתה טיפוס דרמטי', הוא קבע והוסיף. זו בדיוק הסיבה הראשונה שבגללה סירבתי לוותר על הסצנה. כי אם נעשה תרגיל מחשבתי, ננתק את הסצנה מהמציאות הצבאית ונניח שהיא סוגרת סדרה של חיסולי חשבונות בסרט פשע – לאף צופה לא תהיה בעיה איתה. להפך. הסצנה תשאב אותו לתוכה. מה שהדליק אותי בסולם הדרמטי של הסיקוונס היה הקליימקס הכפול. אני טיפוס דרמטי שמטפס ומטפס, וכשאני מגיע לפסגה דרמטית, כמו הירי על המרצדס, אני אקח נשימה ואטפס עוד שלב מעל לפסגה. חשבתם שזהו, אז לא. יש לנו כאן קליימקס על קליימקס. "'אם זה היה סרט פשע היינו בעד הסצנה, אבל הסרט כן מתרחש במציאות צבאית', הם טענו בצדק. וזו הסיבה השנייה לקיומה של הסצנה. כי אם בסרט פשע הצופה יתחבר לסצנה ובסרט צבאי היא תעורר אצלו אנטגוניזם גס, אלים, מסית ומאיים – הוא יאשר בתגובתו את הטראומה שהסרט עוסק בה, הטראומה של החברה הישראלית. במובן הזה, הסצנה היא סצנת מפתח שמאשרת את המסר של הסרט".