ערב בלי נעמה: הלאה הכיבוש

תאריך לא ידוע
  • דירוג
ללא כתוביות

רוב הסרטים התל־אביביים של ראשית שנות ה-90 התחמקו מעיסוק ישיר בסכסוך הישראלי־פלסטיני ובאינתיפאדה הראשונה, שהשתוללה אז. דווקא “ערב בלי נעמה”, שחלק נכבד ממנו מתרחש בפאב, היה יוצא דופן במובן הזה והתייחס ישירות למצב הגיאו־פוליטי. הכל הודות לשרה (שרה גילאון), פעילת שמאל הנוהגת לצאת להפגנות עם כרזות כמו “לא נמות ולא נמית בשירות ארצות־הברית”.

כשחבריה לשולחן מעצבנים אותה, שרה מטיפת המוסר רוטנת על עיתונאית המקומון שכל מה שמעניין אותה זה לרדוף אחרי אייטמים. “הפכת ממש לציידת צמאת דם”, היא מתריסה, ואז פונה אל המצלמה ופוצחת במונולוג נוקב על הנעשה בשטחים: “אני יודעת שהדברים שאני מתעסקת בהם הם מאוד לא נעימים, אני יודעת שאני יכולה להיות מאוד כפייתית ומעצבנת ואובססיבית, כמו שאתם אומרים, אבל זה מאוד מעייף ללכת כל יום שישי להפגנות של ‘נשים בשחור’ ולקבל את מטחי הרוק מהעוברים והשבים, או לנסוע כמעט כל יום שבת לשטחים ולהפגין שם נוכחות. זה מתיש, ולפעמים זה מייאש ומשפיל, אבל צריך לעשות את זה, כי הילד שנהרג היום בשטחים מת באמת. אולי זה נשמע פתטי, אבל לפני כמה שנים, כשהיתה לי את אפשרות הבחירה אם לשבת בחיבוק ידיים לנוכח מה שקורה בשטחים או לעשות, ואפילו דברים מגוחכים ומיותרים, אז אני בחרתי באפשרות השנייה”.

המבקר אורי קליין לא התלהב מהדרך שבה הוצגה הפעילה הפוליטית. הוא סבר ש”היא נודניקית אגרסיבית וחסרת חן, כמו כלל הנשים הפנאטיות האלו שמתעסקות בפוליטיקה ובפמיניזם”. עם כל הכבוד לאבחנות של קליין ולהצקות של חבריה של שרה לשולחן, למרות שעברו יותר משלושה עשורים מאז צילומי “ערב בלי נעמה” – המסר שלה, למרבה הצער, עדיין רלבנטי.

Subscribe to our mailing list and stay up to date
הירשמו לרשימת התפוצה שלנו והישארו מעודכנים

This will close in 0 seconds