עמוד האש (חלק ראשון)

1 דקה, תאריך לא ידוע
  • דירוג
ללא כתוביות

רחל, גיבורת “עמוד האש” מ-1959, היא החיילת הכי אמיצה ואקטיבית שנראתה בקולנוע הישראלי, לפחות עד “תמונת הניצחון” של אבי נשר מ-2021, שסיפר סיפור דומה על רקע אותה מלחמה. אבל היא אוחזת בנשק רק כשאין אלטרנטיבה אחרת – כלומר, כשהגברים סביבה אינם יכולים עוד להגן עליה – והסרט מבהיר שזו אינה סיטואציה טבעית אלא זמנית, עד שתוקם חברה נורמלית.

סרטו דובר האנגלית של לארי פריש נפתח בדימויים שלווים של חיילים נחים בקיבוץ רביבים שבנגב. הנשים עסוקות בפעילויות נשיות אופייניות – אחת מברישה את שיערה, אחרת מתקנת גרביים ומלמדת את הגברים סביבה איך לעשות זאת בעצמם. כשהיישוב מותקף על ידי לוחמים ערבים, הנשים מצטרפות לגברים בשוחות ואוחזות כמוהם ברובים, אבל איכשהו רק הגברים נראים יורים וזורקים רימונים. האחות רחל (נחמה הנדל) מטפלת בחייל פצוע.

בתום ההתקפה מתאספים המפקד (מיכאל שילה) וכמה גברים כדי לתכנן תוכנית פעולה. רחל מצטרפת אליהם כדי להביע את דאגתה לאהובה, המתנדב האמריקאי דוד, שיצא למשימה ולא חזר. נדמה שזה אחד מתפקידיה החשובים ביותר של האשה בחברה גברית – להביע דאגה, וכך לתת ביטוי רגשי ומילולי לחרדות המופנמות של הגברים. האשה מרגישה, הגבר מחליט ופועל.

כמה חיילים מתארגנים כדי לצאת לחיפושים אחר דוד, ורחל מבקשת להצטרף אליהם. אחד מהם שואל אותה האם היתה זאת בחירה שלה להצטרף, וכשהיא עונה בחיוב הוא נזכר ש”במחנות הריכוז הנשים היו לעתים קרובות אמיצות יותר מהגברים”, ולכן לא מפתיע אותו שהן יכולות להיות חיילות טובות. אבל רחל חוששת שדוד יתקשה לחיות עם הסגולה הנשית הזאת.

Subscribe to our mailing list and stay up to date
הירשמו לרשימת התפוצה שלנו והישארו מעודכנים

This will close in 0 seconds